לפני כמה ימים קיבלתי מייל שהציע לי להשתמש בספריית ה-GIFים הגדולה בעולם:
"למה להביע את עצמך במילים כשאפשר להציג צב מרקד" כתבו שם.
ובכן. זאת שאלה. למה להתעקש לנסח את עצמי במילים במשך חצי שעה (או שלוש) במקום לשלוח תמונה זזה שמישהו אחר ערך וככל הנראה מכוונת לאיזה רפרנס תרבותי עמוק מצחיק ושנון שנגיש בשתי שניות. בכלל, אולי הגיפים לתרבות המערב המודרנית היא השיבוץ לשירת ימי הביניים, או האלוזיה לביאליק.
שלא תבינו אותי לא נכון. ככל הנראה אהיה הראשונה למצוא את הציטוט הנכון והרלוונטי מ"חברים" ואשלח אותו לכל שיחת וואטסאפ תקועה ולהרים את האווירה. הרי בגיפים יש משהו חי, מעמיק ששולח לסיטואציה אחרת ובעיקר – לא מחייב. ככ ברור שיש בהם קורטוב הומור, שזה יותר מלהגיד פשוט -כן. או – לא. זה כמו לשים שלוש נקודות כדי להשאיר מקום לספק אבל לא להססנות. נו, זה כמו… איך אומרים – תקשורת.
תקשורת. דיבור בין בני אדם, מפגש של שני אנשים זרים שרוצים לנופף זה לזו מהחלון מבלי לצאת מגידרם או להיות מובנים כגסי רוח בתקווה שיום אחד גם יוכלו לפתוח זה לזה את הדלת. הדיבור עובר באמצעות מילים. לא תמונות. מילים. מסמנים ומסומנים, והייתי עושה פה ניימדרופינג לסארטר ב"מהי הספרות" אם הייתי מבינה אותו עד הסוף. אבל רק אזכיר את המטפורה שלו לשימוש של הסופר במילים. המילה היא החפץ בהישג היד של הסופר כשמשליכים עליו משהו מהחלון. הדבר ברגע האמת צריך שהוא יהיה שם, לא משנה אם החפץ יתברר בדיעבד כמחבת, אלה או בובה של חד-קרן. המילים הן פונקציונאליות. ככל שנדע להשתמש בהן יותר – ההתנהלות שלנו בעולם תהיה תואמת יותר את הסביבה. חדה יותר. מדוייקת.
***
אחרי תהליך ארוך, פעם מישהי אמרה לי שאני מצליחה לנסח משפטים שלמים. לא רק זורקת מילים ומקווה שהתחביר יבוא מאליו. אני חושבת שמאז ההכרה הזאת אני עובדת על פסקאות, ומשם אפילו על רעיונות גדולים יותר. הדרך לצאת מהברוך, מהשרוך המבוחבש שאנחנו היא להתיר. לפרק, לפרוט דבר דבר ולסדר מחדש. לבנות מהיחידות הקטנות משהו גדול יותר. בהיר ונגיש לכל מי שהוא לא אנחנו, אבל בעיקר לנו.
קרה וחיפשתי פרמז'ן באיזו חנות ובדיוק הבנתי שנגמר. למחרת התכתבתי עם מישהו וצפה מבוכה. כזו שממש אפשר לגעת בה, אבל מה נעשה שבהתכתבות אין שתיקה?
יש שלוש נקודות. יש דממה שיכולה להיות מובנת כהתעלמות. אבל אי אפשר לשלוח סתם רווח. (בעולם הוואטסאפ רווח הוא לא אמירה). מסיבות כאלה אני מניחה שמנוסחים חוקים כמו חוק פו, לתת לרווח שבין המילים את הדחיפה הנכונה, אבל זה כבר הרבה יותר מסמיילים או חייכנים. האימוג'ים לאט לאט עוזבים את ההפשטה של החייכן ועוברים לתווי פנים פרטיקולארים שלא באמת קיימים במציאות, אלא רק בפוטושופ. בין חברים אומנם אפשר לשלוח אימוג'ים של לב, או של נשיקות וכדומה. אבל כשלא חברים? שולחים אימוג'ים חמודים-במידה כדי לרכך את הקרקע. כך בסוף שיחה (התכתבות ליתר דיוק) נוצרה שתיקה שאימוג'י של צב דחק הצידה. הוי תרבות המערב.
אפרופו צב. אני מרגישה שהמציאות על סטרואידים ואני פועלת לאט. הבקשה היחידה שלי כרגע היא להכניס את הראש חזרה לשריון ולהשתבלל מתחת לשמיכה. או למצוא איזה אכילס לנצח בתחרות טיפשית.