את לא רוצה להשאיר פינה אחת לא חרושה בחיים שלך? שאלה אותי מעין. גם לעבור דירה, גם למצוא מחליפה, גם להתחיל עבודה חדשה ועכשיו גם סיפור חדש ברקע? אין רגע דל, אולי כדאי שתחכי עם זה לאחרי תקופת מבחנים. בכל זאת צריכות להיכתב עוד 6,500 מילים עד יום חמישי בחמישה לחצות.
אחרי שנת חורף ארוכה, הרגשתי שהשתנה הפסקול של החיים שלי. כאילו מישהו נוגע לי בכתף ומסב את תשומת ליבי – חמודה. הסרט כבר בשני שליש, הגיע הזמן לסצנת מרדף. השיר הופך קצבי וקליל ואת מנומנמת. מי הדמות הראשית אם לא את, הגיע הזמן לבחור. החיים לא קורים. הם נעשים, נרקמים. קומי ותעשי משהו. כנסי למונית, תגנבי מכונית או משהו ותתחילי לנסוע.
מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? שתכשלי. פסדר, היינו שם, עשינו את זה כבר. נלמד משהו חדש.
זה כבר כמה שבועות אני קמה ומרגישה שהחיים שלי קטנים לי, ואני צריכה להתרחב. למצוא מרחבים אחרים, אופק חדש שייתן לי אוויר ומקום לשאוב ממנו. לחיות יותר. לישון כמו שצריך, לכתוב. לשיר, לרקוד במטבח בטרנינג וגופיה עם גביע יין. לקנות גבינת פרמז'ן. חיים הרי רק פעם אחת. הגיע הזמן לבנות בשתי ידיים את החיים שאני רוצה שיהיו לי. בלי רחמים עצמיים (טוב, לפחות לא במינון גבוה מידי) ולצאת מהגלדים, להיפטר מהמשקולות ומהעור הישן. למצוא בית עם לבנים חשופות,לשפוך כמות מוגזמת של מים, להכניס את המפתח לסוויצ' ולהתניע. הרי יכול להיות פה מקסים.
מעולה. אבל חכי לשבוע הבא. שתגמר תקופת ההגשות.
מקסים, כרגיל .בהצלחה במימוש כל ההמראות, ההגשות, והחלומות!
איזה מילים מדהימות, כל כך נגעת בי. אני כבר מזמן הבנתי (טוב, לא ממש מזמן) שאני צריכה להקשיב לעצמי פחות, כלומר לקול ההיגיון הזה שקורא נגד החיים. מקווה שלא תקשיבי לי יותר מדיי.
3>