לפני כמה חודשים בערך, התארגנתי לקראת דייט. התקלחתי, התאפרתי, הייתי מוכנה לצאת כשהוא שלח לי הודעה שהוא לא יספיק להגיע. התבאסתי, אפילו בכיתי קצת (כהרגלי במסורת) ואז יצאתי לרוץ. וכל האנרגיה של האכזבה נותבה לתנועה, להשלמה ולתחושת מסוגלות ועצמאות שלא ידעתי שיש לי.

מהירות כפול זמן לא שווה דרך

אני רצה כבר שנה. וכמו הרבה דברים בשנה האחרונה, זה גם קשור לפודקאסט. זה התחיל מפרק של 'פופקורן' עם יעל, שסיפרה על תוכנית ריצה דרך פודקאסט שהיא יצרה יחד עם בת הזוג שלה ליאת. הן רוצות להחזיר לנשים את החוסן הנפשי שלהן, ואת תחושת המסוגלות הפיזית דרך חיזוק הגוף. איך? אימוני ריצה שמלויים בהאזנה לתכנים מעניינים על ספורט, תזונה, פמיניזם, והעלאת מודעות על צרכים בסיסיים כמו יחס שונה לרפואת ספורט ממוקדת נשים, וסיפורים על נשים מעוררות השראה, ומלא הומור, בורקסים וחמלה תוך כדי. במילים אחרות, אם אתן רואות ברחוב אישה רצה עם אוזניות שמדברת לעצמה וצוחקת – היא כנראה אחת משלנו.

בעזרת האתגרים של לאליווי. רצתי חצי דקה והלכתי שתייים. אחר כך רצתי דקה שלמה והלכתי שתיים, משבוע לשבוע התווספה חצי דקה לריצה עד שרצתי במשך חצי שעה מקטעים של שבע דקות ברצף עם שתי דקות של הליכה באמצע. חצי שעה פעמיים לשבוע, זמן שהוא רק של עצמי, משימה בשבוע שהיא חסד של נוכחות.

גם כשנגמרו האתגרים שלהן ידעתי שזה לא בעיה, הפנמתי את העקרון והעלתי זמנים בצורה מבוקרת גם כמה חודשים אח"כ עד שהגעתי לרבע שעה של ריצה רצופה. ואז? הגיעה הסמינריונית, בתיאום מושלם עם הגבלות ה-500 מטר. מפה לשם בין כל העולם שנטרף לנו בין הידיים – אחרי פעם אחת של ריצה במעגלים הבנתי שאני לא אוגר, שזו גזירה שאני לא יכולה לעמוד בה ולא רצתי כמעט חודשיים. הרגשתי שמישהו לוקח ממני את המושכות מהגוף שלי. כאילו המצב בעולם לא מספיק מורכב, עכשיו גם תחום ההשפעה שלי על המציאות ועל עצמי הפיזית מצטמצם. עשיתי מה שאפשר ותגברתי את שיעורי הפילאטיס של עופרי. שהיא מלכת העולם בגדול וחברה טובה של הגוף ולזמנים המשתנים – בקטן.

[אפרופו פילאטיס, עופרי מדברת בשיעורים ב-רבות, גם כשאני האישה היחידה בחדר. זה מדגיש שאני נוכחת בגוף, ושרירים שלא ידעתי על קיומם כי הם בעיקר של נשים והדיבור עליהם היה מושתק עד עכשיו – פתאום ניצבים במרכז שימת הלב. גיליתי שיש שפה של תנועה גם לנשים. הדימויים של עופרי הם פרייסלס. שמות של מקומות בגוף שרק מורים לספורט מכירים, אצל עופרי הופכים לדימויים וגילויים חדשים של נוכחות. היא גרמה לי לגלות שיש לי את זנב השועל המפואר בתבל, ושהחוליות בגב שלי הן שרשרת פנינים שניתנת לשליטה ולפירוק.]

בזכות ליאת יעל ועופרי הבנתי שככל שאנחנו ניצבות מול המציאות חזקות ויציבות – בגוף וברוח – הכלים שלנו להתמודד איתה טובים יותר, במובן הכי ענייני – אם אני מסופקת ובריאה, לא מטולטלת מכל משב רוח, מכל עלה נידף שאומר משהו עלי, הרצפה לא נשמטת כל כך מהר.

ליאת ויעל יצאו עם אתגר חדש. הוא מתחיל עם שמונה וחצי דקות ריצה. ווואלה, בעבר עקבתי את הזמן הזה בסיבוב, אבל היום כבר לא בטוח. עם כמה שרציתי להצהיר שאני יכולה לעמוד בזה ולקפוץ – זו לא הרמה שלי. אני לא רוצה להיפצע. העיקר זה לרוץ, אין טעם להיפצע ולהשבית את הגוף שלי לזמן החלמה. בעידודה של ליאת והתחלתי שוב לבנות את הסיבולת שלי ו"חזרתי אחורה" זה לקח חודשיים, אבל זה בקצב שלי. ועכשיו אני שוב רצה עם ליאת באוזניים, חודש אחרי כולן. אבל למי אכפת. אני בקצב שלי, סבתוש איטית, עגבניה חיננית. הריצה היא שלי, היא לא בורחת לשום מקום. היה בזה סיפוק שלא היה בפעם הראשונה – לדעת שהצלחתי את זה לבד. גם בלי שיחזיקו לי את היד לאורך כל הדרך, אלא רק כאני רוצה ומבקשת עזרה מקומית. היתה לי מטרה והשגתי אותה, בצעדים קטנים, לאט ובטוח אבל תראו אותי. הגעתי.

אין לי אסטרטגיה. אני שונאת תחרויות, אבל אני אוהבת לשחק. ממש. לא אכפת לי להפסיד. תשאלו כל מי שאי פעם שיחקה איתי מנצ'קין או קטאן. אני משחקת בשביל המשחק. נחמד לדעת שכשרציתי – בניתי לי אסטרטגיה. אני חושבת שצריך לשווק ספורט ובריאות ככה – העיקר לזוז. מהירות כפול זמן לא שווה דרך. הדרך נספרת ויהי מה. השאלה עבורי היא מה המרחב שהפעילות יוצרת, והאם הנוף מהמרחב הזה נעים, האם יש יותר חמלה וקבלה לי, לגוף שלי. שלפרוטוקול, הוא הדוגמה המוחשית ביותר לקיום שלי, אני רוצה לזרוק לו עצם, לקחת אותו לסיבוב ולהשוויץ.

דברים פיזים. כמו חזיה למשל

סבתא שלי ז"ל תמיד אמרה שאין לנו כסף לקנות בזול. בייחוד לא חזיות ונעליים.

וואלה היא צדקה. עד שלא קניתי נעליים וחזיית ספורט במיטב כספי – הרגשתי שאני לא באמת זה. אין מצב שאני רצה, שאני יכולה לזוז ככה ולבטוח בגוף שלי כשבכל רגע משהו עשוי לזוז, לצאת ממקומו ולהשתבש. כמה זז בין האוזניים וכמה זז באמת בגוף עצמו. אני חושבת שאם הייתי קונה חזיית ספורט בתיכון, הייתי אישה אחרת היום. הרבה יותר זקופה. אבל היי, קצב סבתוש. כבר אמרנו.

—

אגב, פתחתי אינסטגרם (לא עלינו). עד כה פרסמתי שם תמונות של עגבניות במרפסת, של נעלי ריצה בשלכת ושל בירה חמוצה הראשונה לשמה בארץ. מוזמנות להצטרף לחגיגה.