ארכיון הקטגוריה: מדעי הרוח

מצורעת על הגדר: מסה על גבולותיה של המסורת

*

האמת היא שלפני שקראתי את ספר שמות ובמדבר, את סיפור יציאת מצרים מראשיתו ועד סופו, ראיתי את הסרט נסיך מצרים. המצויר, יצירת המופת של שפילברג, כמו שאמא שלי שהיתה מושפעת מלימודי הקולנוע שלה, נהגה לומר. קלאסיקה שאין שום בעיה שהילדה תצפה בה שוב ושוב, שלא להזכיר את שירתה של עופרה חזה. רק כעבור כמה שיעורי פרשת שבוע הבנתי שמשה רבנו הוא בן יחיד, ושרעמסס לא יצוץ בדיון בכיתה, כי הוא בכלל לא מופיע בתנ"ך. עברו עוד כמה שנים עד שהבנתי שהסיפור לא נגמר בקבלת התורה.

א.

לא נישאתי לאיש (או שמא עלי לומר: טרם נישאתי), כבר עזבתי את בית הורי, אני יושבת על הגדר ויכולה לחשב את צעדי הלאה. כנראה שמה שמאפשר לי בכלל לעצור ולהסתכל לצדדים זו העובדה שאני מרוויחה את לחמי ואת קורת הגג שלי. ליתר דיוק, אני לומדת במקום בו אני מקבלת מדי חודש 3,000 ₪, בתמורה לכך שאקרא ספרים, אשתתף בדיונים בכיתה ואכתוב מכסות של מילים בקבצי וורד כדי לשמור על ממוצע ציונים מסוים. ובסופן של ארבע שנים אני עתידה לקבל גם תואר אקדמי. מתאפשר לי ללמוד את מה שאני רוצה, ולשכור דירה בשכונה בירושלים שמאז ומתמיד רציתי לגור בה. ממש כמו 500 הליש"ט של וירג'יניה וולף בחדר משלך. מדהים כמה חירות מחשבתית יכולה להיות באפשרות לרכוש כיכר לחם (או קינואה ועגבניות) ובידיעה שיש לך מקום להניח בו את הראש. אילו דברים אפשר לרקום בין האוזניים, או להעלות על דל השפתיים כשאת לא מסתכנת בכך האדמה שתחתייך תבלע אותך. אני משתעשעת ברעיון שבעולם חילוני שאין בו אלוהים שיתפוס על המילה, מה מונע ממני להיות קורח?

תכננתי להיות דוסית-ילדה-טובה ירושלים. הייתי עובדת-ה': לבשתי חצאיות, שרוול באורך שלא יבייש אף זרוע, עצמתי עיניים בזמן התפילה והתנדנדתי בכוונה. הכי אהבתי להיות חזנית בכיתה. לבחור את המנגינות, לקרוא את התפילות בקצב הנכון. זה הרגיש נורמלי, כמו הימים שבהם הצטרפתי לאמא שלי לתפילת נשים כדי שאשיר בהטעמה את "אנעים זמירות". הצרימה התחילה כשחזרתי הביתה ושרתי את אותה מנגינה לסבא שלי, והוא לא התרגש כמוני. או כמה שנים אחר כך הצרימה כשבתגובה לידיעה שאלמד בתיכון פלך, נעניתי בגיחוך, שתיקה קצרה ובשאלה שלא איחרה לבוא – את גם מניחה תפילין?

בחג השבועות האחרון סעדתי אצל זוג חברים. אחד מהם דתי והשני חילוני. הם העידו שבסופו של יום, כמו כל זוג מעורב, שם החיכוכים שלהם, העובדה שהם הומוסקסואלים חריגה לכאורה רק כלפי חוץ. אילו הייתי במקומך, אמר לי אחד מהם, אילו הייתי אישה דתיה, אפילו לא הייתי מתאמץ ליישר קו עם המיינסטרים, או בכלל לא הייתי נשאר דתי. למה להיאבק על נוכחות במרחב שאיש לא רוצה לתת לך בו מקום? כשאני הולך לבית כנסת אני מרגיש בנוח, בכל שטיבעל קטן שאכנס אליו אוכל לעלות לדוכן. יש לי כיפה, אני משתלב ונראה כאחד מהעם. בסופו של יום בתפילת ערבית שגרתית – מה שקורה איתי בבית לא מעניין אף אחד אם אני נחוץ להשלים מניין. אבל אותך איש לא סופר שם ממילא, אז על מה את נאבקת?

למה להיאבק? מה יועילו לי רצועות עור על היד מדי בוקר וקלף על המצח? יכולתי לעשות פה סקירה על הכוח של הפמיניזם הדתי, על ההתפתחות שלו בשנים האחרונות, אבל מה הטעם? מה הטעם להצטרף לשורות על שורות של אנשים שעושים בדיוק מה שאבותיהם עשו? לרב מיכאל אברהם יש משל על שני סוגים של שמרנות אורתודוקסית: באי בודד ושמשי שבו מנהג המקום היה להיות עם בגדי ים, תמיד. קרה וצאצאי צאצאיהם של יושבי האי הגיעו לצפון אירופה המושלגת. נשאלת השאלה – האם אותם צאצאים שומרי המסורת ימשיכו ללבוש בגדי ים גם כשיורד שלג, או שמא יתאימו את מלבושיהם למזג האוויר? הראשונים שמרנים מהסוג המקובע – מבינים את המציאות כפשוטה: כך אבותינו נהגו וכך ננהג גם אנחנו. אלו שיצדדו באפשרו השנייה יתרצו שאבותיהם לא התכוונו לבגד ים כפשוטו, אלא כפונקציה שלו – לבוש שתואם את מזג האוויר בחוץ.

אני מניחה שהרוב המוחלט של שומעי המשל הזה, או לפחות האנשים שסביבי יצדדו באפשרות השנייה. אבל ישנה אפשרות שלישית. הפעולות שאעשה הן פשוט, ובכן, הפעולות שאעשה. נכון, יש הקשר חברתי, תרבותי והיסטורי לכל דבר, לאוכל שאנחנו אוכלים, לשפה שאנחנו מדברים, לתפיסת התפקיד שלנו בחברה, בעבודה, בעולם בכלל. אבל אולי לרגע נניח שאין לנו דרך להגיע להבנה של הדרך הנכונה, הטהורה. שכל מה שאנחנו יודעים, הוא מה שנמצא בידינו עכשיו, ולא אמת אובייקטיבית שנגיע אליה אם רק נקרא את הספרים הנכונים, או נשאל את האנשים הנכונים. אם נתחייב ללכת לפי תחושת הבטן שלנו, על בסיס הניסיון שלנו בעולם – למה צריך לקדש את המסורת? מה הטעם להציב אותה כערך עליון ולא פשוט להניח שאבותינו, אימותינו, עשו את המיטב שהם יכולים ויכולות. וכך נעשה גם אנחנו?

ג.

לקח לי זמן להשלים עם זה, אבל אני חושבת שיש קשר בין הפמיניזם שלי לקטנות האמונה שלי במסורת. הרי לא אימותינו כתבו את הספרים. לא הן ניסחו את השיטות. מסיבות שנוחות למישהו אחר הן ילדו אותנו במקום. מה יגרום לי להקשיב למסורת שלטעמי היתה חסרה בה נקודת מבט או לפחות התייחסות לחמישים אחוזים מהאוכלוסייה? זה לא שולי כלל. איני פוסלת את ספרות המופת, את התנ"ך, את הגמרא, את הספרות החסידית. את כל מה שהצליח לשרוד פשוט כי הוא העסיק אנשים, אז הם שמרו עליו. אבל אולי כדאי להקשיב לטקסטים הללו ביותר אמפתיה, ולחפש אחרי צרימות שקיימות בהם מני אז. אני כבר אפילו לא מדברת רק על צעקות שכבר הפכו לרעשי רקע קלאסיים כמו אונס דינה, אונס תמר, תפילת חנה או שירת דבורה. אני מדברת על כך שמרוב שאנחנו מסונוורים מהחוקים הקיימים שכחנו לעצור ולהבין שמשהו בעסק הזה חורק. קחו לדוגמא את בת המלך, אחותו של בן המלך שהיה מאבנים טובות, במעשה של ר' נחמן מברסלב. היא הייתה מוכשרת בדיוק כמוהו, אך הסביבה סירבה לראות את זה כי נשים הן לא סוג האנשים שיכולות להיות יורשות עצר. למה? כי עוד לא ראינו אישה יורשת עצר אז כנראה שגם לא נראה. לי זה מזכיר את כשל האינדוקציה של יום.

ד.

ערב שבת בין השמשות. או כמו שיותר נפוץ במקומותינו – יום שישי אחה"צ. הכלים בפגישת מחזור בכיור, הסירים על האש באחד משני מצבי צבירה- נאים או על סף חריכה. מכבים את הגז, מדליקים נרות ושבת שלום לכולם! עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר. רוצו להתקלח לפני שיעברו עשר הדקות הקריטיות. שבת נכנסת בהפתעה, בבת אחת שוככת הסערה. לכאורה.

זה מאד ישראלי להתרפק על השירים ברדיו שיש ביום הזיכרון. הפעם היחידה בשנה בה מיטב השירים מונחים במיטב סדרם. אלא שאיש לא מספר לדתיים שומרי שבת שמיטב השירים האלה ודומיהם משודרים ברדיו מדי שבת. הפעם הראשונה שגיליתי את זה הייתה בצבא, כשמישהו הפר את הפקודה והדליק את הרדיו בשבת. הפעם השנייה הייתה בסלון של חברה טובה באלון הגליל. השבת שנוצרה במושב החילוני הייתה הרבה יותר "שבתית" מכל שבת אורתודוקסית שחוויתי עד כה. ידעתם שאין צורך בלחץ ביום שישי ושאין כמו אוכל טרי שלא חומם על הפלטה? שקפה מקינטה בשבת בבוקר יותר נכון מכל קפה-שחור-מכלי-שני-מהמיחם?

אלא שה"נכון" הזה התגמד לעומת המדרון החלקלק שעבר לי בראש. עזבי לספר להורים שלך מה עשית שם באמת, אלא ההכללה שתשתמע מזה – זהו, זה מה שאת עושה עכשיו, אבל מה יהיה כשתרצי להתחתן? מי יקח אותך אם ככה חיללת שבת? רגע. למה אתם קוראים חילול שבת? למה חביתה ושקט שלקוחים מיקום מקביל, פחות "שבתיים" מעוף חרוך שעמד על הפלטה בשעה מוקדמת מדי בבוקר? ובכלל, אם זה לא מתוך מרד, אלא מתוך חיפוש והתנסות, למה זה נתפס כדבר כ"כ רע מהמקום שממנו אני באה? אולי בכלל אותו מר-בחור עתידי שאליו ארצה להינשא יקבל את זה בהבנה. אם הוא יבין שהייתי בתקופה של חיפוש כדי לחזור למוכר ולידוע בסוף, יהיה בסדר. אם רק ארצה לחזור.

ה.

[בכלל, יש משהו עגום במצבן של הנשים בחברה הדתית. בזמן שמצופה מהן לאחוז את החבל משני קצותיו, לסיים תואר, להתחתן, להקים משפחה ולא להסתכל ימינה ושמאלה, החברה הרבה יותר מתירנית לגברים, ויודעת להעלים עין כשהם מעשנים ונוסעים בשבת. שמירת נגיעה לפני החתונה זה פאסה, תגידי תודה שהוא בכלל רוצה להיות איתך. עם החברה הקודמת שלו הוא בטח כבר שכב, אבל את – שמרי על בתולייך. איש לא רוצה אישה משומשת.]

ו.

אני הופכת לפמינאצית. לימודי מגדר הם משקפיים שקשה מאד להסיר ברגע שחובשים אותם. זה מזכיר לי שיחה שלי עם חברה בתיכון. זו הייתה תקופה של בחירת מגמות, ועלינו ברחוב יהודה בדרך לאוטובוס כשהיא אמרה לי – אני רוצה ללמוד קולנוע. אבל אני יודעת שברגע שיתחילו לפרק לי את הסרט למושגים, כבר לא אוכל להנות ממנו באותה צורה. לא עוד לצפות בקומדיה רומנטית ולהשקיט את המוח. פתאום כל מה שאצליח לראות זה את התפרים, את הטלאים שמרכיבים את הסרט ליחידה שלמה. מי יחזיר לי את רגעי האסקפיזם, בהם לכמה רגעים הכול עובד כשורה?

הבנתי למה היא מתכוונת, אבל אולי בגלל שכבר בחרתי שאקח מגמת קולנוע ממילא, הצעתי לה את היתרון שבבחירה הזו. במקום לאכול עוגת שוקולד ושכל מה שתוכלי להגיד עליה זה שהיא מתוקה, תוכלי להנות מהמרקם שלה, ממידת הרטיבות שלה, ולהבין איך זמן האפיה, ויחסי המצרכים השפיעו על כל הדברים הללו. אז כן, יהיה קשה לוותר על הפשטות המתוקה של עוגת שוקולד, אבל אולי המתיקות הזאת ממילא תיעשה מאוסה בשלב כלשהו. השאלה היא אם יהיו לך כלים להתמודד עם התפתחות העניינים. תחשבי אלו עוגות שוקולד מדהימות תוכלי לאפות אם רק תביני את מערכות היחסים בין הדברים. בסוף היא באמת הייתה איתי במגמת קולנוע. יחד יצרנו קומדיה רומנטית שמנסה גם להיות פמיניסטית, על בחורה שמניחה תפילין. אות הקין הזה על המצח של הדמות הראשית גרם לכך שאף אחת אחרת לא רצתה להצטרף לצוות שלנו ונשארנו לבד. אז כן, מגדר זה משקפיים שלא מרפים, אבל לדעת שהם קיימים ולבחור לראות במטושטש? האם זו באמת אלטרנטיבה?

ז.

כנראה שיום אחד שאלתי את אמא שלי איך אפשר לדעת שהיהדות היא הדרך הנכונה, כי לקראת בת המצווה שלי היא הציעה שנלמד יחד את ספר הכוזרי. בדיעבד קראנו יחד את הפרק הראשון בעודנו שוכבות מותשות מהיום-יום על המיטה שלה ושל אבא שלי. את השאר לא הספקנו כי אחותי הבכורה התחתנה והתאריך המיועד התקרב, אז אמא שלי תקצרה לי פחות או יותר מה ריה"ל אמר שם. כשהגיעה השעה לכתוב את הדרשה לקראת האירוע, נלחצתי ולא היו לי מילים. הרי ציפיתי שאכתוב את הדרשה הכי חיננית שנכתבה אי פעם על ידי נערה בת 12, אז השתתקתי ופרצתי בבכי. אמא נחלצה לעזרתי, כתבה את הדרשה הכי חיננית שנכתבה עבור נערה לחוצה בת 12 שצריכה לשאת דברים. בסוף כולם מחאו כפיים ממילא.

ח.

פוליטיקה היא לא כוס התה שלי. במובן הפשוט שלה – שבו אנשים (כמו משה רבנו אולי), צועקים ומכים על סלעים מניעים גלגלים ומספרים על זה אח"כ בתקשורת. רב הנסתר על הגלוי בגישה של האדם מן השורה למה שבאמת מתחולל שם. תשעים אחוזים מהפרשות שמתפרסמות רק חיכו לתזמון הנכון של היריבים כדי שיצאו לאור. או במקרה הפחות מוצלח – להסתיר פרשה גרועה אפילו יותר. זה אומר, שאי אפשר להסתכל רק על תוכן הדברים, יש עוד ממדים – כמו זמן, מרחב – שצריך לבחון כשניגשים למציאות. הבעיה היא, שהכל פוליטי, הכל מעורבב, אי אפשר להפריד בין המקום בחיים הקהילתיים, למקום בבית, או בחדר המיטות. החיים הם לא בתנאי מעבדה. ייתכן שיש סיבה היסטורית שבגינה הדברים השתרשו כפי שהשתרשו, או פיזיולוגית-ביולוגית. אבל אי אפשר לדבר סימולטנית על כל המקרים, מה שאפשר לדבר עליו זה הבחירות שלנו. להבין מה נתון ומה בכוחנו לשנות.

אגיד משהו אחר: אנחנו יוצרים הגדרות כדי שיהיה לנו פשוט יותר לנוע במרחב. אבל צריך לדעת מתי ההגדרות גם חוסמות אותנו ולדעת לוותר עליהן בעת הצורך. אין עולם מושלם או אידאלי – יש תיעדוף שלנו במציאות כדי ליצור את הטוב מבין העולמות האפשריים. כהסבר לדבריה של באטלר ב"צרות של מגדר", כתבתי בעבודת הסמינר כך: "ההגדרות שלכתחילה באות לשרת את האדם בהתנהלות שלו בעולם, להכניס דברים לקופסאות, לסדר את העולם כך שיוכל לחיות בו ולצמצם את מרחב הלא נודע – הן אלה שבסופו של יום פוצעות אותו מבפנים. האדם המציא קופסאות, אפשר לקרוא להן נימוסים, מגדר, התנהלות חברתית, גינוני מלכות וכד', וכשהן מפסיקות להיות רלוונטיות – שוכח שאפשר גם להטיל בהן ספק. או להמציא חדשות, גדולות או גמישות יותר." הדברים הבודדים שאנחנו יכולים לעשות זה להיות ביקורתיים ולא לקבל את המציאות הקיימת כמובנת מאליה. איפה אנחנו עוצרים כשאנחנו באים לשנות? מתי המחיר שנאלץ לשלם על הגדרות יהיה גבוה מדי?

תמיד חשבתי שחוקים זה קונספט מצחיק. מישהו כותב משהו בשחור-לבן, ופתאום זה הופך למציאות. רעיון מתורגם לרשימת בוּלטים שיוצרת מציאות. זה לא חידוש שהפחד הכי גדול של הפטריארכיה נטוע בהבדלים הביולוגים. זה מה שמאפשר לה להתקיים, מהפרו ורבו. לכן היא מפחדת מהטלת הספק השוויונית הזאת, שנשים יכולות לשמש בפונקציות נוספות. שיש פונקציות שהן לא אישה ולא גבר, כי חסידוֹת לא סתם באות לבקר. השאלה שלי היא, אם נרפה לרגע מכל הפחדים – האם אנשים באמת יפסיקו להביא ילדים לעולם? האם העולם באמת יפסיק להתקיים? אולי הם פשוט יעשו את זה סנטימטר אחד יותר מבחירה ולא מלחץ. כלומר, אם זו הדרך הטבעית, האם אנשים לא ימשיכו לנהוג בה ממילא? איפה האמון הקפיטליסטי בהיצע עכשיו? איפה אותם אנשים שיצדדו ברבי עקיבא בוויכוח שלו עם טורנוסרופוס על מותר הלחם מן החיטה כשמדברים על אמצעי מניעה? האם גם בסיפור הזה "טבעי" היא מילה נרדפת ל"טוב יותר"?

ט.

מי שלא חווה חריגוּת לעולם לא יבין שהוא המיינסטרים. לפני חודש ביישוב שכן לזה שגדלתי בו, אישה טרנסית בגילי, שלמדה בישיבה התיכונית עם חברים שלי, התאבדה. החברה הדתית התרגלה להכיל הומוסקסואלים, כי בסוף הם גם מחפשים משפחה, לסביות לא צריכות לעשות רעש כדי להרות. אבל טרנסים? החברה לא מסוגלת להכיל אותם. הם מנסים לשבור או לפרק משהו שאנחנו לא כל כך בטוחים בו בעצמנו במקום להקשיב ולהרפות להניח לעולם להיות מה שיהיה – אנחנו מגביהים את החומות.

לא ציפיתי לקבל את התורה בחדר קטן במתנ"ס, כשמצד אחד שלי אישה עם קול מתחלף של נער בר-מצווה ובשני גבר מקריח עם שוונץ סגול עם קבוצת השיער האחרונה שנשארה לו. זו גם לא הייתה התורה שציפיתי לקבל. בדומה למפגשי לימוד ליל שבועות מהז'אנר, הוא נפתח בסבב – אלא שלשמנו נתבקשנו לצרף לשון פניה (אתה, את, או מעורבת). שוחחנו על מאמר של באטלר אבל מעבר למילים שנאמרו בחדר, הלימוד הכי משמעותי היה החוויה להיות בתוך ארבע קירות עם כשלושים אנשים, הייתי אחת מהבודדים שמגדירים את עצמם כהטרוסקסואלים. הזהות המגדרית או המשיכה המינית שלי מעולם לא הוטלו בספק, לא היה שום דבר מפתיע בכך שמגופי בקע קול נשי. אלו היו ארבע אמות בהן אני החריגה כי הבחירה שלי להיות כפי שמצופה ממני היא הלא נורמאלית. משם יצאתי לרחובות ירושלים, וכמו בבדיחה על דוד לוי בכביש 1 – כולם הלכו לכיוון ההפוך. אלא שבניגוד לדוד לוי – לא הייתי לבד, מאחורי הלכו שני חברים גבוהים ממני. הוא עם אופניים והיא עם שמלה.

כמות האנשים הדתיים ברחובות ירושלים בליל שבועות שוברת את הסטטיסטיקה. וכל אחד ואחת מהם הסתכלו עלי והשהו את המבט ואפילו סובבו את הראש. ניסיתי להבין מה לא בסדר, אם יש לי חור בשמלה, או אולי לכלוך בשיער, מה עשיתי שפתאום במקום להיעלם בקהל כהרגלי אני כל כך בולטת שאני מסובבת ראשים תמהים. עם כל מבט התכווצתי ואיבדתי ביטחון. מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? שהלילה צועדת מאחורי חברה, שהיא במקרה אישה טרנסית וכל המבטים המצמיתים היו מכוונים כלפיה.

י.

בכל צומת שבו הייתה לי בחירה – לקחתי שמאלה. בהתחלה זה היה ללמוד בתיכון פלך ולא באולפנה, אח"כ מכינה מעורבת, צבא, וישר תואר ראשון. שום פניה לא הייתה חדה מדי, הכל בגבול הסביר, בתחום האפשר, קיימת במלאי. אף פעם לא משהו לחלוטין מחוץ למסגרת. אף פעם לא הסטתי למישהו את הראש ב-180 מעלות. אפילו כשהתחלתי ללכת במכנסיים זה היה על יבשת אחרת וכשהגעתי הביתה זה הסתדר איכשהו. אבל יש אנשים שהבחירה שלהם היא לא אחת מברירות המחדל בקטלוג של החיים הסבירים. אנשים קמים מדי יום בתחושה שהם לא מתאימים לגוף שהם חיים בו, לשפה שהם משתמשים בה.

זה לא כמו ללכת עם כיפה בתל אביב. זה חתיכת ערעור קיומי. וגם כשהם בוחרים ללכת בעקבות הבחירות שלהם אנשים מטילים ספק בעצם האפשרות שלהם לבחור להגדיר את עצמם. מצמידים תוויות, חריגים.  סוטים. "למה לעשות דווקא?" "למה לא ליישר קו עם כולם?" "שידחיקו". "ואחרי כל זה הם רוצים להקים משפחה כמו כולם?". כי כשהם מזייפים את "כמו כולם" הם נאלצים לדרוך על משהו הרבה יותר מהותי בזהות שלהם. הקופסאות שיצרנו בעולם לא מתאימות, הם נאלצים להשאיר את הלב שלהם בחוץ. לשכנע את עצמם שהם השונים ולא הקופסאות שקטנות למידתם. בזמן שאני נאבקתי שתהיה לי דריסת רגל במרחב הציבורי, שאפסיק לעמוד על רגל אחת ולבחור אם זו הרגל-הדתיה שלי או זו הרגל-האישה שלי, אנשים אחרים מצאו את עצמם מרחפים בחלל משולחי רסן. כי "יש גבר, יש אישה, על איזה רווח ביניהם את מדברת?". אם רק מלילה אחד של מבטים כאלה נצמתתי – מה עם אלו שמתמודדים עם מבטים כאלה כעניין שבשגרה. יום יום מטילים ספק בקיומם, ביכולת שלהם לבחור מי הם. גם בימים בהם הם באיגרא רמא וגם בימים בהם הם בבירא עמיקתא. אין שום דרך להבין את המחיר הזה ולהרחיב את השורות אם מעולם לא הרגשתם חריגים עד כדי כך שהשורות הן אלו שהשאירו אתכם בחוץ.

יא.

כמה ספסלים התווספו ביום שרבן גמליאל עזב את נשיאות הסנהדרין? 400? 700? כמה אנשים מצאו את מקומם בבית המדרש אחרי שסלקו את שומר הסף? איך שומר הסף בכלל מסוגל לדעת מהי פנימיותו של אדם, הלא הוא אדם מן השורה והכלים שנמצאים בידיו הם האמצעים המקובלים, התפיסות הנורמטיביות, הסטיגמות – זה נראה רגיל והשני עובר לו לא טוב בעין. אחרי שחלשה דעתו הראו לרבן גמליאל כדים בהירים מלאי אפר. כדי שיבין שמי שהצטרף לבית המדרש ממילא הוא ריק ופוחז. האם רבן גמליאל באמת מנע תורה מישראל או שמא הביאו לו נתונים נמוכים מהאמת כדי שדעתו לא תיחלש עליו? האם באמת כך הדבר, האם הם באמת אנשים ריקים שהצטרפו, או אולי זה מה שהראו לו כדי שירגיש טוב שהוא לא היה אליטיסטי מדי? הסיפור עצמו מספר לרבן גמליאל משהו שהוא לא מתכוון אליו עד הסוף, שהוא לא האמת. נראטיב מן השפה אל החוץ, הכל כדי שלא תיחלש דעתו. אם הסיפור עצמו לא תוכו כברו, אז איזה אדם כן עומד בקריטריונים הללו?

מה גורם לי להיות בפנים ולא בחוץ? אולי עצם השאלה הזאת מעידה על כך שאני כבר בחוץ. עם הזמן חשבתי שאם אלו השורות, אם אלו הקריטריונים של הקהילה שבה אני חיה – אני לא רוצה לקחת בה חלק. תפסתי טרמפ על המדרון החלקלק. אמרתי שאהפוך לדתיה לייט, דתל"שית, עד שיום אחד אני עלולה להיות חילונית גמורה. אבחר מראש לוותר על הצרימות וללכת בעקבות הבחירות שלי, ולא בעקבות מסורת כבדה על הכתפיים. אלא שאז הגעתי לבית המדרש 'אלול' של הדר  – פתאום אפשר לראות את החלום השוויוני מתקיים. אחרית הימים זה כאן -"וגרה מסורת עם שוויון", כולם נספרים. פתאום אני לא נבוכה לעמוד בעמדת החזנית אלא מכך שבחור שיצאתי אתו שיושב בקהל ישמע אותי מזייפת את טעמי המקרא בפרשת ניצבים. במקום לשלוח מבטים פאסיביים ולדום מעבר למחיצה.

אני לא צריכה להחליט עכשיו מה יעלה בגורלי. אם ללכת שוב שמאלה או אם בכלל לצאת מהדרך הסלולה. אולי אחכה ליום שבו ארצה להינשא, ולמי, ואתאים את עצמי אליו. איזו שבת נרצה לשמור ביחד. הקול שבראש שלי אומר: היי נכונה לדקת קריאה – תמיד יש סיכוי שתפגשי מישהו שיסיט אותך מהמסלול. היי משיח בשערי רומי. היי המצורע שחובש ומתיר את פצעיו אחד אחד כדי שתמיד יוכל להגיע בתזמון הנכון. האם להיות משיח זו בכלל אפשרות עבורי אם אני אישה? והאם אני צריכה להתאים את עצמי למישהו זר שעוד לא פגשתי? ובכלל, היום איש לא רוצה להקשיב למצורעים.  רחל אמרה בעצמה: "אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא".

יב.

לבת המצווה שלי קיבלתי מאבא מהדורה מהודרת של חמישה חומשי תורה של תורת חיים. אבא שלי מתעקש להביא לבת מצווה מה שהיה מביא לבר מצווה. הוא מתנגד עקרונית לכך שבנות זוכות לסבונים ומגבות כשלבנים מביאים ש"ס. אחי הגדול קיבל ש"ס. אלא שכשהוא התחתן והקים בית, הש"ס נשאר על המדף בחדר הנעורים שלו. שאלתי אותו אם אוכל לשאול ממנו מסכת או שתיים. הוא אמר שאני יכולה לקבל את הכול.

_____

[המסה נכתבה כמטלה לקורס של ד"ר יצחק ליפשיץ על מחשבה יהודית פוליטית.]

מה אמרת שאת לומדת?

תהילה אמרה לי השבוע שיש שני סוגים של עבודות: את המושלמות ואת אלה שגם מגישים בסוף.

הריני להכריז כי הנני אישה חזקה ועצמאית שהגישה ארבע מטלות בזמן. הן לא היו מושלמות, אבל הן עניינו אותי מספיק בשביל לכתוב אותן ולרצות לשנות את העולם. ברצינות. כתבתי על ההיסטוריה של המזלג, כפי שאולי ראיתן כבר באחד הפרקים הקודמים; כתבתי על דייסת שיבולת שועל ועל החיבור שלה למושג המשפחה של הגל כפי שהבנתי אותו; על הפמיניזם של בל הוקס, שהוא תכלס גאולה, ועל האחיות- אחוות הנשים שגם תביא אותה; וכתבתי על משוררות עבריות – על רחל ועל יונה וולך – על היחס שלהן לדמויות מהמקרא, ארספואטיקה, ועל קולות מעזרת הנשים הישראלית שכדאי ללמוד להקשיב להן. וכל זה בעצם תירוץ לסכם שנתיים באקדמיה.

זה קצת גדול עלי פתאום. להסביר. אזרוק כמה דברים לקדירה, אוסיף קצת תחביר ואנסה להסביר שוב.
אני זוכרת שעת ריכוז בגן, הגננת סיפרה סיפור או אמרה משהו שגננות אומרות, ופתאום התודעה שלי התרחקה. אני זוכרת שראיתי את כל הסיטואציה בזווית פנורמית קצת פסיכודלית, בהתחשב בזה שהייתי ילדה. כל הילדים המנוזלים שאני חלק מהם הפכו מטושטשים, הפוקוס היה רק על הגננת שיושבת על כיסא נמוך מידי ומדברת במרכז בלי קול. המרצפות התקטנו בזווית משונה. ולכמה רגעים כל העולם היה גננת שמזיזה את השפתיים והכל שקט. ופסיכודאלי.

אני מניחה שאני מוזרה. יש לי אסוציאציות מרחיקות לכת לעיתים קרובות, כבר כמעט התרגלתי למבטי "מאיפה-לעזאזאל-צצת-עם-הדימוי-הזה", ואני צוחקת לעצמי כי מתוך כל הדברים שאני אומרת 90% אני מסננת. טוב, אולי אני צריכה לסנן 90% ובפועל אני מקשקשת יותר. מתמטיקה זה לא הצד החזק שלי. במילים אחרות, רוב הזמן אני משדרת על AM כששאר העולם מכוון על FM.

מה לומדים במרכז שלם?

בראיון שלי לשלם שאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה. אמרתי שאין לי מושג, אני רק יודעת שיהיה לי בית עם מיליון ספרים ותבנית שצריכה לצאת כל רגע מהתנור. לא ברור איך קיבלו אותי, כנראה לא בזכות זה. אבל כשישבתי במרפסת עם סבתא שלי לפני חודש, בפתחה של תקופת מבחנים ועבודות, היא שאלה אותי – אז מה את בעצם לומדת? צחקתי וחילקתי את התשובה שלי לשתיים – מה לענות לחברות שלה ששואלות אותה ורק רוצות להרים גבה (לימודים קלאסיים, פילוסופיה ומחשבת ישראל) ותשובה לסבתא שלי, שבאמת מעניין אותה.

אני לומדת ללמוד. להבין את המציאות בכלים רציונאליים, מה מצוי ומה אנחנו מלבישים עליו. לפתח ביקורתיות, שזה בעצם להסתכל על עצמי במראה כשאין אף אחד בחדר ולשאול – על מה את מוכנה לחתום? מה את באמת יודעת ומה פחות. להצליח לשקף פערים, להגיד – אין לי מושג ולהמשיך לקרוא. בכלל, לקרוא ולקרוא ולקרוא. לפרק ולהרכיב. לפתח כלים לתרגם מחשבות מופשטות או אינטואציות לתבניות מוכרות. להשתמש במבנה מסויים ולהבין מה ההשלכות שלו על המסקנה העתידה (פטריארכיה, מישהו?). לחשוף הנחות מוצא, לבחון אותן לקבל פידבק ולהשתפר. בכלל, השיפור הוא הוא הקסם.

"את כשרונית", "את מוצלחת", "את יודעת לכתוב כי אמא שלך כותבת", זה חמוד. אבל זה לא מחזיק מים. השריר של העריכה מאפשר לבחון מה רצית להגיד ואיך זה נשמע בפועל ולנסות לקרב אותם כמה שאפשר. המון מודעות שאקדמיה מאפשרת. אקדמיה טובה כלומר. ואני רוצה להגיד שהגעתי לאחת כזו. כי היא ממשבת ללא הרף, היד תמיד על הדופק. לא יודעת איך זה אצלכן כשאתן אופות משהו, אצלנו בפולניה אם זה רק טעים זה לא מספיק. תמיד יתהו באיזה קמח השתמשתי, ואם אפשר היה להחליף את הסוכר בסילאן, ואם אכן החלפתי לציין שזו חלופה יקרה, אבל בהחלט מצוין ובפעם הבאה חמש דקות פחות בתנור. כלומר – תמיד יש לאן לשאוף.

ועם מה הולכים למכולת?

סבתא שואלת. ובכן, אני לא יודעת כרגע, אבל אני מניחה שהלימוד, הקפיצה למים, הכישלונות והלמידה מהם – יהיו המפתח. אני רוצה להאמין שהריחוק, המבט האקדמי מבחוץ שעושה הזרה למציאות, יעזרו לי לחזור מפוקחת יותר, מכוונת מטרה, לשוק התעסוקה, לחיים ובכלל [מזל שיש לי עוד שנתיים 😊] .* בינתיים, אני שומעת בדיליי להמלצה של עדן ומקשיבה לפודקאסט של ליאור פרנקל כדי להתכונן ולהבין איך בונים סולם.

 

התמונה למעלה היא החוויה שלי בעולם. לכולם יש תפקיד וצליל. ואני שעועית ירוקה ויש לי הרבה ויטמינים, שככל הנראה לא קשורים למציאות.

 

* יש לי עוד מילים להגיע על אקדמיה, הערות שולים וניסוחים מינורים נוקבים. אבל אשאיר את זה לפעם אחרת.

[אגב, אם יש לכן חברה או ידיד שאתן חושבות שיגחך למקרא הפוסטים פה, חובב פתקיות או אוהדת צנונית, אולי יתחשק לכן לקרוא להן להצטרף. כי אם הייתי אני במקומם, הייתי שמחה לקרוא על מזלגות וריבות חלב ומדעי הרוח. אבל אולי זאת רק אני.]

 

החיים: שם, שם

הגמרא מרגיזה אותי.

היא אסוציאטיבית ולא מובנת; מתחילה מהאמצע, מניחה הנחות יסוד ומיד סותרת אותן. נכון, לאורך הסוגיות אפשר למצוא עקביות, גם בין ריבוי הקולות, אבל צריך לעבור כל כך הרבה טלטלות כדי להגיע לאיזושהי מסקנה, עד שברוב הפעמים אני לא בטוחה שזה שווה את זה. אי אפשר ללמוד אותה "בערך". או שאת בפנים או שאת בחוץ. את האגדתות שהגמרא מביאה במהלך הדיונים, לעומת זאת, אני אוהבת. הן מזוככות ומופרעות לחלוטין. אבל כשמגיעים לשלב בו מחברים אותן לסוגיה ההלכתית הכללית, הן בדרך כלל לא מסתדרות איתה. ואם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? לשם מה המופרעות הזאת אם היא לא באה לידי ביטוי בחיי היומיום? לאן נעלם המבט המרענן והעדין של הסיפורים כשנדרשות הכרעה וגזירת כללים?

האמת, כל המתח הזה בין הקסם הסיפורי לבין חיי היומיום זו לא הנקודה העיקרית מבחינתי. הנקודה הרגישה אצלי היא שלא פעם אנשים בוחרים לתאר גם אותי כלא מובנת וכאסוציאטיבית, אבל את הגמרא הם אוהבים. אותה הם מבינים. אז איך זה שאותי לא?

***

כשהגיעו הנאצים לרימנוב, העיירה בפולין שבה גר סבא רבא שלי, צבי הירש ליבוביץ, תפס אותו באחד הימים גרמני ברחוב, קיצץ חצי מזקנו הארוך וגילח לו צלב קרס על הראש. כשסיים, ניגש סבא שלי אל אותו הנאצי, שלף ארנק, ושאל: "כמה אני חייב לך?"

כשמספרים את הסיפור הזה, אצלנו במשפחה, לא ממשיכים לספר על כך שהנאצי הכה אותו בתגובה ושסבא שלי חזר לגדל זקן רק שנים ספורות לפני שנפטר בתל אביב. עוצרים בבדיחה, כשידנו על העליונה. סיפור טוב מסתיים עם הפאנצ' על השפתיים. מה לסיפור הזה ולענייננו? הוא מזכיר לי סיפור בגמרא על רב פסיסא. אבל בואו נדבר קודם על הפעם הראשונה בה פתחתי את התלמוד. אני חושבת שזו הייתה מסכת ברכות.

הייתי בכיתה ח'. המורה למשנה, אברכית ממגדל עז, הציעה לנו להצטרף לחוג היכרות עם הגמרא אצלה בבית. הלכתי כי קרא הקול, וכי הקול היה מחתרתי. יחד איתי היו עוד דוסיות לשם כבוד, בנות של רבנים. אני לא זוכרת מה למדנו. רק את דלת המקלט המכוסה מעילים, בדירת האברכים הצרה, ואת התינוק הישן בחדר ליד.

הפעם הבאה בה פגשתי בגמרא הייתה שנה לאחר מכן, כשהתחלנו ללמוד בתיכון, עם מורה, בגרות באופק והמון כוונות טובות. למדנו בריש גלי, עם גאוות יחידה, כתלמידות ב"פלך" –  התיכון הראשון שלימד בנות גמרא. השתעממתי. התלהבתי בעיקר מהסיפורים, ועליהם תמיד דילגו מהר מדי. אהבתי יותר את המחשבה שאני לומדת גמרא מאשר ללמוד אותה בפועל. בתוך ההתקטננות ההלכתית, ההסתבכות הפנימית והשפה הזרה, לא הצלחתי למצוא לקח מעשי שיהא קרוב לליבי. כשפתחתי מסכת בתלמוד ראיתי מבוך שאין איך להיכנס אליו. היה לגמרא מקום על המדף שלי, אבל לא בסדר היום.

הפעם הראשונה בה פתחתי גמרא והבנתי על מה כולם מדברים הייתה כשלמדנו בחבורה וקראנו את האגדתות באותה שקדנות שבה התעמקנו בסוגיה ההלכתית. המנחה של החבורה נתן לנו הזדמנות ללמוד את עצמנו דרך הטקסט – לקפוץ למים, להעז, להעלות אסוציאציות. הוא סיפר לנו את המציאות כפי שהוא רואה אותה, ובכך אפשר לנו לעשות את אותו הדבר. הוא הדגיש שלא צריך מתווכים כשיש לנו טקסט, אוזן קשבת ואת עצמנו. הוא הבין שהדרך למצוא עניין בחיבור עתיק היא להפיח בו חיים; לחבר את המוטיבים החוזרים לרעיונות ולהפוך אותם לשלנו. גם אם נתקלים בסתירות – ללטף אותן, למשש את הקצוות, או פשוט לשתוק ולהקשיב.

זו הייתה חבורת לימוד במסגרת בית מדרש רשות בתיכון. נפגשנו בספריה לאחר שעות הלימודים והתמוגגנו הן מהלימוד "לשמה" והן מהאפשרות לאכול פיתה עם נוטלה כשתלמודנו בידנו. במבט לאחור, זאת הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את העולם כבר שינוי, שהרגשתי שאפשר לדבר על הכל מבלי להסתיר. לא ניסיתי ללכת בתלם וגם לא למרוד, פשוט קראתי את הטקסט. פתאום לא הייתה תשובה אחת נכונה, לא היה יעד, אלא רק שיחה סקרנית וקשובה. לכל אמירה –  תהא על אלוהים, על חוקים או על אמת (שלא לומר על אהבה ויחסים) – היה מקום. וברגע שלכל דבר יש מקום, העוקץ ניטל. שום דבר לא נראה מהפכני או מתריס. לכן לא הבנתי למה, כאשר חזרתי הביתה וסיפרתי על מה שלמדנו, הוריי ציננו את התלהבותי ושאלו – תגידי, המורה הזה שלך רפורמי?

***

"שאת תכתבי על הגמרא? הבגרות שעשית הייתה בכלל בתושב"ע. את סטודנטית בשנה א' ולמדת קורס אחד על חז"ל". אמר לי אבא שלי, רב ומורה, שלא אוהב שאנשים מתיימרים להגיד משהו בנושא שהם לא בקיאים בו. ואם להודות על האמת, הוא צודק: אני לא יודעת גמרא, אני לא מתיימרת להיות תלמידת חכמים. כנראה נכוויתי ממה שהורי אמרו בזמנו, שכן אחרי הבגרות לא הוספתי מרצוני ללמוד גמרא עד שהגעתי לכאן, לקורס אקדמי על תלמוד. וגם כאן, ובכן, מוכרחים ללמוד. אלא שהפעם אני נדרשת להיכנס "פנימה", לא רק להציץ על הגמרא בתקווה שלא אפגע, וכנראה שאם לא אנסה להיפטר מתחושת הזרות גם לא אצליח. אם כך, ארצה לבחון את הגמרא כטקסט שיש לו מה להציע לי, לרחלי, במקום שבו אני נמצאת כרגע. אפתח במשנה הראשונה ואתקדם משם, אגיע לאן שאגיע.

***

"מאמתי קורין את שמע בערבית?" משנה א' במסכת ברכות פותחת בשאלה, ומאחורי השאלה עומדות הנחות יסוד – יש קריאת שמע, יש ערבית, יש מציאות שצריך לשים לב אליה. יש אקסיומות והקשרים היסטוריים. תמיד מתחילים מהאמצע.

"המשנה הראשונה, של המסכת הראשונה פותחת בשאלה. לא חוק או הלכה, שאלה מינורית", מאבחנת חנה פנחסי, שכן ״דרך השאלה הצדדית, במן דרך אגב, המשנה אומרת שהעולם שבתוכו היא נוצרת ופועלת אינו שלם ובהיר אלא עולם שבור שאי אפשר להכריז בו הכרזות יומרניות אלא רק לנסות לערום בסדר סביר את הפרטים הקטנים שמהם, אולי, תתבהר מעט התמונה הגדולה". פנחסי מציעה לנו כיוון מחשבה מעניין: המשנה לא פותחת עם הצגת דוקטרינה שלמה וסדורה, אלא היא רוצה שנאסוף את שברי הדיונים השונים, בין היתר באמצעות מענה על אותן שאלות מינוריות, וכך נחשוף את העקרונות הגדולים שמנחים אותה.

דוגמא לפרטים הקטנים הללו, מהם אפשר להגיע לתמונה הרחבה, הם "הלינקים" השונים שהמשנה והגמרא מלאות בהם. כשמצוטט פסוק, הוא מצביע על רעיון נרחב יותר מסך המילים שמופיעות בו; הוא מכוון להקשר של הפרק ממנו הוא שאול. קישור מסוג נוסף מפנה להקשרים היסטוריים, כמו זה המופיע בתשובתה של המשנה על סוגיית זמן קריאת שמע איתה פתחתי: "משעה שהכהנים יוצאים לאכול בתרומתם". באמירה זו המשנה מכוונת לטקס שלם שאינו עוד, שכן בעת עריכתה בית המקדש כבר חרב. במילים אחרות, כשאומרים כהנים מתכוונים בעצם לחורבן. ובכל זאת עורך המשנה בוחר דווקא בהקבלה הזו. הוא בוחר את הטקס אליו הוא מכוון בקפידה ובכך מקביל את קריאת שמע, התפילה היומיומית השגורה, לרוטינה הנוסטלגית של אכילת התרומות בזמן בית המקדש. באותה המידה הוא יכול היה לבחור טקס אחר כמסמן את נקודת הזמן שבה אפשר לקרוא קריאת שמע. לדוגמא, הזמן שבו אוכלים ארוחת ערב משפחתית (ממש כפי שמציע ר' מאיר בברייתא).

לי צורת החשיבה הזו הזכירה סיטואציה מסוג אחר. נאמר הביקור הראשון בבית המשפחה של מי שיהיה שותפכם לחיים. אתם מרימים את הכפית מהשיש ושואלים אם היא חלבית או בשרית, ובתגובה מספרים לכם שהיא הייתה של סבתא חיה המנוחה, ושהיא הייתה מכינה קומפוט נהדר. לא ענו לכם ישירות על השאלה, אבל בעקיפין הכניסו אתכם פנימה. שאלתם על קריאת שמע ונכנסתם לסיפור על נוסטלגיה, על חורבן ועל הסיפור המכונן של המשפחה.

***

"שאלו מינים את רבן גמליאל מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים?"; "שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה מניין שהקב"ה מחייה מתים ויודע מה שעתיד להיות?"; "שאלה קליאופטרה המלכה את רבי מאיר…". דמויות מתרבויות זרות, בהופעות אורח, שואלות את חכמים שאלות בנושאים שהעסיקו את חז״ל, ובמקרה הזה: רצף של שאלות על תחיית המתים, נושא שמוזכר לא פעם בתלמוד. מה מניע אותם לשים אותן דווקא בפיהם של נוכרים? האם סוג הלימוד שבו שואלים כל שאלה – גם אם היא מעמידה בספק את מה שמתברר כאחד מן העיקרים המרכזיים ביהדות הרבנית, אכן כה זר לגמרא? מדוע הורי טרחו לקטלג כזר ו"רפורמי" את סוג הלימוד שהיה עבורי משמעותי? הרי, חז"ל עצמם הכניסו שאלות זרות אל בית המדרש ואל הקאנון התלמודי. האם כאשר אני שואלת שאלות יסודיות, כמו אלו שהגמרא טורחת לציין שנשאלו על ידי מינים, אני מגלה שגם אני זרה ושפשוט נכנסתי לבית המדרש בכובע הלא נכון?

מסכת סנהדרין מציעה דוגמא מעניינת לדרך ההתמודדות עם שאלות של זרים: מין אחד שואל את רב פסיסא על תחיית המתים ולועג לו על אמונתם של היהודים בכך. בתגובה, משיב לו רב פסיסא בלוגיקה יצירתית: ׳אם החיים, שאף פעם לא מתו, מתים, מה מונע ממתים, שפעם חיו, לחזור לחיות?׳ התשובה הזו מרגיזה את המין עד כדי כך שהוא מאיים כי הוא "יישר" לרב פסיסא את גיבנתו. רב פסיסא שלנו, המתגלה בדיעבד כגיבן, עונה לו באופן ענייני ומסביר כי מדובר בשאלה של פרספקטיבה: הוא, המין, רואה דברים בצורה פשוטה וישרה. החיים והמוות מבחינתו הם כרטיס לכיוון אחד. רב פסיסא בעצם אומר לו בערך כך: "כשאתה רואה גיבנת אתה מיד רוצה ליישר אותה. אני טוען שמדובר בזווית ההסתכלות". ובמילותיו של רב פסיסא ממסכת סנהדרין צ"א.: ״אם אתה עושה כן [מוריד לי את הגיבנת בבעיטה], רופא אומן תיקרא ושכר הרבה תיטול״׳ כלומר, רב פסיסא מודה לאותו מין על כך שחסך לו ניתוח פלסטי.

ההומור והיצירתיות פותחים אפשרויות, לא סוגרים אותן. כשמשתמשים בהומור, העוקץ מתמוסס והעוינות מחפשת לה יעד אחר. חוש הומור בריא מציל ממוות, ומזכיר שתמיד יש ברירה. הכל צפוי והרשות להתבדח נתונה. זוכרים את סבא צבי?

***

הגמרא מדברת מהחיים. גם כשהיא מצטטת מהתנ"ך היא עשויה לנסח זאת בצורה של: "דיברה התורה", או "שנאמר". היא לומדת מסיפורים ולא רק מספרים. האין זה נהדר? דמיינו שאתם כותבים מאמר אקדמי ומשתמשים בדבריה של סבתכם המנוחה כמקור מהימן. אני לא מדברת על הדרך התקנית בה מצטטים אותה בהערת שוליים, אלא אני מציעה להפוך את החיים, את המציאות, למקור מהימן. ממש כמו שהגמרא עושה. הרי מעטים היו החכמים בתקופת המשנה והתלמוד שבילו את כל זמנם בבית המדרש; מעטות הפעמים שלימוד הגמרא מנותק מהחיים. תמיד יהיה תינוק ישן בחדר ליד, או גיבנת שצריך לבדוק אצל הרופא. אז למה שלא נסמוך על האינטואיציות שלנו ונשליך מחיי היום יום להלכה, ולא רק להיפך? לסיפורים, לחיים, יש הרבה מה להציע לנו. הדילוג מעליהם לא רק שהוא עוול, הוא גם מגדיל את הפער בין החיים האידאיים לאלו המתקיימים בפועל.

אולי הגמרא זורקת לחלל מושגים כדי שנשב באיזו ספריה, נאכל פיתה עם נוטלה ונרד לשורש ההנחות שלה ונתהה אגב אורחא גם על הנחות היסוד שלנו. בעשותנו כן נצטרך להיות מוכנים לשלם את המחיר בללמוד אותה מהאמצע, מהמקום שבו אנחנו נמצאים כרגע. ייתכן כי כך ניחשב בעיניה לזרים, שכן ניאלץ לתהות על שאלות שנחשבות בעולמה למובנות מאליהן, או שנסתכן בפירוק הנחות יסוד שלא נוכל להרכיב אחר כך בחזרה. אבל איזו אפשרות עדיפה? זו המותירה את הקדוש מרוחק, נעלה ומעלה אבק, או זו שמאיימת לפרק את כל שנבנה כאן לפנינו?

המשנה שואלת על זמני קריאת שמע ודרך כך חושפת את הצלקת שלה מהחורבן. הגמרא שואלת על תחיית המתים אבל רוצה לדבר באופן כללי על אלוהים המתגלה בפרטים הקטנים ועל גבולות שנקבעים על קוצו של יו"ד. הגמרא נעה מהנחות יסוד גדולות אל פירוקן בשאילת שאלות על כל פרט. חז"ל משתמשים בטקסט, בחיים, בטבע, בהומור ובכל הרבדים כדי לשאול את השאלות שמטרידות אותם. וכמעט אף פעם הם לא עונים עליהן בשורות תחתונות. הם מספרים סיפורים.

כאוס אי אפשר להכניס לקופסה. עם עמדה ״ישרה״, עיונית, אפשר להתווכח, עם סיפור לא; מטבעו הוא מכיל מתח וניגודים ולכן הוא מחוסן מסתירות מחוץ. אסוציאציות מפתיעות ומזכירות שתמיד יש עוד אפשרויות מעבר לממשות הצפויה, הברורה מאליה. אנשים לא אוהבים שאני אסוציאטיבית, אבל אני כבר מחוסנת. הקופסה שהם הכינו לי תישאר ריקה.

מרץ 2018.

 

[בדיוק לפני שנה כתבתי את את הבסיס למסה הזו כמטלת סיכום בקורס מבוא לספרות חז"ל. הגירסה שכאן לפניכן התפרסמה לפני כמה חודשים ב"קאנון" – כתב העת של שלם, אחרי עריכה אינטנסיבית עם גיא שעזר לי לדייק כך שמה שאני חושבת לא יעבור "טלפון שבור" במהלך הכתיבה ועד שהוא מגיע לאוזניים של אנשים מבחוץ. האמת היא שהתרגשתי לראות את המילים שלי מודפסות על נייר, זאת היתה פעם ראשונה פחות או יותר שלא אני מפרסמת את עצמי אלא שזכיתי שאנשים אחרים יבחרו להוציא לאור מילים שלי.

המסה מצורפת כאן גם כקובץ PDF. כי אפשר: החיים: שם, שם מתוך: קאנון 6 ]

 

מזלגות והמשכים

במדעי הרוח מגיעים לחקור ולגלות דברים איזוטרים. אני חושבת שהאיזוטריות הזאת קריטית, לפחות לפעמים.

אני נמצאת בישורת הראשונה של תקופת עבודות ומבחנים. אני לא מתכוונת להתבכיין לכן עכשיו על כמה זה קשה ומורכב משתי סיבות:

א. סיימתי חלק משמעותי ממה שהקצבתי לי לעשות השבוע ואני במצב רוח טוב בעקבות זה. ואני כותבת את הפוסט הזה עכשיו ולא במשבר המחקרי שבו הייתי נתונה לפני עשרים וארבע שעות.

ב. החלטתי שאני מפסיקה לקחת ללב ושומרת על ארשת מסויימת של אדישות. לא בתוכן של מה שאני לומדת וכותבת עליו, אלא במסגרת. כלומר – לא משנה מה, יהיה בסדר.

המטרה שלי לתקופת העבודות הקרובה היא לא למצוא את הנושא הכי משמעותי זהותית שישנה את כל עולמי (שזה פחות או יותר המקבילה של מדעי הרוח לתרופה לסרטן) אלא למצוא נושא כלשהו שיהיה מספיק. לכתוב עבודות טובות דיין.

אני גם אגיד את זה בקול כי זאת התחייבות לעולם:

אני אגיש את כל העבודות בזמן ויהי מה.

אמרתי את זה בקול ובפונט גדול יותר כי אני מבינה שיש כוח בלהוציא לעולם הצהרות סבירות שאפשר לעמוד בהן. אז הנה אמרתי: אני רוצה להיות שם. שזה בדיוק סנטימטר רחוק יותר ממה שאני מצפה מעצמי. אתן עדותי.

תתחשבו במזלג

מסתבר שהמזלג תופס מקום די רציני בתרבות המערבית ופחות או יותר שינה את העולם. אם הייתן ניגשות לאדם בעת העתיקה ומציעות לו להשתמש במזלג במקום ללכלך את היידים, ככל הנראה הוא היה לועג לכן שאתן מעדיפות להשתמש במקל הדוקרני הזה תוצרת אדם במקום במתת האל שהיא הידיים שלכן. הראשונים שאימצו את המזלג היו האיטלקים במאה ה-14. מה טובים האיטלקים יותר משאר העולם? אפשר לתת כל מיני סיבות, כגון זה שזו ארץ עשירה בהיסטוריה קלאסית, שגם היוותה נמל מרכזי ומפגש בין תרבויות וכל אלו שימשו כסביבה מעוררת השראה. אבל יש מחקר שמסביר שהאיטלקים אימצו את המזלג דווקא בגלל הפסטה.

אשכרה פסטה. היא זו שגרמה למזלג לתפוס דווקא שם. כי הם היו צריכים למצוא דרך לאכול את הדבר החלקלק והמשביע הזה. מסתבר שהמזלג, לפני שנהיה פופולארי באירופה במאה ה-17 נשאר נחלתם של אלה שהתחילו לאכול פסטה, בעיקר באזור איטליה וספרד. מגניב לא? 300 שנה שבהן האיטלקים ידעו משהו שכל העולם עוד לא עלה עליו.

שלא לחשוב על זה שהקיסם המוזר הזה שהפך לפופולארי רק לפני כ-300 שנה. זה אזוטרי, זה קטן, אבל תראו כמה הוא משמעותי. תחשבו כמה תילי תלים של תרבות נימוסין בנויים על המזלג. איזה מפעים העולם הזה, שמתחדש ומשתנה כל הזמן שלדברים כ"כ קטנים יש עליו השפעה. ואיזה תזמון.

זה כמו שוק התעסוקה. לפני עשרים שנה הומצא גוגל. לפני 14 שנה הומצא הפייסבוק ואיך הם שינו את היום יום שלנו. אני לא מתכוונת להתלונן חלילה על תרבות הצריכה וה-FOMO. רק רציתי להצביע על הופעתן של הרשתות החברתיות כשינוי קריטי בהיסטוריה שאנשים רגילים לשים לב לאדוות שלו. אתן מבינות למה אני מתכוונת? נסו לחשוב על מעצב גראפי שלפני 30 שנה ניסה לשווק את עצמו, תחשבו על כל הפקידים שמתייתרים ועל כל הפרילנסים שמקיפים אותנו חדשות לבקרים. תחשבו על תזמון. למה דברים קורים מתי שהם קורים, על איזה מצע הם מונחים. איך השינויים מוטמעים וזה מרגיש כאילו הם היו כאן תמיד. עד כמה נחמד יותר להסתכל לצדדים ולנסות לנחש מה יהיה הקיסם התלת-שיניים הבא שישנה את העולם.

נניח עכשיו אני שמחה, אז יש לי אדוות – וניצלתי אותן כדי לכתוב. הרקע לאדוות שלי הוא שעמדתי במשימות שהקצבתי לעצמי. הקשר הרחב יותר הוא תקופת עבודות (ותרבות המערב שמשדלת אותנו לרכוש תארים כדי למצוא עבודה כדי להיות מאושרים). בעוד רגע אבדוק את המייל ואגלה שהמרצה שלי לא בטוח אישר לי את הצעת המחקר על המזלג. אבל לאדוות שלי היה תזמון ואולי יהיה להן המשך. כמו זה שאני שומעת על עוד ועוד נשים ואנשים שמה שכתבתי גרם להן לאכול צנונית. אילו אדוות משמחות.

עדכון:

בדקתי את המייל והמרצה אכן קטל את הצעת המחקר. מה עכשיו?