• אימוג'י של צב

    למה להתעקש לנסח את עצמי במילים במשך חצי שעה (או שלוש) במקום לשלוח תמונה זזה שמישהו אחר ערך וככל הנראה מכוונת לאיזה רפרנס תרבותי עמוק מצחיק ושנון שנגיש בשתי שניות. בכלל, אולי זו הגיפים לתרבות המערב המודרנית היא השיבוץ לשירת ימי הביניים, או האלוזיה לביאליק

  • גבינת פרמז'ן ועור של נחש

    את לא רוצה להשאיר פינה אחת לא חרושה בחיים שלך? שאלה אותי מעין. גם לעבור דירה, גם למצוא מחליפה, גם להתחיל עבודה חדשה ועכשיו גם סיפור חדש ברקע? אין רגע דל, אולי כדאי שתחכי עם זה לאחרי תקופת מבחנים. בכל זאת צריכות להיכתב עוד 6,500 מילים עד יום חמישי בחמישה לחצות. אחרי שנת חורף ארוכה, הרגשתי שהשתנה הפסקול של החיים שלי. כאילו מישהו נוגע לי בכתף ומסב את תשומת ליבי – חמודה. הסרט כבר בשני שליש, הגיע הזמן לסצנת מרדף. השיר הופך קצבי וקליל ואת מנומנמת. מי הדמות הראשית אם לא את, הגיע הזמן לבחור. החיים לא קורים. הם נעשים, נרקמים. קומי ותעשי משהו. כנסי למונית, תגנבי מכונית או משהו…

  • שני פחדים

    איך לעזאזל מספיקות את כל מה שצריכות. עזבו צריכות, שרוצות. איך אני יכולה להספיק להיות אישה חזקה ועצמאית, שלומדת, שכותבת, ששומרת על המלגה שלה, נוסעת לתל אביב וחוזרת, עובדת ועושה את המוטל עליה כאחת האדם, ישנה די והותר

  • מיקומם של הקצוות

    הדברים מוגבלים, הכסף, הזמן, המשאבים. הדרמות. כמה אפשר לחדש. שמענו על כל הטרגדיות האפשריות, בכינו לא פעם. הכל בווליום כ"כ גבוה שכבר אי אפשר לשמוע את הרעד, החן המגושם שבין נקודה אחת לרעותה. מתי הפעם האחרונה שבה יצאנו למרפסת?

  • לָמָּה הִיא מִתְעַטֶּפֶת כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְהֵחָנֵק?

     "קחי לך וניל"? זה שם גרוע. הוא לא קליט והוא בסך הכל שלוש מילים תמוהות שלא אומרות כלום. אם הן מזכירות משהו זה את רמי קליינשטיין. למה בחרת בו? מזמן כבר הבטחתי להסביר את השם של הבלוג. רציתי קודם להניח לו להיות. שקודם יתגלגל על הלשון ואחר כך אם יהיה צורך אז אסביר. ואני חושבת שכדאי להסביר. אומנם אני סבורה שכדאי שנשים ימתיקו את יומן, בתפוחים בתמרים ובכל העולה על רוחן. אבל פתאום אני מוצאת שאנשים רוצים לייחס לי אלוזיות לשירים קליטים ומצוטטים מידי, שאני עשויה לאהוב בהקשרים שונים, אבל לא לזאת היתה כוונתי.  מפגשי חזון והצהרת כוונות מנשיבים לי רוח במפרשים. אחרי ימי עיון בצבא מצאתי את עצמי מלאה באנרגיות.…

  • שהגשם יקח אחריות

    בשלהי החורף הזרעים עדיין נחו בשידה שליד המיטה שלי, כשסוף סוף טמנתי אותם בעציץ במרפסת, כבר הייתי די סקפטית שהגשם ידאג להם ובכל זאת – עומר אמר לא להשקות, אז רחלי לא משקה. למי יש זמן ואחריות לגדל צמחים.

  • דברים משמחים של חורף

    בכלל, אני מתאמצת להתגבר על מעבר הדירה ועל החורף שמפתיע לפרקים. נניח השבוע אפיתי תבשיל קדירה מטורררף של אורז מלא, עדשים מונבטות ומלא ירקות אקראיים ועייפים שמצאתי במקרר. יכולתי להכין את כל העסק ברבע שעה ואז לשכוח ממנו בתנור תוך כדי שלמדתי בחדר. החיסרון היחיד היה שהריח שהפריע לי ללמוד ולהתרכז. מילא.

  • מזל שעוגיות לא צריכות מקרר

    לא משנה כמה התכוננתי למעבר דירה, כמה דאגתי לנקות, לתלות מדפים, לסדר קטניות בצנצנות ולסחוב את הספרים שלי במעלה שלוש קומות, אני עדיין לא מוכנה. שבוע שעבר ציפיתי מצעים ובכיתי. כמה זמן חיכיתי לרגע שבו הכל יהיה מונח במקום, והנה, זו הישורת האחרונה, מקום להניח עליו את הראש. אולי כאן, סוף סוף אפשר יהיה לנוח. שכחתי שגם כשהכל מונח במקום, משב רוח אי אפשר לתזמן. להרגיש בית עוד יקח זמן. חזרתי ללמוד. התגעגעתי ללשבת ולהקשיב למישהו אחר שהוא לא אני, ללעשות רשימות של מה עוד נשאר ולהקדיש זמן לחשוב ולחבר נקודות שהן מעבר לי. הקורסים השנה עלו מדרגה, אם בשנתיים האחרונות הנחנו לבנה ליד לבנה פתאום מניחים לבנה חדשה בין…

  • כמה שיותר אותיות. כמה שפחות צלילים

    מגדל אייפל הוא בצבע חום בהיר ולא שחור כמו בכל התמונות והציורים. כל חיי חייתי בשקר. עוד לא נברא הסבון-וורוד-להחריד במקומות ציבוריים שלא יחוויר ליד הסבונים בצרפת. זה לא קלישאה של ריח. הוא פשוט נקי וטוב. מה שאי אפשר להגיד באופן גורף על נקיון. ישנה רק חזות של נקי, לא נקי באמת. כאילו מישהו העביר סמרטוט אבל לא שטף. הבריק את הידיות אבל לא זרק את הזבל. הקטע עם הריח הטוב באוויר, זה שמוכנים להשלים עם הכל. טוב, לא ממש הכל, אבל מקבלים בהבנה את המדרגות הלולייניות ואת החדרים האפלולים. שהינו בדירה של בחור צעיר ברובע התשיעי. נראה שלא הטריד אותו במיוחד לחכות לנו שנגיע באמצע הלילה, ריח האלכוהול שנדף…

  • אתם ניצבים היום. כולכם

    בורה של אנשים ונשים שהתכנסו כדי ללמוד ביחד עם דלתות פתוחות לרווחה. הרגשתי שאני זוכה להציץ לעתיד, למקום בו נשים וגברים לומדים יחד ומסתכלים בעיניים אחת של השניה. חלק מהקסם היה שלא כולם היו באותו המקום ובאותו השלב, המכנה המשותף שלנו היה הבחירה - כולם לקחו הפסקה קצרצרה מהחיים שלהם והתכנסו לבית המדרש.