כשהבנתי איך ילדים באים לעולם, ובעיקר מאיפה, התחלחלתי. אני חושבת שהייתי בכיתה א' או משהו, עליתי במדרגות בבית ואמרתי לאמא שלי – אני לא רוצה ללדת. אני רוצה להטיל ביצה. הסברתי שאין לי בעיה להיות מעט זמן בהריון אבל שהדבר הזה שיהפוך לממש – שיתפח מחוצה לי. מי רוצה את כל הכאב הזה? את הרפיון של אחרי? היא צחקה.
א.
אמש חגגתי מסיבת יום הולדת על הגג.* ידעתי שאני רוצה משהו בלי תוכן מוגדר. פשוט להיות. מוטב בחברה טובה, עם משהו מתוק וכוס ביד. אמרתי – יהיה יין, עוגת שוקולד הכי טעימה בעולם, שסחרתי בשביל המתכון שלה בשוק השחור, יהיו אנשים וחברות שאני מחבבת, מוזיקה סבירה ותהיה רחלי. כך גם היה. כמה טוב יש בלבקש משהו ולגרום לו לקרות. לדעת לבקש עזרה. לקבל אותה. תודה מעיני.
*איזה כיף להשתמש במילה אמש במשפט.
[הגג של מעין נראה בול ככה. וזו סצנה שמתקשרת בעוד דרכים שאני לא יודעת להסביר]
לפני פסח יצאתי לחירות, עזבתי מקום במקלי ובתרמילי. ישבתי באוטו מלא בכל מה שצברתי, במושב לידי הושיט לי יד עציץ הבזיליקום הסגול ששרד את החורף למרות כל הסיכויים – ונסעתי הלאה. אני יודעת מה אני רוצה שיקרה, אני מוכנה לנווט לשם ולעבוד קשה, אבל מסתבר שלא הכל בשליטה. אפשר ללפעול במציאות בתנועות כהות, או בפיצנטה. אז קורה שעכשיו חוזרת להורים, להניח את הראש ולהפסיק לכמה דקות להתאמץ על כל פרט. להניח לגלגלי השיניים שיסתובבו לבד. שיעצרו. אבל שיתנו לי לעצום עיניים. להרפות.
ב.
הפעם הראשונה שהסתכלתי במראה וחשבתי שאני יפה, ככה כמו שאני, היתה רק כשיצאתי עם החבר הראשון שלי. הסתכלתי על עצמי בעיניים של מישהו אחר והצלחתי לראות "אובייקטיבית" שאני מקסימה. וגם זה היה רק לרגע שחלף עד שיצאתי עם בחורים אחרים, והתחושה הזאת חזרה לפרקים. בשנה האחרונה זו תחושה שפתאום התחילה להישאר. התרגלתי לרעיון שאני גדולה יותר מהמקום שנתתי לי בעולם עד כה. לוחץ לי בבוהן, והצוואר תפוס דרך קבע. אני מתבוננת במראה וראיתי שאני כל כך יפה ולא הבנתי איך אי פעם חשבתי אחרת. איתי הכל בסדר אני בדיוק בגודל, אם אין מקום – פשוט צריך ליצור אותו. היעדר המרחב הוא הבעיה. צריך ליצור בית לתחושות טובות שגם ירצו להישאר, בלי קשר למה שקורה שם בחוץ.
ג.
לפני חודשיים נמאס לי לחכות. אחרי שיצאתי לדייט עם בחור בסדר לכאורה שחברה הציעה לי. הכל נשמע טוב, מבחוץ. לימודים. עבודה שאפשר לשווק בצורה מגניבה. הדברים הרגילים. בפנים היה חלול. בסוף הדייט כשליווה אותי לתחנת האוטובוס וראה שהאוטובוס יגיע רק בעוד 20 דקות, אמר לי שהוא מצטער. אבל הוא השאיר את הבוילר דולק והוא מוכרח ללכת.
זה כל כך הצחיק אותי, שהכללים והנימוס כל כל רוויים מעצמם שדברים מתפוצצים ככה. רבאק. תבחרו את הקרבות שלכם. אני יודעת ללכת לתחנה לבד. בכלל, למעשה, רוב זמן אני הולכת לבד ואם אתה לא רוצה משהו, אתה יכול פשוט להגיד. אנחנו מדברים מאחורי כל כך הרבה שכבות שפתאום תירוצים כאלה מופיעים. בחיי, המציאות יודעת להיות משעשעת. גברים, אתם יכולים להגיד מה אתם רוצים, אנחנו לא שבירות. בד"כ.
נשברתי. אמרתי איך יכול להיו שהתרגשתי כל כך לקראת דייט שבסוף היה כלום בפיתה. איך יכול להיות שכל הכוחות והמאמצים מושקעים ואין תוצאות. אין פרופורציות או הלימה בין המתח לבין הבינוניות שפגשתי. לא הבנתי איך אפשר להמשיך לחכות לאיזה משיח ועדיין להתאכזב לגלות כשהוא לא מגיע, אם אני לא עשיתי כלום? ובכן ילדים, ילדות. בשביל זה אלוהים ברא את אפליקציות ההיכרויות.
פנומנולוגיה של אתרי היכרויות
שוק בשר זה בעיקר אצל הדוסים. ניסיתי. (לא בביצה הגדולה, בפריפריה שלה) ותנו לי הגיד לכן ששזה בינארי להחריד. כאילו מישהו צועק – תיכנסו למסגרת הזאת. עכשיו. לא אכפת לי אם אין לך מקום לרגל ימין או אפילו לראש. עשית צבא? שירות? עבודה או לא? סטודנט? מעשן או לא? בריא או חולה? אה, את מעדיפה לדבר על זה אח"כ, הבנו. את פגומה. כאילו יש סט ערכים קבוע שכולם רוצים. שלא לדבר שלמרות הצפייה מדוסים, הם היו סקסיסטים להחריד.
אבל אצל החילויינים, אוהו. שם הכל שקוף, בריא במידת האפשר, מכבד וכנה כשמדובר במערכת. הכללים ברורים. יש תמונות, יש כיתובים חמודים שאפשר לתאר את עצמך. יש שאלונים בנושאים שגרתיים, ואפילו שאלות איזוטריות שאפשר לענות עליהן ביד חופשית. שיהיו קצוות להתחיל שיחה, להזכיר שעם כל הכותרות והקטגוריות – אנחנו אנשים, מאחורי מסכים אומנם, אבל אנשים. נשים. גברים. כל הבין-לבין.
האלגוריתם לצדנו. אגיד יותר מזה, יש שוויון מבני ואפילו לנשים יש יתרון. יהיה "מאטצ'" רק אם שני הצדדים היו בעניין, אם מישהו באמת מעניין – אפשר אפילו לשלוח הודעה קודם שידע שהיית בעניין שלו, ולהפך. בגלל שנשים בררניות יותר (מתנצלת על המהותנות, אני בתקופה כזאת, היא כנראה תעבור בקרוב) יש להן יותר פניות מלגברים. זאת, בניגוד לשיטת ההצעות המגזרית, שבה שאולים את הגברים קודם (שוב, כי פוחדים לשבור את ליבן שחלילה לא יתאהבו ברעיון של בחור לפני שיודעות בכלל אם הצד השני מעוניין, ובהפוך על הפוך זה בדיוק המצב שנוצר). ומבחינת גברי המגזר, תמיד מחכה איזו אפשרות מעבר לסיבוב. ובכן, באפליקציה יש הרבה אפשרויות, וכולם יודעים את זה, והכל בסדר.למקבל, להגיד לאיזה קשר מצפים, למי אתן נמשכות. זה שקוף. זה כנה. זה בריא. אפשר להיות מי שאנחנו, חדות ומוצלחות. חוששות, ולו כי יש כ"כ הרבה סירים בים. ורק עצם העובדה הזאת משחררת ומאפשרת לא לפעול מתוך פחד. עזבו טיפול פסיכולוגי, אין כמו לדבר עם חמישה גברים במקביל ופשוט לנסות לשלוח זרועות. למלא מרחבים כמה שניתן. הכל אפשרי כל עוד לא הוכח אחרת.
haters gonna hate
"אבל זה מערכת יחסים. איך אפשר לדעת אם את בעניין של מישהו דרך מסך?" "תמונה זה כ"כ שטחי ומהכמה מילים שהוא כותב?" "מה עם להיפגש פנים מול פנים?" "אין שם אנשים מסוכנים ונצלנים שרק משחרים לטרף?" "אפליקציה להיכרויות? זה לא מעיד על רפיסות? מה כבר אי אפשר להתחיל עם אנשים ברחוב? זה בשביל פחדנים". ובכן, מה שיש לי להגיד על זה זה שרוב התקשורת שלנו בעולם בשנים האחרונות היא דרך מסכים. אין שום עניין להיות טהרנים לגבי זה, וכשמשהו עובד- הוא עובד. ושצריך להזהר, תמיד. גם בחיים האמיתיים. במיוחד שם.
לסיכום, אנחנו נשים חזקות ועצמאיות. אין שום סיבה שנשב באיזה עליית גג, נקרא לה חדר ונחכה שאיזה מר בחור יטרח לצלצל בפעמון או לזרוק חכה. האפליקציות האלה מאמנות איזה שריר של רצון ובחירה. אחרי איזו תקופה בז'אנר אני מרגישה שעברתי טירונות של קשרים ומערכות יחסים. בין הדברים שלמדתי, חוץ מלהכנס לסיבולת-לב-ריאה של פלירטוט, זה שתקשורת זה חשוב, וחשוב מגע. וחשובה כנות. וברור לי שמה שיבוא, והוא יבוא, יהיה מוצלח יותר מכל מה שהיה עד-כה.