• לָמָּה הִיא מִתְעַטֶּפֶת כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְהֵחָנֵק?

     "קחי לך וניל"? זה שם גרוע. הוא לא קליט והוא בסך הכל שלוש מילים תמוהות שלא אומרות כלום. אם הן מזכירות משהו זה את רמי קליינשטיין. למה בחרת בו? מזמן כבר הבטחתי להסביר את השם של הבלוג. רציתי קודם להניח לו להיות. שקודם יתגלגל על הלשון ואחר כך אם יהיה צורך אז אסביר. ואני חושבת שכדאי להסביר. אומנם אני סבורה שכדאי שנשים ימתיקו את יומן, בתפוחים בתמרים ובכל העולה על רוחן. אבל פתאום אני מוצאת שאנשים רוצים לייחס לי אלוזיות לשירים קליטים ומצוטטים מידי, שאני עשויה לאהוב בהקשרים שונים, אבל לא לזאת היתה כוונתי.  מפגשי חזון והצהרת כוונות מנשיבים לי רוח במפרשים. אחרי ימי עיון בצבא מצאתי את עצמי מלאה באנרגיות.…

  • שהגשם יקח אחריות

    בשלהי החורף הזרעים עדיין נחו בשידה שליד המיטה שלי, כשסוף סוף טמנתי אותם בעציץ במרפסת, כבר הייתי די סקפטית שהגשם ידאג להם ובכל זאת – עומר אמר לא להשקות, אז רחלי לא משקה. למי יש זמן ואחריות לגדל צמחים.

  • דברים משמחים של חורף

    בכלל, אני מתאמצת להתגבר על מעבר הדירה ועל החורף שמפתיע לפרקים. נניח השבוע אפיתי תבשיל קדירה מטורררף של אורז מלא, עדשים מונבטות ומלא ירקות אקראיים ועייפים שמצאתי במקרר. יכולתי להכין את כל העסק ברבע שעה ואז לשכוח ממנו בתנור תוך כדי שלמדתי בחדר. החיסרון היחיד היה שהריח שהפריע לי ללמוד ולהתרכז. מילא.

  • מזל שעוגיות לא צריכות מקרר

    לא משנה כמה התכוננתי למעבר דירה, כמה דאגתי לנקות, לתלות מדפים, לסדר קטניות בצנצנות ולסחוב את הספרים שלי במעלה שלוש קומות, אני עדיין לא מוכנה. שבוע שעבר ציפיתי מצעים ובכיתי. כמה זמן חיכיתי לרגע שבו הכל יהיה מונח במקום, והנה, זו הישורת האחרונה, מקום להניח עליו את הראש. אולי כאן, סוף סוף אפשר יהיה לנוח. שכחתי שגם כשהכל מונח במקום, משב רוח אי אפשר לתזמן. להרגיש בית עוד יקח זמן. חזרתי ללמוד. התגעגעתי ללשבת ולהקשיב למישהו אחר שהוא לא אני, ללעשות רשימות של מה עוד נשאר ולהקדיש זמן לחשוב ולחבר נקודות שהן מעבר לי. הקורסים השנה עלו מדרגה, אם בשנתיים האחרונות הנחנו לבנה ליד לבנה פתאום מניחים לבנה חדשה בין…

  • כמה שיותר אותיות. כמה שפחות צלילים

    מגדל אייפל הוא בצבע חום בהיר ולא שחור כמו בכל התמונות והציורים. כל חיי חייתי בשקר. עוד לא נברא הסבון-וורוד-להחריד במקומות ציבוריים שלא יחוויר ליד הסבונים בצרפת. זה לא קלישאה של ריח. הוא פשוט נקי וטוב. מה שאי אפשר להגיד באופן גורף על נקיון. ישנה רק חזות של נקי, לא נקי באמת. כאילו מישהו העביר סמרטוט אבל לא שטף. הבריק את הידיות אבל לא זרק את הזבל. הקטע עם הריח הטוב באוויר, זה שמוכנים להשלים עם הכל. טוב, לא ממש הכל, אבל מקבלים בהבנה את המדרגות הלולייניות ואת החדרים האפלולים. שהינו בדירה של בחור צעיר ברובע התשיעי. נראה שלא הטריד אותו במיוחד לחכות לנו שנגיע באמצע הלילה, ריח האלכוהול שנדף…

  • אתם ניצבים היום. כולכם

    בורה של אנשים ונשים שהתכנסו כדי ללמוד ביחד עם דלתות פתוחות לרווחה. הרגשתי שאני זוכה להציץ לעתיד, למקום בו נשים וגברים לומדים יחד ומסתכלים בעיניים אחת של השניה. חלק מהקסם היה שלא כולם היו באותו המקום ובאותו השלב, המכנה המשותף שלנו היה הבחירה - כולם לקחו הפסקה קצרצרה מהחיים שלהם והתכנסו לבית המדרש.

  • מקום לחיות בו; הגדרה של בית

    אפשר להיות רציונאלית כמה שאני רוצה, אבל בסופו יום אני פועלת לפי אינטואיציות. כשהחלטה רציונאלית לא יוצאת לפועל נשארת בשכל תחושה של "לפחות ניסיתי", עברתי דרך מסויימת, עם שיקולים, עם בעד ובנגד, ואמנם לא נשארתי עם משהו ממשי ביד, אבל לפחות התאמנתי. עברתי איזשהו מהלך ועכשיו אני טובה יותר. השתפרתי. כשאני מחליטה לפי אינטואיציה ובסוף ההחלטה לא יוצאת לפועל, בידיים אין לי כלום, בבטן יש רק תחושה מרירה של זמן מבוזבז ובראש דמיונות ואילוסטרציות של מה שהיה קורה אילו אם הכל היה עובד כמו שהייתי רוצה שהכל יעבוד. מה אני אגיד לכן. א מיידל טראַכט און גאָט לאַכט.  מצאתי דירה מקסימה, ברחוב שרציתי, עם מטבח מחובר לסלון כמעט כמו שרציתי,…

  • מה אמרת שאת לומדת?

    תהילה אמרה לי השבוע שיש שני סוגים של עבודות: את המושלמות ואת אלה שגם מגישים בסוף. הריני להכריז כי הנני אישה חזקה ועצמאית שהגישה ארבע מטלות בזמן. הן לא היו מושלמות, אבל הן עניינו אותי מספיק בשביל לכתוב אותן ולרצות לשנות את העולם. ברצינות. כתבתי על ההיסטוריה של המזלג, כפי שאולי ראיתן כבר באחד הפרקים הקודמים; כתבתי על דייסת שיבולת שועל ועל החיבור שלה למושג המשפחה של הגל כפי שהבנתי אותו; על הפמיניזם של בל הוקס, שהוא תכלס גאולה, ועל האחיות- אחוות הנשים שגם תביא אותה; וכתבתי על משוררות עבריות – על רחל ועל יונה וולך – על היחס שלהן לדמויות מהמקרא, ארספואטיקה, ועל קולות מעזרת הנשים הישראלית שכדאי ללמוד…

  • החיים: שם, שם

    הגמרא מרגיזה אותי. היא אסוציאטיבית ולא מובנת; מתחילה מהאמצע, מניחה הנחות יסוד ומיד סותרת אותן. נכון, לאורך הסוגיות אפשר למצוא עקביות, גם בין ריבוי הקולות, אבל צריך לעבור כל כך הרבה טלטלות כדי להגיע לאיזושהי מסקנה, עד שברוב הפעמים אני לא בטוחה שזה שווה את זה. אי אפשר ללמוד אותה "בערך". או שאת בפנים או שאת בחוץ. את האגדתות שהגמרא מביאה במהלך הדיונים, לעומת זאת, אני אוהבת. הן מזוככות ומופרעות לחלוטין. אבל כשמגיעים לשלב בו מחברים אותן לסוגיה ההלכתית הכללית, הן בדרך כלל לא מסתדרות איתה. ואם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? לשם מה המופרעות הזאת אם היא לא באה לידי ביטוי בחיי היומיום? לאן נעלם המבט המרענן והעדין של…

  • אפשר לכתוב הכל על פתקיות

    כשהייתי בכיתה ב' על כל מיני דברים ברחבי בית הספר היו דבוקים פתקים מנויילנים עם מילה אחת מנוקדת. על הלוח היה כתוב 'לוח', על הדלת 'דלת', על המעקה היה מודבק …חכו לזה….'מעקה'.  לא הבנתי למה זה נחוץ. זה לא הוסיף שום מידע חדש. הייתי מספרת שבילגאנתי וערבבתי בין המסמנים והמסומנים, שכל בית הספר קרס כי ה'פח' היה מודבק על הלוח אבל הייתי אז ילדה טובה בתוך המסגרת ולא עשיתי כלום. … בשבוע שעבר קניתי פתקים דביקים בשני צבעים ובשני גדלים. למדתי נפלא באותו יום. לא רק שיכולתי לסמן מליון דברים בספר שקראתי, כשישבתי בספריה וכל פעם שראיתי שמישהו קם והשאיר את המחשב שלו יתום, מהר רצתי והשארתי לו מסר מעודד או…