פעם אחת, כמו שצריך

סחטתי עגבניות שרי עייפות לתוך עציץ. שם בעצם הכל התחיל. מפה לשם היו לי עשרות של שתילי עגבניות שרי תמר. הרוב מצאו את דרכן לחצר האחורית של אחי, ושישה שתילים אצלי במרפסת כבר מגיעים לי למותניים, עם פרחים צהובים שיום אחד – יהיו עגבניות.

לא רק העגבניות-שבדרך התלהבו מהמרפסת. בשבועות האחרונים היא הפכה לבית ועד לעורבים. ברגע של חוצפה מיוחדת אחד מהם גם נכנס לדירה, לקח שקית של פקאנים מהשולחן והתעופף לו למסיבת מגנזיום עם חבר על הגג ממול. חששתי, מה אעשה בעוד כמה ימים כשהם יבינו שמתחת לראשי הסלק מתחבאות עגבניות מתוקות ומה הסיכוי שהם בדיוק נמנעים מירקות סולניים?

ערן מהשירות הווטרינרי של ירושלים אמר שעורבים נחשבים למזיקים, ומותר להדביר אותם אבל בגלל הטירוף בממשלה בשנתיים האחרונות עוד לא ברור מי אמון על זה חוקית, המדינה, העירייה או פיית השיניים. אז בנתיים מה שאני יכולה לעשות, תקשיבו טוב, זה לקנות בובה של עורב ולתלות אותה הפוך מהתקרה. ככה, הוא אמר העורבים חושבים שהעורב הזה ז"ל, שהאזור מסוכן עבורם והם מתרחקים.

כשהמקק חצה את הכביש

[אגב, לשאלה מה תפקידו של השירות הווטרינרי והאם הוא מסייע לחיות או 'מטפל' בהם בדרכים אחרות, ערן צחק ואמר שזה מורכב, ושלפעמים הם עוזרים לחתולים ולחיות אחרות להשתקם ולפעמים הם מרדימים אותן. (הוא סיפר שלפעמים גוזלי עורבים שהם ריפאו להם את הכנפיים, נכנסו למטבח של הצוות, שתו להם מהמים ואכלו את האוכל שלהם). הם גם עוזרים לבני אנוש בכל מיני מקרים של חיות מזיקות ברחבי העיר. עולם מסובך, מה אני אגיד לכן. עוד מידע משמעותי מהשיחה שחשוב שתדעו – אם אתן רואות מקק חוצה את הכביש, או בכל מקום ציבורי אחר, את יכולות להתקשר לעירייה והם ישלחו מדבירים. כנ"ל גם לגבי שלולית מלאה ביתושות.]

דחליל עם עיני נץ

בובה של עורב, מסתבר, אפשר למצוא בטמבוריה, או במשתלה. הלכתי למשתלה הקרובה, ושם דווקא המליצו לי על דחליל של ינשוף או של בז מעופף. העורבים רואים את החוליה הבאה בשרשרת המזון, מרגישים מאויימים שזה טריטוריה של ציפור אחרת – ומתרחקים מהעגבניות שלך. כרגע יש רק בז במלאי.

מצויידת בבובה של בז, חזרתי הביתה. הבעיה הבאה היתה – איך אפשר לתלות את הדחליל המעופף. מלאת תושיה שלפתי קרס עם בורג בקצה, שאלתי סולם מהשכנים, הדחקתי את פחד הגבהים שלי וניסיתי להבריג אותו ידנית בתקרה של המרפסת. החור היה גדול מדי. בנסיון השני מצאתי וו עם שיפוע די רציני, מלא איזולירבנד אבל גם זה לא היה נראה יציב מדי. מתוסכלת, עייפה אך עדיין נחושה להגן על העגבניות שלי – שוב יצאתי הפעם מצויידת בקרס הקטן, בתמונות של הבז ושל התקרה, לטמבוריה הקרובה.

"את צריכה לקדוח חור, להכניס דיבל ולהכניס את הקרס הזה, ועליו לתלות את הבובה שלך". אמר לי האיש בחנות חומרי הבניין לאור הממצאים שהצגתי בפניו. עניתי לו שאני סטודנטית שכנראה לא תשאר בדירה הזאת לעוד הרבה זמן, ושאין לי מקדחה, לכן ניסיתי את האילתור עם האיזולירבנד. "לא, לא, את צריכה לעשות את זה פעם אחת וכמו שצריך" הוא התעקש, "זה לא עובד האילתורים האלה. יש לך רכב?" "לא, אני גרה עשר דקות הליכה מפה". מפה לשם מצאתי את עצמי צועדת חזרה לדירה, עם המקדחה האישית של מר-חומרי-בניין, דיבל, והוראות מדוייקות איפה וכמה לקדוח. בתמורה הוא רק צילם את הרישיון שלי. הוא אפילו לא ביקש פיקדון.

כך, כמו שהידית-קורונה מצויה, הלכתי ברחוב עם מקדחה צהובה, מסכה ומשקפי שמש חלפתי על פני העוברים והשבים. עליתי על סולם, קדחתי, הכנסתי את הדיבל, הברגתי את הקרס ותליתי את הבז המעופף. חזרתי אל מר חומרי בניין מסופקת ומרוצה. פעם אחת וכמו שצריך. ממש כמו שאמר. בדרך חשבתי על איך האדם הזה עזר לי, בלי ששילמתי לו ובלי שהיה חייב לי כלום, הפקיד בידי רכוש יקר שפרנסתו תלויה בו. קניתי אצלו כל מיני פיצ'יפקעס, כאילו זה מסמל איכשהו את מידת ההוקרה שלי. לא נראה שהיה לו אכפת בכלל.

כבר כמה ימים שלא זיהיתי עורבים במרפסת. מעניין אם כשיהיו לי עגבניות, אזכור את מקומו של איש המקדחה בקיום שלהן.

מה שמעתי כשהתרוצצתי?

#המעשה_הפמיניסטי_של =_היום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.