לפני כמה חודשים בערך, התארגנתי לקראת דייט. התקלחתי, התאפרתי, הייתי מוכנה לצאת כשהוא שלח לי הודעה שהוא לא יספיק להגיע. התבאסתי, אפילו בכיתי קצת (כהרגלי במסורת) ואז יצאתי לרוץ. וכל האנרגיה של האכזבה נותבה לתנועה, להשלמה ולתחושת מסוגלות ועצמאות שלא ידעתי שיש לי.

מהירות כפול זמן לא שווה דרך

אני רצה כבר שנה. וכמו הרבה דברים בשנה האחרונה, זה גם קשור לפודקאסט. זה התחיל מפרק של 'פופקורן' עם יעל, שסיפרה על תוכנית ריצה דרך פודקאסט שהיא יצרה יחד עם בת הזוג שלה ליאת. הן רוצות להחזיר לנשים את החוסן הנפשי שלהן, ואת תחושת המסוגלות הפיזית דרך חיזוק הגוף. איך? אימוני ריצה שמלויים בהאזנה לתכנים מעניינים על ספורט, תזונה, פמיניזם, והעלאת מודעות על צרכים בסיסיים כמו יחס שונה לרפואת ספורט ממוקדת נשים, וסיפורים על נשים מעוררות השראה, ומלא הומור, בורקסים וחמלה תוך כדי. במילים אחרות, אם אתן רואות ברחוב אישה רצה עם אוזניות שמדברת לעצמה וצוחקת – היא כנראה אחת משלנו.

בעזרת האתגרים של לאליווי. רצתי חצי דקה והלכתי שתייים. אחר כך רצתי דקה שלמה והלכתי שתיים, משבוע לשבוע התווספה חצי דקה לריצה עד שרצתי במשך חצי שעה מקטעים של שבע דקות ברצף עם שתי דקות של הליכה באמצע. חצי שעה פעמיים לשבוע, זמן שהוא רק של עצמי, משימה בשבוע שהיא חסד של נוכחות.

גם כשנגמרו האתגרים שלהן ידעתי שזה לא בעיה, הפנמתי את העקרון והעלתי זמנים בצורה מבוקרת גם כמה חודשים אח"כ עד שהגעתי לרבע שעה של ריצה רצופה. ואז? הגיעה הסמינריונית, בתיאום מושלם עם הגבלות ה-500 מטר. מפה לשם בין כל העולם שנטרף לנו בין הידיים – אחרי פעם אחת של ריצה במעגלים הבנתי שאני לא אוגר, שזו גזירה שאני לא יכולה לעמוד בה ולא רצתי כמעט חודשיים. הרגשתי שמישהו לוקח ממני את המושכות מהגוף שלי. כאילו המצב בעולם לא מספיק מורכב, עכשיו גם תחום ההשפעה שלי על המציאות ועל עצמי הפיזית מצטמצם. עשיתי מה שאפשר ותגברתי את שיעורי הפילאטיס של עופרי. שהיא מלכת העולם בגדול וחברה טובה של הגוף ולזמנים המשתנים – בקטן.

[אפרופו פילאטיס, עופרי מדברת בשיעורים ב-רבות, גם כשאני האישה היחידה בחדר. זה מדגיש שאני נוכחת בגוף, ושרירים שלא ידעתי על קיומם כי הם בעיקר של נשים והדיבור עליהם היה מושתק עד עכשיו – פתאום ניצבים במרכז שימת הלב. גיליתי שיש שפה של תנועה גם לנשים. הדימויים של עופרי הם פרייסלס. שמות של מקומות בגוף שרק מורים לספורט מכירים, אצל עופרי הופכים לדימויים וגילויים חדשים של נוכחות. היא גרמה לי לגלות שיש לי את זנב השועל המפואר בתבל, ושהחוליות בגב שלי הן שרשרת פנינים שניתנת לשליטה ולפירוק.]

בזכות ליאת יעל ועופרי הבנתי שככל שאנחנו ניצבות מול המציאות חזקות ויציבות – בגוף וברוח – הכלים שלנו להתמודד איתה טובים יותר, במובן הכי ענייני – אם אני מסופקת ובריאה, לא מטולטלת מכל משב רוח, מכל עלה נידף שאומר משהו עלי, הרצפה לא נשמטת כל כך מהר.

ליאת ויעל יצאו עם אתגר חדש. הוא מתחיל עם שמונה וחצי דקות ריצה. ווואלה, בעבר עקבתי את הזמן הזה בסיבוב, אבל היום כבר לא בטוח. עם כמה שרציתי להצהיר שאני יכולה לעמוד בזה ולקפוץ – זו לא הרמה שלי. אני לא רוצה להיפצע. העיקר זה לרוץ, אין טעם להיפצע ולהשבית את הגוף שלי לזמן החלמה. בעידודה של ליאת והתחלתי שוב לבנות את הסיבולת שלי ו"חזרתי אחורה" זה לקח חודשיים, אבל זה בקצב שלי. ועכשיו אני שוב רצה עם ליאת באוזניים, חודש אחרי כולן. אבל למי אכפת. אני בקצב שלי, סבתוש איטית, עגבניה חיננית. הריצה היא שלי, היא לא בורחת לשום מקום. היה בזה סיפוק שלא היה בפעם הראשונה – לדעת שהצלחתי את זה לבד. גם בלי שיחזיקו לי את היד לאורך כל הדרך, אלא רק כאני רוצה ומבקשת עזרה מקומית. היתה לי מטרה והשגתי אותה, בצעדים קטנים, לאט ובטוח אבל תראו אותי. הגעתי.

אין לי אסטרטגיה. אני שונאת תחרויות, אבל אני אוהבת לשחק. ממש. לא אכפת לי להפסיד. תשאלו כל מי שאי פעם שיחקה איתי מנצ'קין או קטאן. אני משחקת בשביל המשחק. נחמד לדעת שכשרציתי – בניתי לי אסטרטגיה. אני חושבת שצריך לשווק ספורט ובריאות ככה – העיקר לזוז. מהירות כפול זמן לא שווה דרך. הדרך נספרת ויהי מה. השאלה עבורי היא מה המרחב שהפעילות יוצרת, והאם הנוף מהמרחב הזה נעים, האם יש יותר חמלה וקבלה לי, לגוף שלי. שלפרוטוקול, הוא הדוגמה המוחשית ביותר לקיום שלי, אני רוצה לזרוק לו עצם, לקחת אותו לסיבוב ולהשוויץ.

דברים פיזים. כמו חזיה למשל

סבתא שלי ז"ל תמיד אמרה שאין לנו כסף לקנות בזול. בייחוד לא חזיות ונעליים.

וואלה היא צדקה. עד שלא קניתי נעליים וחזיית ספורט במיטב כספי – הרגשתי שאני לא באמת זה. אין מצב שאני רצה, שאני יכולה לזוז ככה ולבטוח בגוף שלי כשבכל רגע משהו עשוי לזוז, לצאת ממקומו ולהשתבש. כמה זז בין האוזניים וכמה זז באמת בגוף עצמו. אני חושבת שאם הייתי קונה חזיית ספורט בתיכון, הייתי אישה אחרת היום. הרבה יותר זקופה. אבל היי, קצב סבתוש. כבר אמרנו.

—

אגב, פתחתי אינסטגרם (לא עלינו). עד כה פרסמתי שם תמונות של עגבניות במרפסת, של נעלי ריצה בשלכת ושל בירה חמוצה הראשונה לשמה בארץ. מוזמנות להצטרף לחגיגה.

*

האמת היא שלפני שקראתי את ספר שמות ובמדבר, את סיפור יציאת מצרים מראשיתו ועד סופו, ראיתי את הסרט נסיך מצרים. המצויר, יצירת המופת של שפילברג, כמו שאמא שלי שהיתה מושפעת מלימודי הקולנוע שלה, נהגה לומר. קלאסיקה שאין שום בעיה שהילדה תצפה בה שוב ושוב, שלא להזכיר את שירתה של עופרה חזה. רק כעבור כמה שיעורי פרשת שבוע הבנתי שמשה רבנו הוא בן יחיד, ושרעמסס לא יצוץ בדיון בכיתה, כי הוא בכלל לא מופיע בתנ"ך. עברו עוד כמה שנים עד שהבנתי שהסיפור לא נגמר בקבלת התורה.

א.

לא נישאתי לאיש (או שמא עלי לומר: טרם נישאתי), כבר עזבתי את בית הורי, אני יושבת על הגדר ויכולה לחשב את צעדי הלאה. כנראה שמה שמאפשר לי בכלל לעצור ולהסתכל לצדדים זו העובדה שאני מרוויחה את לחמי ואת קורת הגג שלי. ליתר דיוק, אני לומדת במקום בו אני מקבלת מדי חודש 3,000 ₪, בתמורה לכך שאקרא ספרים, אשתתף בדיונים בכיתה ואכתוב מכסות של מילים בקבצי וורד כדי לשמור על ממוצע ציונים מסוים. ובסופן של ארבע שנים אני עתידה לקבל גם תואר אקדמי. מתאפשר לי ללמוד את מה שאני רוצה, ולשכור דירה בשכונה בירושלים שמאז ומתמיד רציתי לגור בה. ממש כמו 500 הליש"ט של וירג'יניה וולף בחדר משלך. מדהים כמה חירות מחשבתית יכולה להיות באפשרות לרכוש כיכר לחם (או קינואה ועגבניות) ובידיעה שיש לך מקום להניח בו את הראש. אילו דברים אפשר לרקום בין האוזניים, או להעלות על דל השפתיים כשאת לא מסתכנת בכך האדמה שתחתייך תבלע אותך. אני משתעשעת ברעיון שבעולם חילוני שאין בו אלוהים שיתפוס על המילה, מה מונע ממני להיות קורח?

תכננתי להיות דוסית-ילדה-טובה ירושלים. הייתי עובדת-ה': לבשתי חצאיות, שרוול באורך שלא יבייש אף זרוע, עצמתי עיניים בזמן התפילה והתנדנדתי בכוונה. הכי אהבתי להיות חזנית בכיתה. לבחור את המנגינות, לקרוא את התפילות בקצב הנכון. זה הרגיש נורמלי, כמו הימים שבהם הצטרפתי לאמא שלי לתפילת נשים כדי שאשיר בהטעמה את "אנעים זמירות". הצרימה התחילה כשחזרתי הביתה ושרתי את אותה מנגינה לסבא שלי, והוא לא התרגש כמוני. או כמה שנים אחר כך הצרימה כשבתגובה לידיעה שאלמד בתיכון פלך, נעניתי בגיחוך, שתיקה קצרה ובשאלה שלא איחרה לבוא – את גם מניחה תפילין?

בחג השבועות האחרון סעדתי אצל זוג חברים. אחד מהם דתי והשני חילוני. הם העידו שבסופו של יום, כמו כל זוג מעורב, שם החיכוכים שלהם, העובדה שהם הומוסקסואלים חריגה לכאורה רק כלפי חוץ. אילו הייתי במקומך, אמר לי אחד מהם, אילו הייתי אישה דתיה, אפילו לא הייתי מתאמץ ליישר קו עם המיינסטרים, או בכלל לא הייתי נשאר דתי. למה להיאבק על נוכחות במרחב שאיש לא רוצה לתת לך בו מקום? כשאני הולך לבית כנסת אני מרגיש בנוח, בכל שטיבעל קטן שאכנס אליו אוכל לעלות לדוכן. יש לי כיפה, אני משתלב ונראה כאחד מהעם. בסופו של יום בתפילת ערבית שגרתית – מה שקורה איתי בבית לא מעניין אף אחד אם אני נחוץ להשלים מניין. אבל אותך איש לא סופר שם ממילא, אז על מה את נאבקת?

למה להיאבק? מה יועילו לי רצועות עור על היד מדי בוקר וקלף על המצח? יכולתי לעשות פה סקירה על הכוח של הפמיניזם הדתי, על ההתפתחות שלו בשנים האחרונות, אבל מה הטעם? מה הטעם להצטרף לשורות על שורות של אנשים שעושים בדיוק מה שאבותיהם עשו? לרב מיכאל אברהם יש משל על שני סוגים של שמרנות אורתודוקסית: באי בודד ושמשי שבו מנהג המקום היה להיות עם בגדי ים, תמיד. קרה וצאצאי צאצאיהם של יושבי האי הגיעו לצפון אירופה המושלגת. נשאלת השאלה – האם אותם צאצאים שומרי המסורת ימשיכו ללבוש בגדי ים גם כשיורד שלג, או שמא יתאימו את מלבושיהם למזג האוויר? הראשונים שמרנים מהסוג המקובע – מבינים את המציאות כפשוטה: כך אבותינו נהגו וכך ננהג גם אנחנו. אלו שיצדדו באפשרו השנייה יתרצו שאבותיהם לא התכוונו לבגד ים כפשוטו, אלא כפונקציה שלו – לבוש שתואם את מזג האוויר בחוץ.

אני מניחה שהרוב המוחלט של שומעי המשל הזה, או לפחות האנשים שסביבי יצדדו באפשרות השנייה. אבל ישנה אפשרות שלישית. הפעולות שאעשה הן פשוט, ובכן, הפעולות שאעשה. נכון, יש הקשר חברתי, תרבותי והיסטורי לכל דבר, לאוכל שאנחנו אוכלים, לשפה שאנחנו מדברים, לתפיסת התפקיד שלנו בחברה, בעבודה, בעולם בכלל. אבל אולי לרגע נניח שאין לנו דרך להגיע להבנה של הדרך הנכונה, הטהורה. שכל מה שאנחנו יודעים, הוא מה שנמצא בידינו עכשיו, ולא אמת אובייקטיבית שנגיע אליה אם רק נקרא את הספרים הנכונים, או נשאל את האנשים הנכונים. אם נתחייב ללכת לפי תחושת הבטן שלנו, על בסיס הניסיון שלנו בעולם – למה צריך לקדש את המסורת? מה הטעם להציב אותה כערך עליון ולא פשוט להניח שאבותינו, אימותינו, עשו את המיטב שהם יכולים ויכולות. וכך נעשה גם אנחנו?

ג.

לקח לי זמן להשלים עם זה, אבל אני חושבת שיש קשר בין הפמיניזם שלי לקטנות האמונה שלי במסורת. הרי לא אימותינו כתבו את הספרים. לא הן ניסחו את השיטות. מסיבות שנוחות למישהו אחר הן ילדו אותנו במקום. מה יגרום לי להקשיב למסורת שלטעמי היתה חסרה בה נקודת מבט או לפחות התייחסות לחמישים אחוזים מהאוכלוסייה? זה לא שולי כלל. איני פוסלת את ספרות המופת, את התנ"ך, את הגמרא, את הספרות החסידית. את כל מה שהצליח לשרוד פשוט כי הוא העסיק אנשים, אז הם שמרו עליו. אבל אולי כדאי להקשיב לטקסטים הללו ביותר אמפתיה, ולחפש אחרי צרימות שקיימות בהם מני אז. אני כבר אפילו לא מדברת רק על צעקות שכבר הפכו לרעשי רקע קלאסיים כמו אונס דינה, אונס תמר, תפילת חנה או שירת דבורה. אני מדברת על כך שמרוב שאנחנו מסונוורים מהחוקים הקיימים שכחנו לעצור ולהבין שמשהו בעסק הזה חורק. קחו לדוגמא את בת המלך, אחותו של בן המלך שהיה מאבנים טובות, במעשה של ר' נחמן מברסלב. היא הייתה מוכשרת בדיוק כמוהו, אך הסביבה סירבה לראות את זה כי נשים הן לא סוג האנשים שיכולות להיות יורשות עצר. למה? כי עוד לא ראינו אישה יורשת עצר אז כנראה שגם לא נראה. לי זה מזכיר את כשל האינדוקציה של יום.

ד.

ערב שבת בין השמשות. או כמו שיותר נפוץ במקומותינו – יום שישי אחה"צ. הכלים בפגישת מחזור בכיור, הסירים על האש באחד משני מצבי צבירה- נאים או על סף חריכה. מכבים את הגז, מדליקים נרות ושבת שלום לכולם! עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר. רוצו להתקלח לפני שיעברו עשר הדקות הקריטיות. שבת נכנסת בהפתעה, בבת אחת שוככת הסערה. לכאורה.

זה מאד ישראלי להתרפק על השירים ברדיו שיש ביום הזיכרון. הפעם היחידה בשנה בה מיטב השירים מונחים במיטב סדרם. אלא שאיש לא מספר לדתיים שומרי שבת שמיטב השירים האלה ודומיהם משודרים ברדיו מדי שבת. הפעם הראשונה שגיליתי את זה הייתה בצבא, כשמישהו הפר את הפקודה והדליק את הרדיו בשבת. הפעם השנייה הייתה בסלון של חברה טובה באלון הגליל. השבת שנוצרה במושב החילוני הייתה הרבה יותר "שבתית" מכל שבת אורתודוקסית שחוויתי עד כה. ידעתם שאין צורך בלחץ ביום שישי ושאין כמו אוכל טרי שלא חומם על הפלטה? שקפה מקינטה בשבת בבוקר יותר נכון מכל קפה-שחור-מכלי-שני-מהמיחם?

אלא שה"נכון" הזה התגמד לעומת המדרון החלקלק שעבר לי בראש. עזבי לספר להורים שלך מה עשית שם באמת, אלא ההכללה שתשתמע מזה – זהו, זה מה שאת עושה עכשיו, אבל מה יהיה כשתרצי להתחתן? מי יקח אותך אם ככה חיללת שבת? רגע. למה אתם קוראים חילול שבת? למה חביתה ושקט שלקוחים מיקום מקביל, פחות "שבתיים" מעוף חרוך שעמד על הפלטה בשעה מוקדמת מדי בבוקר? ובכלל, אם זה לא מתוך מרד, אלא מתוך חיפוש והתנסות, למה זה נתפס כדבר כ"כ רע מהמקום שממנו אני באה? אולי בכלל אותו מר-בחור עתידי שאליו ארצה להינשא יקבל את זה בהבנה. אם הוא יבין שהייתי בתקופה של חיפוש כדי לחזור למוכר ולידוע בסוף, יהיה בסדר. אם רק ארצה לחזור.

ה.

[בכלל, יש משהו עגום במצבן של הנשים בחברה הדתית. בזמן שמצופה מהן לאחוז את החבל משני קצותיו, לסיים תואר, להתחתן, להקים משפחה ולא להסתכל ימינה ושמאלה, החברה הרבה יותר מתירנית לגברים, ויודעת להעלים עין כשהם מעשנים ונוסעים בשבת. שמירת נגיעה לפני החתונה זה פאסה, תגידי תודה שהוא בכלל רוצה להיות איתך. עם החברה הקודמת שלו הוא בטח כבר שכב, אבל את – שמרי על בתולייך. איש לא רוצה אישה משומשת.]

ו.

אני הופכת לפמינאצית. לימודי מגדר הם משקפיים שקשה מאד להסיר ברגע שחובשים אותם. זה מזכיר לי שיחה שלי עם חברה בתיכון. זו הייתה תקופה של בחירת מגמות, ועלינו ברחוב יהודה בדרך לאוטובוס כשהיא אמרה לי – אני רוצה ללמוד קולנוע. אבל אני יודעת שברגע שיתחילו לפרק לי את הסרט למושגים, כבר לא אוכל להנות ממנו באותה צורה. לא עוד לצפות בקומדיה רומנטית ולהשקיט את המוח. פתאום כל מה שאצליח לראות זה את התפרים, את הטלאים שמרכיבים את הסרט ליחידה שלמה. מי יחזיר לי את רגעי האסקפיזם, בהם לכמה רגעים הכול עובד כשורה?

הבנתי למה היא מתכוונת, אבל אולי בגלל שכבר בחרתי שאקח מגמת קולנוע ממילא, הצעתי לה את היתרון שבבחירה הזו. במקום לאכול עוגת שוקולד ושכל מה שתוכלי להגיד עליה זה שהיא מתוקה, תוכלי להנות מהמרקם שלה, ממידת הרטיבות שלה, ולהבין איך זמן האפיה, ויחסי המצרכים השפיעו על כל הדברים הללו. אז כן, יהיה קשה לוותר על הפשטות המתוקה של עוגת שוקולד, אבל אולי המתיקות הזאת ממילא תיעשה מאוסה בשלב כלשהו. השאלה היא אם יהיו לך כלים להתמודד עם התפתחות העניינים. תחשבי אלו עוגות שוקולד מדהימות תוכלי לאפות אם רק תביני את מערכות היחסים בין הדברים. בסוף היא באמת הייתה איתי במגמת קולנוע. יחד יצרנו קומדיה רומנטית שמנסה גם להיות פמיניסטית, על בחורה שמניחה תפילין. אות הקין הזה על המצח של הדמות הראשית גרם לכך שאף אחת אחרת לא רצתה להצטרף לצוות שלנו ונשארנו לבד. אז כן, מגדר זה משקפיים שלא מרפים, אבל לדעת שהם קיימים ולבחור לראות במטושטש? האם זו באמת אלטרנטיבה?

ז.

כנראה שיום אחד שאלתי את אמא שלי איך אפשר לדעת שהיהדות היא הדרך הנכונה, כי לקראת בת המצווה שלי היא הציעה שנלמד יחד את ספר הכוזרי. בדיעבד קראנו יחד את הפרק הראשון בעודנו שוכבות מותשות מהיום-יום על המיטה שלה ושל אבא שלי. את השאר לא הספקנו כי אחותי הבכורה התחתנה והתאריך המיועד התקרב, אז אמא שלי תקצרה לי פחות או יותר מה ריה"ל אמר שם. כשהגיעה השעה לכתוב את הדרשה לקראת האירוע, נלחצתי ולא היו לי מילים. הרי ציפיתי שאכתוב את הדרשה הכי חיננית שנכתבה אי פעם על ידי נערה בת 12, אז השתתקתי ופרצתי בבכי. אמא נחלצה לעזרתי, כתבה את הדרשה הכי חיננית שנכתבה עבור נערה לחוצה בת 12 שצריכה לשאת דברים. בסוף כולם מחאו כפיים ממילא.

ח.

פוליטיקה היא לא כוס התה שלי. במובן הפשוט שלה – שבו אנשים (כמו משה רבנו אולי), צועקים ומכים על סלעים מניעים גלגלים ומספרים על זה אח"כ בתקשורת. רב הנסתר על הגלוי בגישה של האדם מן השורה למה שבאמת מתחולל שם. תשעים אחוזים מהפרשות שמתפרסמות רק חיכו לתזמון הנכון של היריבים כדי שיצאו לאור. או במקרה הפחות מוצלח – להסתיר פרשה גרועה אפילו יותר. זה אומר, שאי אפשר להסתכל רק על תוכן הדברים, יש עוד ממדים – כמו זמן, מרחב – שצריך לבחון כשניגשים למציאות. הבעיה היא, שהכל פוליטי, הכל מעורבב, אי אפשר להפריד בין המקום בחיים הקהילתיים, למקום בבית, או בחדר המיטות. החיים הם לא בתנאי מעבדה. ייתכן שיש סיבה היסטורית שבגינה הדברים השתרשו כפי שהשתרשו, או פיזיולוגית-ביולוגית. אבל אי אפשר לדבר סימולטנית על כל המקרים, מה שאפשר לדבר עליו זה הבחירות שלנו. להבין מה נתון ומה בכוחנו לשנות.

אגיד משהו אחר: אנחנו יוצרים הגדרות כדי שיהיה לנו פשוט יותר לנוע במרחב. אבל צריך לדעת מתי ההגדרות גם חוסמות אותנו ולדעת לוותר עליהן בעת הצורך. אין עולם מושלם או אידאלי – יש תיעדוף שלנו במציאות כדי ליצור את הטוב מבין העולמות האפשריים. כהסבר לדבריה של באטלר ב"צרות של מגדר", כתבתי בעבודת הסמינר כך: "ההגדרות שלכתחילה באות לשרת את האדם בהתנהלות שלו בעולם, להכניס דברים לקופסאות, לסדר את העולם כך שיוכל לחיות בו ולצמצם את מרחב הלא נודע – הן אלה שבסופו של יום פוצעות אותו מבפנים. האדם המציא קופסאות, אפשר לקרוא להן נימוסים, מגדר, התנהלות חברתית, גינוני מלכות וכד', וכשהן מפסיקות להיות רלוונטיות – שוכח שאפשר גם להטיל בהן ספק. או להמציא חדשות, גדולות או גמישות יותר." הדברים הבודדים שאנחנו יכולים לעשות זה להיות ביקורתיים ולא לקבל את המציאות הקיימת כמובנת מאליה. איפה אנחנו עוצרים כשאנחנו באים לשנות? מתי המחיר שנאלץ לשלם על הגדרות יהיה גבוה מדי?

תמיד חשבתי שחוקים זה קונספט מצחיק. מישהו כותב משהו בשחור-לבן, ופתאום זה הופך למציאות. רעיון מתורגם לרשימת בוּלטים שיוצרת מציאות. זה לא חידוש שהפחד הכי גדול של הפטריארכיה נטוע בהבדלים הביולוגים. זה מה שמאפשר לה להתקיים, מהפרו ורבו. לכן היא מפחדת מהטלת הספק השוויונית הזאת, שנשים יכולות לשמש בפונקציות נוספות. שיש פונקציות שהן לא אישה ולא גבר, כי חסידוֹת לא סתם באות לבקר. השאלה שלי היא, אם נרפה לרגע מכל הפחדים – האם אנשים באמת יפסיקו להביא ילדים לעולם? האם העולם באמת יפסיק להתקיים? אולי הם פשוט יעשו את זה סנטימטר אחד יותר מבחירה ולא מלחץ. כלומר, אם זו הדרך הטבעית, האם אנשים לא ימשיכו לנהוג בה ממילא? איפה האמון הקפיטליסטי בהיצע עכשיו? איפה אותם אנשים שיצדדו ברבי עקיבא בוויכוח שלו עם טורנוסרופוס על מותר הלחם מן החיטה כשמדברים על אמצעי מניעה? האם גם בסיפור הזה "טבעי" היא מילה נרדפת ל"טוב יותר"?

ט.

מי שלא חווה חריגוּת לעולם לא יבין שהוא המיינסטרים. לפני חודש ביישוב שכן לזה שגדלתי בו, אישה טרנסית בגילי, שלמדה בישיבה התיכונית עם חברים שלי, התאבדה. החברה הדתית התרגלה להכיל הומוסקסואלים, כי בסוף הם גם מחפשים משפחה, לסביות לא צריכות לעשות רעש כדי להרות. אבל טרנסים? החברה לא מסוגלת להכיל אותם. הם מנסים לשבור או לפרק משהו שאנחנו לא כל כך בטוחים בו בעצמנו במקום להקשיב ולהרפות להניח לעולם להיות מה שיהיה – אנחנו מגביהים את החומות.

לא ציפיתי לקבל את התורה בחדר קטן במתנ"ס, כשמצד אחד שלי אישה עם קול מתחלף של נער בר-מצווה ובשני גבר מקריח עם שוונץ סגול עם קבוצת השיער האחרונה שנשארה לו. זו גם לא הייתה התורה שציפיתי לקבל. בדומה למפגשי לימוד ליל שבועות מהז'אנר, הוא נפתח בסבב – אלא שלשמנו נתבקשנו לצרף לשון פניה (אתה, את, או מעורבת). שוחחנו על מאמר של באטלר אבל מעבר למילים שנאמרו בחדר, הלימוד הכי משמעותי היה החוויה להיות בתוך ארבע קירות עם כשלושים אנשים, הייתי אחת מהבודדים שמגדירים את עצמם כהטרוסקסואלים. הזהות המגדרית או המשיכה המינית שלי מעולם לא הוטלו בספק, לא היה שום דבר מפתיע בכך שמגופי בקע קול נשי. אלו היו ארבע אמות בהן אני החריגה כי הבחירה שלי להיות כפי שמצופה ממני היא הלא נורמאלית. משם יצאתי לרחובות ירושלים, וכמו בבדיחה על דוד לוי בכביש 1 – כולם הלכו לכיוון ההפוך. אלא שבניגוד לדוד לוי – לא הייתי לבד, מאחורי הלכו שני חברים גבוהים ממני. הוא עם אופניים והיא עם שמלה.

כמות האנשים הדתיים ברחובות ירושלים בליל שבועות שוברת את הסטטיסטיקה. וכל אחד ואחת מהם הסתכלו עלי והשהו את המבט ואפילו סובבו את הראש. ניסיתי להבין מה לא בסדר, אם יש לי חור בשמלה, או אולי לכלוך בשיער, מה עשיתי שפתאום במקום להיעלם בקהל כהרגלי אני כל כך בולטת שאני מסובבת ראשים תמהים. עם כל מבט התכווצתי ואיבדתי ביטחון. מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? שהלילה צועדת מאחורי חברה, שהיא במקרה אישה טרנסית וכל המבטים המצמיתים היו מכוונים כלפיה.

י.

בכל צומת שבו הייתה לי בחירה – לקחתי שמאלה. בהתחלה זה היה ללמוד בתיכון פלך ולא באולפנה, אח"כ מכינה מעורבת, צבא, וישר תואר ראשון. שום פניה לא הייתה חדה מדי, הכל בגבול הסביר, בתחום האפשר, קיימת במלאי. אף פעם לא משהו לחלוטין מחוץ למסגרת. אף פעם לא הסטתי למישהו את הראש ב-180 מעלות. אפילו כשהתחלתי ללכת במכנסיים זה היה על יבשת אחרת וכשהגעתי הביתה זה הסתדר איכשהו. אבל יש אנשים שהבחירה שלהם היא לא אחת מברירות המחדל בקטלוג של החיים הסבירים. אנשים קמים מדי יום בתחושה שהם לא מתאימים לגוף שהם חיים בו, לשפה שהם משתמשים בה.

זה לא כמו ללכת עם כיפה בתל אביב. זה חתיכת ערעור קיומי. וגם כשהם בוחרים ללכת בעקבות הבחירות שלהם אנשים מטילים ספק בעצם האפשרות שלהם לבחור להגדיר את עצמם. מצמידים תוויות, חריגים.  סוטים. "למה לעשות דווקא?" "למה לא ליישר קו עם כולם?" "שידחיקו". "ואחרי כל זה הם רוצים להקים משפחה כמו כולם?". כי כשהם מזייפים את "כמו כולם" הם נאלצים לדרוך על משהו הרבה יותר מהותי בזהות שלהם. הקופסאות שיצרנו בעולם לא מתאימות, הם נאלצים להשאיר את הלב שלהם בחוץ. לשכנע את עצמם שהם השונים ולא הקופסאות שקטנות למידתם. בזמן שאני נאבקתי שתהיה לי דריסת רגל במרחב הציבורי, שאפסיק לעמוד על רגל אחת ולבחור אם זו הרגל-הדתיה שלי או זו הרגל-האישה שלי, אנשים אחרים מצאו את עצמם מרחפים בחלל משולחי רסן. כי "יש גבר, יש אישה, על איזה רווח ביניהם את מדברת?". אם רק מלילה אחד של מבטים כאלה נצמתתי – מה עם אלו שמתמודדים עם מבטים כאלה כעניין שבשגרה. יום יום מטילים ספק בקיומם, ביכולת שלהם לבחור מי הם. גם בימים בהם הם באיגרא רמא וגם בימים בהם הם בבירא עמיקתא. אין שום דרך להבין את המחיר הזה ולהרחיב את השורות אם מעולם לא הרגשתם חריגים עד כדי כך שהשורות הן אלו שהשאירו אתכם בחוץ.

יא.

כמה ספסלים התווספו ביום שרבן גמליאל עזב את נשיאות הסנהדרין? 400? 700? כמה אנשים מצאו את מקומם בבית המדרש אחרי שסלקו את שומר הסף? איך שומר הסף בכלל מסוגל לדעת מהי פנימיותו של אדם, הלא הוא אדם מן השורה והכלים שנמצאים בידיו הם האמצעים המקובלים, התפיסות הנורמטיביות, הסטיגמות – זה נראה רגיל והשני עובר לו לא טוב בעין. אחרי שחלשה דעתו הראו לרבן גמליאל כדים בהירים מלאי אפר. כדי שיבין שמי שהצטרף לבית המדרש ממילא הוא ריק ופוחז. האם רבן גמליאל באמת מנע תורה מישראל או שמא הביאו לו נתונים נמוכים מהאמת כדי שדעתו לא תיחלש עליו? האם באמת כך הדבר, האם הם באמת אנשים ריקים שהצטרפו, או אולי זה מה שהראו לו כדי שירגיש טוב שהוא לא היה אליטיסטי מדי? הסיפור עצמו מספר לרבן גמליאל משהו שהוא לא מתכוון אליו עד הסוף, שהוא לא האמת. נראטיב מן השפה אל החוץ, הכל כדי שלא תיחלש דעתו. אם הסיפור עצמו לא תוכו כברו, אז איזה אדם כן עומד בקריטריונים הללו?

מה גורם לי להיות בפנים ולא בחוץ? אולי עצם השאלה הזאת מעידה על כך שאני כבר בחוץ. עם הזמן חשבתי שאם אלו השורות, אם אלו הקריטריונים של הקהילה שבה אני חיה – אני לא רוצה לקחת בה חלק. תפסתי טרמפ על המדרון החלקלק. אמרתי שאהפוך לדתיה לייט, דתל"שית, עד שיום אחד אני עלולה להיות חילונית גמורה. אבחר מראש לוותר על הצרימות וללכת בעקבות הבחירות שלי, ולא בעקבות מסורת כבדה על הכתפיים. אלא שאז הגעתי לבית המדרש 'אלול' של הדר  – פתאום אפשר לראות את החלום השוויוני מתקיים. אחרית הימים זה כאן -"וגרה מסורת עם שוויון", כולם נספרים. פתאום אני לא נבוכה לעמוד בעמדת החזנית אלא מכך שבחור שיצאתי אתו שיושב בקהל ישמע אותי מזייפת את טעמי המקרא בפרשת ניצבים. במקום לשלוח מבטים פאסיביים ולדום מעבר למחיצה.

אני לא צריכה להחליט עכשיו מה יעלה בגורלי. אם ללכת שוב שמאלה או אם בכלל לצאת מהדרך הסלולה. אולי אחכה ליום שבו ארצה להינשא, ולמי, ואתאים את עצמי אליו. איזו שבת נרצה לשמור ביחד. הקול שבראש שלי אומר: היי נכונה לדקת קריאה – תמיד יש סיכוי שתפגשי מישהו שיסיט אותך מהמסלול. היי משיח בשערי רומי. היי המצורע שחובש ומתיר את פצעיו אחד אחד כדי שתמיד יוכל להגיע בתזמון הנכון. האם להיות משיח זו בכלל אפשרות עבורי אם אני אישה? והאם אני צריכה להתאים את עצמי למישהו זר שעוד לא פגשתי? ובכלל, היום איש לא רוצה להקשיב למצורעים.  רחל אמרה בעצמה: "אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא".

יב.

לבת המצווה שלי קיבלתי מאבא מהדורה מהודרת של חמישה חומשי תורה של תורת חיים. אבא שלי מתעקש להביא לבת מצווה מה שהיה מביא לבר מצווה. הוא מתנגד עקרונית לכך שבנות זוכות לסבונים ומגבות כשלבנים מביאים ש"ס. אחי הגדול קיבל ש"ס. אלא שכשהוא התחתן והקים בית, הש"ס נשאר על המדף בחדר הנעורים שלו. שאלתי אותו אם אוכל לשאול ממנו מסכת או שתיים. הוא אמר שאני יכולה לקבל את הכול.

_____

[המסה נכתבה כמטלה לקורס של ד"ר יצחק ליפשיץ על מחשבה יהודית פוליטית.]

כשהבנתי איך ילדים באים לעולם, ובעיקר מאיפה, התחלחלתי. אני חושבת שהייתי בכיתה א' או משהו, עליתי במדרגות בבית ואמרתי לאמא שלי – אני לא רוצה ללדת. אני רוצה להטיל ביצה. הסברתי שאין לי בעיה להיות מעט זמן בהריון אבל שהדבר הזה שיהפוך לממש – שיתפח מחוצה לי. מי רוצה את כל הכאב הזה? את הרפיון של אחרי? היא צחקה.

א.

אמש חגגתי מסיבת יום הולדת על הגג.* ידעתי שאני רוצה משהו בלי תוכן מוגדר. פשוט להיות. מוטב בחברה טובה, עם משהו מתוק וכוס ביד. אמרתי – יהיה יין, עוגת שוקולד הכי טעימה בעולם, שסחרתי בשביל המתכון שלה בשוק השחור, יהיו אנשים וחברות שאני מחבבת, מוזיקה סבירה ותהיה רחלי. כך גם היה. כמה טוב יש בלבקש משהו ולגרום לו לקרות. לדעת לבקש עזרה. לקבל אותה. תודה מעיני.

*איזה כיף להשתמש במילה אמש במשפט.

לפני פסח יצאתי לחירות, עזבתי מקום במקלי ובתרמילי. ישבתי באוטו מלא בכל מה שצברתי, במושב לידי הושיט לי יד עציץ הבזיליקום הסגול ששרד את החורף למרות כל הסיכויים – ונסעתי הלאה. אני יודעת מה אני רוצה שיקרה, אני מוכנה לנווט לשם ולעבוד קשה, אבל מסתבר שלא הכל בשליטה. אפשר ללפעול במציאות בתנועות כהות, או בפיצנטה. אז קורה שעכשיו חוזרת להורים, להניח את הראש ולהפסיק לכמה דקות להתאמץ על כל פרט. להניח לגלגלי השיניים שיסתובבו לבד. שיעצרו. אבל שיתנו לי לעצום עיניים. להרפות.

ב.

הפעם הראשונה שהסתכלתי במראה וחשבתי שאני יפה, ככה כמו שאני, היתה רק כשיצאתי עם החבר הראשון שלי. הסתכלתי על עצמי בעיניים של מישהו אחר והצלחתי לראות "אובייקטיבית" שאני מקסימה. וגם זה היה רק לרגע שחלף עד שיצאתי עם בחורים אחרים, והתחושה הזאת חזרה לפרקים. בשנה האחרונה זו תחושה שפתאום התחילה להישאר. התרגלתי לרעיון שאני גדולה יותר מהמקום שנתתי לי בעולם עד כה. לוחץ לי בבוהן, והצוואר תפוס דרך קבע. אני מתבוננת במראה וראיתי שאני כל כך יפה ולא הבנתי איך אי פעם חשבתי אחרת. איתי הכל בסדר אני בדיוק בגודל, אם אין מקום – פשוט צריך ליצור אותו. היעדר המרחב הוא הבעיה. צריך ליצור בית לתחושות טובות שגם ירצו להישאר, בלי קשר למה שקורה שם בחוץ.

ג.

לפני חודשיים נמאס לי לחכות. אחרי שיצאתי לדייט עם בחור בסדר לכאורה שחברה הציעה לי. הכל נשמע טוב, מבחוץ. לימודים. עבודה שאפשר לשווק בצורה מגניבה. הדברים הרגילים. בפנים היה חלול. בסוף הדייט כשליווה אותי לתחנת האוטובוס וראה שהאוטובוס יגיע רק בעוד 20 דקות, אמר לי שהוא מצטער. אבל הוא השאיר את הבוילר דולק והוא מוכרח ללכת.

זה כל כך הצחיק אותי, שהכללים והנימוס כל כל רוויים מעצמם שדברים מתפוצצים ככה. רבאק. תבחרו את הקרבות שלכם. אני יודעת ללכת לתחנה לבד. בכלל, למעשה, רוב זמן אני הולכת לבד ואם אתה לא רוצה משהו, אתה יכול פשוט להגיד. אנחנו מדברים מאחורי כל כך הרבה שכבות שפתאום תירוצים כאלה מופיעים. בחיי, המציאות יודעת להיות משעשעת. גברים, אתם יכולים להגיד מה אתם רוצים, אנחנו לא שבירות. בד"כ.

נשברתי. אמרתי איך יכול להיו שהתרגשתי כל כך לקראת דייט שבסוף היה כלום בפיתה. איך יכול להיות שכל הכוחות והמאמצים מושקעים ואין תוצאות. אין פרופורציות או הלימה בין המתח לבין הבינוניות שפגשתי. לא הבנתי איך אפשר להמשיך לחכות לאיזה משיח ועדיין להתאכזב לגלות כשהוא לא מגיע, אם אני לא עשיתי כלום? ובכן ילדים, ילדות. בשביל זה אלוהים ברא את אפליקציות ההיכרויות.

via GIPHY

פנומנולוגיה של אתרי היכרויות

שוק בשר זה בעיקר אצל הדוסים. ניסיתי. (לא בביצה הגדולה, בפריפריה שלה) ותנו לי הגיד לכן ששזה בינארי להחריד. כאילו מישהו צועק – תיכנסו למסגרת הזאת. עכשיו. לא אכפת לי אם אין לך מקום לרגל ימין או אפילו לראש. עשית צבא? שירות? עבודה או לא? סטודנט? מעשן או לא? בריא או חולה? אה, את מעדיפה לדבר על זה אח"כ, הבנו. את פגומה. כאילו יש סט ערכים קבוע שכולם רוצים. שלא לדבר שלמרות הצפייה מדוסים, הם היו סקסיסטים להחריד.

אבל אצל החילויינים, אוהו. שם הכל שקוף, בריא במידת האפשר, מכבד וכנה כשמדובר במערכת. הכללים ברורים. יש תמונות, יש כיתובים חמודים שאפשר לתאר את עצמך. יש שאלונים בנושאים שגרתיים, ואפילו שאלות איזוטריות שאפשר לענות עליהן ביד חופשית. שיהיו קצוות להתחיל שיחה, להזכיר שעם כל הכותרות והקטגוריות – אנחנו אנשים, מאחורי מסכים אומנם, אבל אנשים. נשים. גברים. כל הבין-לבין.

האלגוריתם לצדנו. אגיד יותר מזה, יש שוויון מבני ואפילו לנשים יש יתרון. יהיה "מאטצ'" רק אם שני הצדדים היו בעניין, אם מישהו באמת מעניין – אפשר אפילו לשלוח הודעה קודם שידע שהיית בעניין שלו, ולהפך. בגלל שנשים בררניות יותר (מתנצלת על המהותנות, אני בתקופה כזאת, היא כנראה תעבור בקרוב) יש להן יותר פניות מלגברים. זאת, בניגוד לשיטת ההצעות המגזרית, שבה שאולים את הגברים קודם (שוב, כי פוחדים לשבור את ליבן שחלילה לא יתאהבו ברעיון של בחור לפני שיודעות בכלל אם הצד השני מעוניין, ובהפוך על הפוך זה בדיוק המצב שנוצר). ומבחינת גברי המגזר, תמיד מחכה איזו אפשרות מעבר לסיבוב. ובכן, באפליקציה יש הרבה אפשרויות, וכולם יודעים את זה, והכל בסדר.למקבל, להגיד לאיזה קשר מצפים, למי אתן נמשכות. זה שקוף. זה כנה. זה בריא. אפשר להיות מי שאנחנו, חדות ומוצלחות. חוששות, ולו כי יש כ"כ הרבה סירים בים. ורק עצם העובדה הזאת משחררת ומאפשרת לא לפעול מתוך פחד. עזבו טיפול פסיכולוגי, אין כמו לדבר עם חמישה גברים במקביל ופשוט לנסות לשלוח זרועות. למלא מרחבים כמה שניתן. הכל אפשרי כל עוד לא הוכח אחרת.

• 

• 

• 

• 

haters gonna hate

"אבל זה מערכת יחסים. איך אפשר לדעת אם את בעניין של מישהו דרך מסך?" "תמונה זה כ"כ שטחי ומהכמה מילים שהוא כותב?" "מה עם להיפגש פנים מול פנים?" "אין שם אנשים מסוכנים ונצלנים שרק משחרים לטרף?" "אפליקציה להיכרויות? זה לא מעיד על רפיסות? מה כבר אי אפשר להתחיל עם אנשים ברחוב? זה בשביל פחדנים". ובכן, מה שיש לי להגיד על זה זה שרוב התקשורת שלנו בעולם בשנים האחרונות היא דרך מסכים. אין שום עניין להיות טהרנים לגבי זה, וכשמשהו עובד- הוא עובד. ושצריך להזהר, תמיד. גם בחיים האמיתיים. במיוחד שם.

via GIPHY

לסיכום, אנחנו נשים חזקות ועצמאיות. אין שום סיבה שנשב באיזה עליית גג, נקרא לה חדר ונחכה שאיזה מר בחור יטרח לצלצל בפעמון או לזרוק חכה. האפליקציות האלה מאמנות איזה שריר של רצון ובחירה. אחרי איזו תקופה בז'אנר אני מרגישה שעברתי טירונות של קשרים ומערכות יחסים. בין הדברים שלמדתי, חוץ מלהכנס לסיבולת-לב-ריאה של פלירטוט, זה שתקשורת זה חשוב, וחשוב מגע. וחשובה כנות. וברור לי שמה שיבוא, והוא יבוא, יהיה מוצלח יותר מכל מה שהיה עד-כה.

לפני כמה ימים קיבלתי מייל שהציע לי להשתמש בספריית ה-GIFים הגדולה בעולם:

"למה להביע את עצמך במילים כשאפשר להציג צב מרקד" כתבו שם.

ובכן. זאת שאלה. למה להתעקש לנסח את עצמי במילים במשך חצי שעה (או שלוש) במקום לשלוח תמונה זזה שמישהו אחר ערך וככל הנראה מכוונת לאיזה רפרנס תרבותי עמוק מצחיק ושנון שנגיש בשתי שניות. בכלל, אולי הגיפים לתרבות המערב המודרנית היא השיבוץ לשירת ימי הביניים, או האלוזיה לביאליק.

שלא תבינו אותי לא נכון. ככל הנראה אהיה הראשונה למצוא את הציטוט הנכון והרלוונטי מ"חברים" ואשלח אותו לכל שיחת וואטסאפ תקועה ולהרים את האווירה. הרי בגיפים יש משהו חי, מעמיק ששולח לסיטואציה אחרת ובעיקר – לא מחייב. ככ ברור שיש בהם קורטוב הומור, שזה יותר מלהגיד פשוט -כן. או – לא. זה כמו לשים שלוש נקודות כדי להשאיר מקום לספק אבל לא להססנות. נו, זה כמו… איך אומרים – תקשורת.

תקשורת. דיבור בין בני אדם, מפגש של שני אנשים זרים שרוצים לנופף זה לזו מהחלון מבלי לצאת מגידרם או להיות מובנים כגסי רוח בתקווה שיום אחד גם יוכלו לפתוח זה לזה את הדלת. הדיבור עובר באמצעות מילים. לא תמונות. מילים. מסמנים ומסומנים, והייתי עושה פה ניימדרופינג לסארטר ב"מהי הספרות" אם הייתי מבינה אותו עד הסוף. אבל רק אזכיר את המטפורה שלו לשימוש של הסופר במילים. המילה היא החפץ בהישג היד של הסופר כשמשליכים עליו משהו מהחלון. הדבר ברגע האמת צריך שהוא יהיה שם, לא משנה אם החפץ יתברר בדיעבד כמחבת, אלה או בובה של חד-קרן. המילים הן פונקציונאליות. ככל שנדע להשתמש בהן יותר – ההתנהלות שלנו בעולם תהיה תואמת יותר את הסביבה. חדה יותר. מדוייקת.

***

אחרי תהליך ארוך, פעם מישהי אמרה לי שאני מצליחה לנסח משפטים שלמים. לא רק זורקת מילים ומקווה שהתחביר יבוא מאליו. אני חושבת שמאז ההכרה הזאת אני עובדת על פסקאות, ומשם אפילו על רעיונות גדולים יותר. הדרך לצאת מהברוך, מהשרוך המבוחבש שאנחנו היא להתיר. לפרק, לפרוט דבר דבר ולסדר מחדש. לבנות מהיחידות הקטנות משהו גדול יותר. בהיר ונגיש לכל מי שהוא לא אנחנו, אבל בעיקר לנו.

קרה וחיפשתי פרמז'ן באיזו חנות ובדיוק הבנתי שנגמר. למחרת התכתבתי עם מישהו וצפה מבוכה. כזו שממש אפשר לגעת בה, אבל מה נעשה שבהתכתבות אין שתיקה?

יש שלוש נקודות. יש דממה שיכולה להיות מובנת כהתעלמות. אבל אי אפשר לשלוח סתם רווח. (בעולם הוואטסאפ רווח הוא לא אמירה). מסיבות כאלה אני מניחה שמנוסחים חוקים כמו חוק פו, לתת לרווח שבין המילים את הדחיפה הנכונה, אבל זה כבר הרבה יותר מסמיילים או חייכנים. האימוג'ים לאט לאט עוזבים את ההפשטה של החייכן ועוברים לתווי פנים פרטיקולארים שלא באמת קיימים במציאות, אלא רק בפוטושופ. בין חברים אומנם אפשר לשלוח אימוג'ים של לב, או של נשיקות וכדומה. אבל כשלא חברים? שולחים אימוג'ים חמודים-במידה כדי לרכך את הקרקע. כך בסוף שיחה (התכתבות ליתר דיוק) נוצרה שתיקה שאימוג'י של צב דחק הצידה. הוי תרבות המערב.

אפרופו צב. אני מרגישה שהמציאות על סטרואידים ואני פועלת לאט. הבקשה היחידה שלי כרגע היא להכניס את הראש חזרה לשריון ולהשתבלל מתחת לשמיכה. או למצוא איזה אכילס לנצח בתחרות טיפשית.

את לא רוצה להשאיר פינה אחת לא חרושה בחיים שלך? שאלה אותי מעין. גם לעבור דירה, גם למצוא מחליפה, גם להתחיל עבודה חדשה ועכשיו גם סיפור חדש ברקע? אין רגע דל, אולי כדאי שתחכי עם זה לאחרי תקופת מבחנים. בכל זאת צריכות להיכתב עוד 6,500 מילים עד יום חמישי בחמישה לחצות.

אחרי שנת חורף ארוכה, הרגשתי שהשתנה הפסקול של החיים שלי. כאילו מישהו נוגע לי בכתף ומסב את תשומת ליבי – חמודה. הסרט כבר בשני שליש, הגיע הזמן לסצנת מרדף. השיר הופך קצבי וקליל ואת מנומנמת. מי הדמות הראשית אם לא את, הגיע הזמן לבחור. החיים לא קורים. הם נעשים, נרקמים. קומי ותעשי משהו. כנסי למונית, תגנבי מכונית או משהו ותתחילי לנסוע.

מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? שתכשלי. פסדר, היינו שם, עשינו את זה כבר. נלמד משהו חדש.

זה כבר כמה שבועות אני קמה ומרגישה שהחיים שלי קטנים לי, ואני צריכה להתרחב. למצוא מרחבים אחרים, אופק חדש שייתן לי אוויר ומקום לשאוב ממנו. לחיות יותר. לישון כמו שצריך, לכתוב. לשיר, לרקוד במטבח בטרנינג וגופיה עם גביע יין. לקנות גבינת פרמז'ן. חיים הרי רק פעם אחת. הגיע הזמן לבנות בשתי ידיים את החיים שאני רוצה שיהיו לי. בלי רחמים עצמיים (טוב, לפחות לא במינון גבוה מידי) ולצאת מהגלדים, להיפטר מהמשקולות ומהעור הישן. למצוא בית עם לבנים חשופות,לשפוך כמות מוגזמת של מים, להכניס את המפתח לסוויצ' ולהתניע. הרי יכול להיות פה מקסים.

מעולה. אבל חכי לשבוע הבא. שתגמר תקופת ההגשות.

הראשון הוא זמן, השני עודף בשיווק עצמי. זה לא מונח מדויק. בעצם רציתי להגיד שהוא יתחדד לי בהמשך אז הנה אני מחדדת: הכוונה להכניס את עצמי בכוח לסיפור. להיות אובר פמיליארית אבל בעצם להתנשא להגיד – הנה אני, תראו תראו. זה הכח של המילים כשכותבים אותן. משחית.

א.

נתחיל מהראשון. איך לעזאזל מספיקות את כל מה שצריכות. עזבו צריכות, שרוצות. איך אני יכולה להספיק להיות אישה חזקה ועצמאית, שלומדת, שכותבת, ששומרת על המלגה שלה, נוסעת לתל אביב וחוזרת, עובדת ועושה את המוטל עליה כאחת האדם, ישנה די והותר, אוכלת, מבשלת, מבקרת את סבתא. ואיפה כביסה נכנסת לסיפור, או דברים איזוטרים כאלה כמו 'להרוויח כסף' ולהצליח להיות איפה שאני באמת רוצה להיות. איך מוצאות זמן להכל? אני יודעת שהוויתור והבחירה שלנו בתוך זה, זאת שחותכת בבשר החי, הן בסוף שקובעות ועדיין – איך אומרים, תשמעי מטלה, זה לא את, זה אני. את פשוט לא חשובה לי מספיק שאשקיע בך זמן. הנה, מעיין ואני דיברנו לפני כמה זמן והסכמנו – לא משתלם לא בזמן ולא בכסף לעבוד במשרות סטודנט, עדיף כבר לאכול לחם צר ומים לחץ.

(ואיך זמן מתפוגג במסך. הפלאפון שלי עדכן את עצמו והוא הפך להיות יותר מסיח דעת ממה שהיה קודם לכן, יותר אפקטים יותר תשומת לב. אייקונים מפזזים, זזים הצידה לפינה. כאילו אפשר לעשות הכל במקביל. אני מרימה מכשיר לבדוק משהו אחד ופתאום נשאבת פנימה לזמן לא ידוע. שמישהו יכבה את הצד הזה של העולם)

זה נדוש להגיד את זה. אומרות את זה כל הזמן. והקטע המחריד שזה לא הולך להשתפר. זה לא שמישהו יגיד לי – היי לך שם, הגעת לשלב הבא וקיבלת בונוס – עוד יממה בשבוע. לא ולא. רק עוד זמן יצטרך להיות מוסב לאפיקים אחרים. שאלוהים תשמור.

עכשיו נניח, יש לי קריוקי מחוץ לחלון. דיי זייפני יש לציין. ובעצם עכשיו רציתי לישון אבל מסתבר שלא הכל תלוי בי. יש עוד אנשים בעולם שקובעים עובדות בשטח. אפרופו עוד אנשים בעולם, אני פתוחה להצעות, איך אפשר להרחיב את הזמן ולהכניס יותר מכל הטוב הזה שהעולם מציע. הרי הכל יותר טוב בלי לחץ. רק אל תגידו לי לישון פחות, או להפסיק לאכול. זה לא שווה את זה.

רעיונות?

ב.

הפחד השני הוא שאני מרכז העולם. עזבו את האחריות, איזה שיעמום. שלא תחשבו חלילה שזה נאמר מתוך ענווה, פשוט מתחשק לי לשמוע את הקול בתוך הראש של מישהו אחר, נמאס לי מהבעיות של עצמי. אממה, אני חוששת שקצת אין לי סבלנות להקשיב לאחרים, ואין לי קשב וריכוז להתעניין סתם ככה במישהו אחר. אולי כי המקום שלי בעולם לא יציב עד הסוף, כי אני כזאת סטודנטית שחיה על הקצה. (כן, בטח). אני אומרת עוד ועוד מילים כי לא קיבלתי סימן שמישהו באמת הקשיב, אז אני ממשיכה לנסות.

אין לי איך לעמעם את זה. נמאס לי לקרוא אנשים מלאים בעצמם, הם, אנחנו, בכל מקום. עכשיו עם הבחירות אפילו הפרסומות בפייסבוק שלי הן עוד יותר מלאות בעצמן -"אנחנו נציל את העולם" "אני הוצאתי אני גאלתי". יאללה יאללה. ועדיין, כל פעם שרציתי לכתוב פוסט כאן בבלוג תהיתי במה אני שונה מזה, אז השתתקתי. הייתי ברצף ראיונות עבודה שבכולם למדתי להגיד "כוחי ועוצם ידי", הרי כבר אמרנו – אישה חזקה ועצמאית. אבל יאללה גם כן, אני מלאה בבלבולי שכל ותהיות קיומיות על מקומי בעולם. את מי בכלל מעניין מה שעובר לך בין האוזניים. וזה נכון. אבל תראו, הנה אמרתי את זה. לא שולחת לכן אסמסים עם סקרים למי אתן מתכוונות להצביע.

הרי לכן שני פחדים שיש לי. מחסור בזמן ועודף בעצמי. תקופת עבודות שפויה שתהיה. מי יתן ותזכו בשעות שינה רבות ובמילים שגם אומרות משהו.

א.

הדברים מוגבלים, הכסף, הזמן, המשאבים. אולי גם הדרמות. כמה אפשר לחדש כבר, שמענו על כל הטרגדיות האפשריות, הצטערנו. בכינו לא פעם. הכל בווליום כל כך גבוה שכבר אי אפשר לשמוע את הרעד שבין צליל לצליל, החן המגושם שבין נקודה אחת לרעותה. מתי הפעם האחרונה שבה יצאנו למרפסת?

בגדול, דברים טובים עוברים על כוחותינו. כרגע בין עומסים. פתאום יש תנובה נראית לעין. פתאום אנחנו מבצבצות, מכות שורש. כמה מאמץ יש ביום יום כמה פעמים שפשפנו את הסקוצ' של הכלים, כמה כוסות יין, כמה רשימות.

אני עוברת ליד בית קפה הומה כשמחשיך ורואה את עצמי יושבת שקופה על הכיסא. כמה טוב שגם את זה כבר עברתי. הבנתי שאני לא ילדה כשהדברים הפסיקו להיות גורליים והתחילו לחזור על עצמם. שגרה של תקופות. אנשים נוהגים אותו הדבר, אומרים שהם ביחד ובעצם נשארים לבד. [לפעמים הם גם מזכירים את תנועתם של הנוירונים. ככה לפחות אירנה המורה למדעים הסבירה, היא כינתה את הרמות באטום – 'אפקט האוטובוס']. אלו הנתונים, מעגלי השינה, הכביסה ההזנה והפליטה. זה מה יש. עכשיו אפשר להתמקד בפרטים, ואולי גם לבנות קומה נוספת. להפיק נדבכים אבל הבסיס כבר כאן – זה חומר הגלם.

אולי הכל מרגיש כל כך גורלי בגיל ההתבגרות כי עוד לא התנסנו מספיק. מה שעכשיו הוא שיהיה. בכל מריבה יש סיכוי שהעולם יחרב. בכל יום יש אפשרות לגילוי מרעיש (ככל הנראה איזה שיר פופ כזה או אחר) או לאבדון. אין אורך נשימה, אין אופק. כל בוקר מתעוררת להכל או כלום. בכלל, תקופות שלמות של הכל או כלום. ובעיקר כלום רוב הזמן, כי המשקולת ל'בפנוכו שלי' נמצאת אצל אחרים. הכל תלוי, החיים שלי הם שרוכים סבוכים שהקצוות שלהם לא בידי. מטלטל. אפילו הגוף משנה צורה. שלא לומר השיער.* אין על מה לסמוך. הבחירה נדמית בין שיממון ישן שנשאר מתקופה לא רלוונטית ובין משהו אחר, טרי ולא צפוי.

*

יום יבוא ואני אכתוב על תלתלים על הטלטלות היומיומיות שסבוכות בהם. על תהליך ארוך של הרפיה מהרצון להתיישר. בנתיים רק אגיד: ברוך שעשני מתולתלת. אני חושבת שחלק פמיניסטי משמעותי בחיי יגיע לסיפוקו יום אחד שתהיה לי בת מתולתלת חזקה ועצמאית שתדע לא להסתרק כשהשיער שלה יבש.

ב.

במהלך כל השיעורים היום חשבתי איך הכל מתחבר למה שרציתי להגיד במילים האלה, ועכשיו כשהתיישבתי לכתוב שכחתי. אני חושבת שזה קלאסי. כי הנה, סוף סוף כשלמדתי לפנות לי מקום נעלמות כל המילים ונשארנו רק עם אלה הבנאליות שקל לזכור ולשלוף בעת הצורך. ואיך כולם אומרים אותו הדבר. השבוע לדוגמא שני מרצים מקורסים אחרים במהותם דיברו על ניסוי שנתן לאנשים משקפיים שיראו הפוך, ואז המוח אחרי כמה ימים של סחרחורת חזר לקלוט את התמונה בהפוך על הפוך, כלומר ישר. ואיך הכל בסוף חוזר למקום הרגיל ושיש בזה משהו לא כל כך רגיל. וגם זו אמירה קצת בנאלית.

אבל תחשבו על קלישאות, הן תמיד אותו הדבר עד שכבר מפסיקים להקשיב להן, ואז הן באות בסטפות והופכות לטלנובלה. באנטומיה של גריי לדוגמא, אם בתוך שני פרקים שום מטוס או משאית לא מתרסקים זה מפתיע. כמות הטרגדיות והדרמות שם יכולה לפרנס לא מעט סדרות. אבל מלאי האירועים שעשויים להתרחש הוא מוגבל. בעצם בסך הכל זה תמיד מישהו שנתקע לו משהו בבטן או במוח, חולה סופני, מבוכה במעלית, נשיקה, בגידה ומקרה של פציינט שמעיד בדיוק על נבכי הנפש של מישהו. מכשהדברים יצאו משליטה, ביילי תנאם נאום חוצב להבות ותעמיד את כולם במקום. כמו שב'האוס' זה ככל הנראה לא 'לופס', אבל האפשרות תמיד תיבחן, זה כבר תבנית ידועה שצריכה לקרות [חוץ מהפרק שבו לא בודקים את האפשרות ואז כמובן שדווקא אז זו תהיה 'לופס']. קלישאה.

המעניין לפי דעתי זה כשמשחקים ברזולוציות של הקלישאות ודרכן מעבירים מסרים חדשים. הנה, באנטומיה של גריי אחרי שגמענו לא מעט עונות, אנחנו כבר כל כך רגילים לתבנית, שלא נשים לב שמתחתיה מתחבא מסר חדש. [בהמשך הפיסקה יהיה רמז לספוילר לפרק האחרון ששודר, אז מי שזה מפריע לה שתדלג עליה אבל חבל]. נקודת הבסיס, שהוא קשר אינטימי בין בכיר למתמחה מתהפכת. פתאום הקלישאה הפטריארכלית הופכת את פניה – מה תגידו על האפשרות של בכירה עם מתמחה?(*) איפה מצקצקי הלשון עכשיו? עוד לא שברנו את התבניות לגמרי, פשוט הכנסנו מרכיבים שונים. אחרי שנתרגל לטעם החדש נוכל ליצוק אותו לכלי חדש.

(*) ראינו טעימה ליחסי כוחות אחרים עם ביילי ועם בן. אבל הוא לא יכל להתמודד עם זה שהיא בעמדה בכירה יותר ממנו יותר מידי זמן והוא יצא מהמגרש לסידרה אחרת לכבות שרפות.

ג.

השבוע קטפתי את הצנוניות שהבשילו, הוצאתי את שתילי הברוקולי למרפסת להתמודד עם הקור האכזר וקניתי צבעי מים והתחלתי לצייר. הדברים מוגבלים אומנם, אבל אפשר לעבוד על הרחבת הקצוות והנאה מהמרווח ביניהם. אני מוכנה להיות מופתעת.