*
האמת היא שלפני שקראתי את ספר שמות ובמדבר, את סיפור יציאת מצרים מראשיתו ועד סופו, ראיתי את הסרט נסיך מצרים. המצויר, יצירת המופת של שפילברג, כמו שאמא שלי שהיתה מושפעת מלימודי הקולנוע שלה, נהגה לומר. קלאסיקה שאין שום בעיה שהילדה תצפה בה שוב ושוב, שלא להזכיר את שירתה של עופרה חזה. רק כעבור כמה שיעורי פרשת שבוע הבנתי שמשה רבנו הוא בן יחיד, ושרעמסס לא יצוץ בדיון בכיתה, כי הוא בכלל לא מופיע בתנ"ך. עברו עוד כמה שנים עד שהבנתי שהסיפור לא נגמר בקבלת התורה.
א.
לא
נישאתי לאיש (או שמא עלי לומר: טרם נישאתי), כבר עזבתי
את בית הורי, אני יושבת על הגדר ויכולה לחשב את צעדי הלאה. כנראה שמה שמאפשר לי
בכלל לעצור ולהסתכל לצדדים זו העובדה שאני מרוויחה את לחמי ואת קורת הגג שלי. ליתר
דיוק, אני לומדת במקום בו אני מקבלת מדי חודש 3,000 ₪, בתמורה לכך שאקרא ספרים,
אשתתף בדיונים בכיתה ואכתוב מכסות של מילים בקבצי וורד כדי לשמור על ממוצע ציונים
מסוים. ובסופן של ארבע שנים אני עתידה לקבל גם תואר אקדמי. מתאפשר לי ללמוד את מה
שאני רוצה, ולשכור דירה בשכונה בירושלים שמאז ומתמיד רציתי לגור בה. ממש כמו 500
הליש"ט של וירג'יניה וולף בחדר משלך. מדהים כמה חירות מחשבתית יכולה להיות באפשרות
לרכוש כיכר לחם (או קינואה ועגבניות) ובידיעה שיש לך מקום להניח בו את הראש. אילו
דברים אפשר לרקום בין האוזניים, או להעלות על דל השפתיים כשאת לא מסתכנת בכך האדמה
שתחתייך תבלע אותך. אני משתעשעת ברעיון שבעולם חילוני שאין בו אלוהים שיתפוס על
המילה, מה מונע ממני להיות קורח?
תכננתי
להיות דוסית-ילדה-טובה ירושלים. הייתי עובדת-ה': לבשתי חצאיות, שרוול באורך שלא
יבייש אף זרוע, עצמתי עיניים בזמן התפילה והתנדנדתי בכוונה. הכי אהבתי להיות חזנית
בכיתה. לבחור את המנגינות, לקרוא את התפילות בקצב הנכון. זה הרגיש נורמלי, כמו הימים
שבהם הצטרפתי לאמא שלי לתפילת נשים כדי שאשיר בהטעמה את "אנעים זמירות".
הצרימה התחילה כשחזרתי הביתה ושרתי את אותה מנגינה לסבא שלי, והוא לא התרגש כמוני.
או כמה שנים אחר כך הצרימה כשבתגובה לידיעה שאלמד בתיכון פלך, נעניתי בגיחוך,
שתיקה קצרה ובשאלה שלא איחרה לבוא – את גם מניחה תפילין?
בחג השבועות האחרון סעדתי אצל זוג חברים. אחד מהם דתי והשני חילוני. הם העידו שבסופו של יום, כמו כל זוג מעורב, שם החיכוכים שלהם, העובדה שהם הומוסקסואלים חריגה לכאורה רק כלפי חוץ. אילו הייתי במקומך, אמר לי אחד מהם, אילו הייתי אישה דתיה, אפילו לא הייתי מתאמץ ליישר קו עם המיינסטרים, או בכלל לא הייתי נשאר דתי. למה להיאבק על נוכחות במרחב שאיש לא רוצה לתת לך בו מקום? כשאני הולך לבית כנסת אני מרגיש בנוח, בכל שטיבעל קטן שאכנס אליו אוכל לעלות לדוכן. יש לי כיפה, אני משתלב ונראה כאחד מהעם. בסופו של יום בתפילת ערבית שגרתית – מה שקורה איתי בבית לא מעניין אף אחד אם אני נחוץ להשלים מניין. אבל אותך איש לא סופר שם ממילא, אז על מה את נאבקת?
למה להיאבק? מה יועילו לי רצועות עור על היד מדי בוקר וקלף על המצח? יכולתי לעשות פה סקירה על הכוח של הפמיניזם הדתי, על ההתפתחות שלו בשנים האחרונות, אבל מה הטעם? מה הטעם להצטרף לשורות על שורות של אנשים שעושים בדיוק מה שאבותיהם עשו? לרב מיכאל אברהם יש משל על שני סוגים של שמרנות אורתודוקסית: באי בודד ושמשי שבו מנהג המקום היה להיות עם בגדי ים, תמיד. קרה וצאצאי צאצאיהם של יושבי האי הגיעו לצפון אירופה המושלגת. נשאלת השאלה – האם אותם צאצאים שומרי המסורת ימשיכו ללבוש בגדי ים גם כשיורד שלג, או שמא יתאימו את מלבושיהם למזג האוויר? הראשונים שמרנים מהסוג המקובע – מבינים את המציאות כפשוטה: כך אבותינו נהגו וכך ננהג גם אנחנו. אלו שיצדדו באפשרו השנייה יתרצו שאבותיהם לא התכוונו לבגד ים כפשוטו, אלא כפונקציה שלו – לבוש שתואם את מזג האוויר בחוץ.
אני
מניחה שהרוב המוחלט של שומעי המשל הזה, או לפחות האנשים שסביבי יצדדו באפשרות השנייה.
אבל ישנה אפשרות שלישית. הפעולות שאעשה הן פשוט, ובכן, הפעולות שאעשה. נכון, יש
הקשר חברתי, תרבותי והיסטורי לכל דבר, לאוכל שאנחנו אוכלים, לשפה שאנחנו מדברים,
לתפיסת התפקיד שלנו בחברה, בעבודה, בעולם בכלל. אבל אולי לרגע נניח שאין לנו דרך
להגיע להבנה של הדרך הנכונה, הטהורה. שכל מה שאנחנו יודעים, הוא מה שנמצא בידינו
עכשיו, ולא אמת אובייקטיבית שנגיע אליה אם רק נקרא את הספרים הנכונים, או נשאל את
האנשים הנכונים. אם נתחייב ללכת לפי תחושת הבטן שלנו, על בסיס הניסיון שלנו בעולם –
למה צריך לקדש את המסורת? מה הטעם להציב אותה כערך עליון ולא פשוט להניח שאבותינו,
אימותינו, עשו את המיטב שהם יכולים ויכולות. וכך נעשה גם אנחנו?
ג.
לקח לי זמן להשלים עם זה, אבל אני חושבת שיש קשר בין הפמיניזם שלי לקטנות האמונה שלי במסורת. הרי לא אימותינו כתבו את הספרים. לא הן ניסחו את השיטות. מסיבות שנוחות למישהו אחר הן ילדו אותנו במקום. מה יגרום לי להקשיב למסורת שלטעמי היתה חסרה בה נקודת מבט או לפחות התייחסות לחמישים אחוזים מהאוכלוסייה? זה לא שולי כלל. איני פוסלת את ספרות המופת, את התנ"ך, את הגמרא, את הספרות החסידית. את כל מה שהצליח לשרוד פשוט כי הוא העסיק אנשים, אז הם שמרו עליו. אבל אולי כדאי להקשיב לטקסטים הללו ביותר אמפתיה, ולחפש אחרי צרימות שקיימות בהם מני אז. אני כבר אפילו לא מדברת רק על צעקות שכבר הפכו לרעשי רקע קלאסיים כמו אונס דינה, אונס תמר, תפילת חנה או שירת דבורה. אני מדברת על כך שמרוב שאנחנו מסונוורים מהחוקים הקיימים שכחנו לעצור ולהבין שמשהו בעסק הזה חורק. קחו לדוגמא את בת המלך, אחותו של בן המלך שהיה מאבנים טובות, במעשה של ר' נחמן מברסלב. היא הייתה מוכשרת בדיוק כמוהו, אך הסביבה סירבה לראות את זה כי נשים הן לא סוג האנשים שיכולות להיות יורשות עצר. למה? כי עוד לא ראינו אישה יורשת עצר אז כנראה שגם לא נראה. לי זה מזכיר את כשל האינדוקציה של יום.
ד.
ערב שבת בין השמשות. או כמו שיותר נפוץ במקומותינו – יום שישי אחה"צ. הכלים בפגישת מחזור בכיור, הסירים על האש באחד משני מצבי צבירה- נאים או על סף חריכה. מכבים את הגז, מדליקים נרות ושבת שלום לכולם! עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר. רוצו להתקלח לפני שיעברו עשר הדקות הקריטיות. שבת נכנסת בהפתעה, בבת אחת שוככת הסערה. לכאורה.
זה מאד ישראלי להתרפק על השירים ברדיו שיש ביום הזיכרון. הפעם היחידה בשנה בה מיטב השירים מונחים במיטב סדרם. אלא שאיש לא מספר לדתיים שומרי שבת שמיטב השירים האלה ודומיהם משודרים ברדיו מדי שבת. הפעם הראשונה שגיליתי את זה הייתה בצבא, כשמישהו הפר את הפקודה והדליק את הרדיו בשבת. הפעם השנייה הייתה בסלון של חברה טובה באלון הגליל. השבת שנוצרה במושב החילוני הייתה הרבה יותר "שבתית" מכל שבת אורתודוקסית שחוויתי עד כה. ידעתם שאין צורך בלחץ ביום שישי ושאין כמו אוכל טרי שלא חומם על הפלטה? שקפה מקינטה בשבת בבוקר יותר נכון מכל קפה-שחור-מכלי-שני-מהמיחם?
אלא
שה"נכון" הזה התגמד לעומת המדרון החלקלק שעבר לי בראש. עזבי לספר להורים
שלך מה עשית שם באמת, אלא ההכללה שתשתמע מזה – זהו, זה מה שאת עושה עכשיו, אבל מה
יהיה כשתרצי להתחתן? מי יקח אותך אם ככה חיללת שבת? רגע. למה אתם קוראים חילול
שבת? למה חביתה ושקט שלקוחים מיקום מקביל, פחות "שבתיים" מעוף חרוך שעמד
על הפלטה בשעה מוקדמת מדי בבוקר? ובכלל, אם זה לא מתוך מרד, אלא מתוך חיפוש והתנסות,
למה זה נתפס כדבר כ"כ רע מהמקום שממנו אני באה? אולי בכלל אותו מר-בחור עתידי
שאליו ארצה להינשא יקבל את זה בהבנה. אם הוא יבין שהייתי בתקופה של חיפוש כדי
לחזור למוכר ולידוע בסוף, יהיה בסדר. אם רק ארצה לחזור.
ה.
[בכלל,
יש משהו עגום במצבן של הנשים בחברה הדתית. בזמן שמצופה מהן לאחוז את החבל משני
קצותיו, לסיים תואר, להתחתן, להקים משפחה ולא להסתכל ימינה ושמאלה, החברה הרבה
יותר מתירנית לגברים, ויודעת להעלים עין כשהם מעשנים ונוסעים בשבת. שמירת נגיעה
לפני החתונה זה פאסה, תגידי תודה שהוא בכלל רוצה להיות איתך. עם החברה הקודמת שלו
הוא בטח כבר שכב, אבל את – שמרי על בתולייך. איש לא רוצה אישה משומשת.]
ו.
אני
הופכת לפמינאצית. לימודי מגדר הם משקפיים שקשה מאד להסיר ברגע שחובשים אותם. זה
מזכיר לי שיחה שלי עם חברה בתיכון. זו הייתה תקופה של בחירת מגמות, ועלינו ברחוב
יהודה בדרך לאוטובוס כשהיא אמרה לי – אני רוצה ללמוד קולנוע. אבל אני יודעת שברגע
שיתחילו לפרק לי את הסרט למושגים, כבר לא אוכל להנות ממנו באותה צורה. לא עוד
לצפות בקומדיה רומנטית ולהשקיט את המוח. פתאום כל מה שאצליח לראות זה את התפרים,
את הטלאים שמרכיבים את הסרט ליחידה שלמה. מי יחזיר לי את רגעי האסקפיזם, בהם לכמה
רגעים הכול עובד כשורה?
הבנתי למה היא מתכוונת, אבל אולי בגלל שכבר בחרתי שאקח מגמת קולנוע ממילא, הצעתי לה את היתרון שבבחירה הזו. במקום לאכול עוגת שוקולד ושכל מה שתוכלי להגיד עליה זה שהיא מתוקה, תוכלי להנות מהמרקם שלה, ממידת הרטיבות שלה, ולהבין איך זמן האפיה, ויחסי המצרכים השפיעו על כל הדברים הללו. אז כן, יהיה קשה לוותר על הפשטות המתוקה של עוגת שוקולד, אבל אולי המתיקות הזאת ממילא תיעשה מאוסה בשלב כלשהו. השאלה היא אם יהיו לך כלים להתמודד עם התפתחות העניינים. תחשבי אלו עוגות שוקולד מדהימות תוכלי לאפות אם רק תביני את מערכות היחסים בין הדברים. בסוף היא באמת הייתה איתי במגמת קולנוע. יחד יצרנו קומדיה רומנטית שמנסה גם להיות פמיניסטית, על בחורה שמניחה תפילין. אות הקין הזה על המצח של הדמות הראשית גרם לכך שאף אחת אחרת לא רצתה להצטרף לצוות שלנו ונשארנו לבד. אז כן, מגדר זה משקפיים שלא מרפים, אבל לדעת שהם קיימים ולבחור לראות במטושטש? האם זו באמת אלטרנטיבה?
ז.
כנראה
שיום אחד שאלתי את אמא שלי איך אפשר לדעת שהיהדות היא הדרך הנכונה, כי לקראת בת
המצווה שלי היא הציעה שנלמד יחד את ספר הכוזרי. בדיעבד קראנו יחד את הפרק הראשון
בעודנו שוכבות מותשות מהיום-יום על המיטה שלה ושל אבא שלי. את השאר לא הספקנו כי
אחותי הבכורה התחתנה והתאריך המיועד התקרב, אז אמא שלי תקצרה לי פחות או יותר מה ריה"ל
אמר שם. כשהגיעה השעה לכתוב את הדרשה לקראת האירוע, נלחצתי ולא היו לי מילים. הרי ציפיתי
שאכתוב את הדרשה הכי חיננית שנכתבה אי פעם על ידי נערה בת 12, אז השתתקתי ופרצתי
בבכי. אמא נחלצה לעזרתי, כתבה את הדרשה הכי חיננית שנכתבה עבור נערה לחוצה בת 12
שצריכה לשאת דברים. בסוף כולם מחאו כפיים ממילא.
ח.
פוליטיקה היא לא כוס התה שלי. במובן הפשוט שלה – שבו אנשים (כמו משה רבנו אולי), צועקים ומכים על סלעים מניעים גלגלים ומספרים על זה אח"כ בתקשורת. רב הנסתר על הגלוי בגישה של האדם מן השורה למה שבאמת מתחולל שם. תשעים אחוזים מהפרשות שמתפרסמות רק חיכו לתזמון הנכון של היריבים כדי שיצאו לאור. או במקרה הפחות מוצלח – להסתיר פרשה גרועה אפילו יותר. זה אומר, שאי אפשר להסתכל רק על תוכן הדברים, יש עוד ממדים – כמו זמן, מרחב – שצריך לבחון כשניגשים למציאות. הבעיה היא, שהכל פוליטי, הכל מעורבב, אי אפשר להפריד בין המקום בחיים הקהילתיים, למקום בבית, או בחדר המיטות. החיים הם לא בתנאי מעבדה. ייתכן שיש סיבה היסטורית שבגינה הדברים השתרשו כפי שהשתרשו, או פיזיולוגית-ביולוגית. אבל אי אפשר לדבר סימולטנית על כל המקרים, מה שאפשר לדבר עליו זה הבחירות שלנו. להבין מה נתון ומה בכוחנו לשנות.
אגיד
משהו אחר: אנחנו יוצרים הגדרות כדי שיהיה לנו פשוט יותר לנוע במרחב. אבל צריך לדעת
מתי ההגדרות גם חוסמות אותנו ולדעת לוותר עליהן בעת הצורך. אין עולם מושלם או
אידאלי – יש תיעדוף שלנו במציאות כדי ליצור את הטוב מבין העולמות האפשריים. כהסבר
לדבריה של באטלר ב"צרות של מגדר", כתבתי בעבודת הסמינר כך: "ההגדרות
שלכתחילה באות לשרת את האדם בהתנהלות שלו בעולם, להכניס דברים לקופסאות, לסדר את
העולם כך שיוכל לחיות בו ולצמצם את מרחב הלא נודע – הן אלה שבסופו של יום פוצעות
אותו מבפנים. האדם המציא קופסאות, אפשר לקרוא להן נימוסים, מגדר, התנהלות חברתית,
גינוני מלכות וכד', וכשהן מפסיקות להיות רלוונטיות – שוכח שאפשר גם להטיל בהן ספק.
או להמציא חדשות, גדולות או גמישות יותר." הדברים הבודדים שאנחנו יכולים
לעשות זה להיות ביקורתיים ולא לקבל את המציאות הקיימת כמובנת מאליה. איפה אנחנו
עוצרים כשאנחנו באים לשנות? מתי המחיר שנאלץ לשלם על הגדרות יהיה גבוה מדי?
תמיד חשבתי שחוקים זה קונספט מצחיק. מישהו כותב משהו בשחור-לבן, ופתאום זה הופך למציאות. רעיון מתורגם לרשימת בוּלטים שיוצרת מציאות. זה לא חידוש שהפחד הכי גדול של הפטריארכיה נטוע בהבדלים הביולוגים. זה מה שמאפשר לה להתקיים, מהפרו ורבו. לכן היא מפחדת מהטלת הספק השוויונית הזאת, שנשים יכולות לשמש בפונקציות נוספות. שיש פונקציות שהן לא אישה ולא גבר, כי חסידוֹת לא סתם באות לבקר. השאלה שלי היא, אם נרפה לרגע מכל הפחדים – האם אנשים באמת יפסיקו להביא ילדים לעולם? האם העולם באמת יפסיק להתקיים? אולי הם פשוט יעשו את זה סנטימטר אחד יותר מבחירה ולא מלחץ. כלומר, אם זו הדרך הטבעית, האם אנשים לא ימשיכו לנהוג בה ממילא? איפה האמון הקפיטליסטי בהיצע עכשיו? איפה אותם אנשים שיצדדו ברבי עקיבא בוויכוח שלו עם טורנוסרופוס על מותר הלחם מן החיטה כשמדברים על אמצעי מניעה? האם גם בסיפור הזה "טבעי" היא מילה נרדפת ל"טוב יותר"?
ט.
מי שלא חווה חריגוּת לעולם לא יבין שהוא המיינסטרים. לפני חודש ביישוב שכן לזה שגדלתי בו, אישה טרנסית בגילי, שלמדה בישיבה התיכונית עם חברים שלי, התאבדה. החברה הדתית התרגלה להכיל הומוסקסואלים, כי בסוף הם גם מחפשים משפחה, לסביות לא צריכות לעשות רעש כדי להרות. אבל טרנסים? החברה לא מסוגלת להכיל אותם. הם מנסים לשבור או לפרק משהו שאנחנו לא כל כך בטוחים בו בעצמנו במקום להקשיב ולהרפות להניח לעולם להיות מה שיהיה – אנחנו מגביהים את החומות.
לא
ציפיתי לקבל את התורה בחדר קטן במתנ"ס, כשמצד אחד שלי אישה עם קול מתחלף של
נער בר-מצווה ובשני גבר מקריח עם שוונץ סגול עם קבוצת השיער האחרונה שנשארה לו. זו
גם לא הייתה התורה שציפיתי לקבל. בדומה למפגשי לימוד ליל שבועות מהז'אנר, הוא נפתח
בסבב – אלא שלשמנו נתבקשנו לצרף לשון פניה (אתה, את, או מעורבת). שוחחנו על מאמר
של באטלר אבל מעבר למילים שנאמרו בחדר, הלימוד הכי משמעותי היה החוויה להיות בתוך ארבע
קירות עם כשלושים אנשים, הייתי אחת מהבודדים שמגדירים את עצמם כהטרוסקסואלים.
הזהות המגדרית או המשיכה המינית שלי מעולם לא הוטלו בספק, לא היה שום דבר מפתיע
בכך שמגופי בקע קול נשי. אלו היו ארבע אמות בהן אני החריגה כי הבחירה שלי להיות
כפי שמצופה ממני היא הלא נורמאלית. משם יצאתי לרחובות ירושלים, וכמו בבדיחה על דוד
לוי בכביש 1 – כולם הלכו לכיוון ההפוך. אלא שבניגוד לדוד לוי – לא הייתי לבד,
מאחורי הלכו שני חברים גבוהים ממני. הוא עם אופניים והיא עם שמלה.
כמות
האנשים הדתיים ברחובות ירושלים בליל שבועות שוברת את הסטטיסטיקה. וכל אחד ואחת מהם
הסתכלו עלי והשהו את המבט ואפילו סובבו את הראש. ניסיתי להבין מה לא בסדר, אם יש
לי חור בשמלה, או אולי לכלוך בשיער, מה עשיתי שפתאום במקום להיעלם בקהל כהרגלי אני
כל כך בולטת שאני מסובבת ראשים תמהים. עם כל מבט התכווצתי ואיבדתי ביטחון. מה
השתנה הלילה הזה מכל הלילות? שהלילה צועדת מאחורי חברה, שהיא במקרה אישה טרנסית
וכל המבטים המצמיתים היו מכוונים כלפיה.
י.
בכל
צומת שבו הייתה לי בחירה – לקחתי שמאלה. בהתחלה זה היה ללמוד בתיכון פלך ולא באולפנה,
אח"כ מכינה מעורבת, צבא, וישר תואר ראשון. שום פניה לא הייתה חדה מדי, הכל בגבול
הסביר, בתחום האפשר, קיימת במלאי. אף פעם לא משהו לחלוטין מחוץ למסגרת. אף פעם לא
הסטתי למישהו את הראש ב-180 מעלות. אפילו כשהתחלתי ללכת במכנסיים זה היה על יבשת
אחרת וכשהגעתי הביתה זה הסתדר איכשהו. אבל יש אנשים שהבחירה שלהם היא לא אחת מברירות
המחדל בקטלוג של החיים הסבירים. אנשים קמים מדי יום בתחושה שהם לא מתאימים לגוף
שהם חיים בו, לשפה שהם משתמשים בה.
זה לא כמו ללכת עם כיפה בתל אביב. זה חתיכת ערעור קיומי. וגם כשהם בוחרים ללכת בעקבות הבחירות שלהם אנשים מטילים ספק בעצם האפשרות שלהם לבחור להגדיר את עצמם. מצמידים תוויות, חריגים. סוטים. "למה לעשות דווקא?" "למה לא ליישר קו עם כולם?" "שידחיקו". "ואחרי כל זה הם רוצים להקים משפחה כמו כולם?". כי כשהם מזייפים את "כמו כולם" הם נאלצים לדרוך על משהו הרבה יותר מהותי בזהות שלהם. הקופסאות שיצרנו בעולם לא מתאימות, הם נאלצים להשאיר את הלב שלהם בחוץ. לשכנע את עצמם שהם השונים ולא הקופסאות שקטנות למידתם. בזמן שאני נאבקתי שתהיה לי דריסת רגל במרחב הציבורי, שאפסיק לעמוד על רגל אחת ולבחור אם זו הרגל-הדתיה שלי או זו הרגל-האישה שלי, אנשים אחרים מצאו את עצמם מרחפים בחלל משולחי רסן. כי "יש גבר, יש אישה, על איזה רווח ביניהם את מדברת?". אם רק מלילה אחד של מבטים כאלה נצמתתי – מה עם אלו שמתמודדים עם מבטים כאלה כעניין שבשגרה. יום יום מטילים ספק בקיומם, ביכולת שלהם לבחור מי הם. גם בימים בהם הם באיגרא רמא וגם בימים בהם הם בבירא עמיקתא. אין שום דרך להבין את המחיר הזה ולהרחיב את השורות אם מעולם לא הרגשתם חריגים עד כדי כך שהשורות הן אלו שהשאירו אתכם בחוץ.
יא.
כמה ספסלים התווספו ביום שרבן גמליאל עזב את נשיאות הסנהדרין? 400? 700? כמה אנשים מצאו את מקומם בבית המדרש אחרי שסלקו את שומר הסף? איך שומר הסף בכלל מסוגל לדעת מהי פנימיותו של אדם, הלא הוא אדם מן השורה והכלים שנמצאים בידיו הם האמצעים המקובלים, התפיסות הנורמטיביות, הסטיגמות – זה נראה רגיל והשני עובר לו לא טוב בעין. אחרי שחלשה דעתו הראו לרבן גמליאל כדים בהירים מלאי אפר. כדי שיבין שמי שהצטרף לבית המדרש ממילא הוא ריק ופוחז. האם רבן גמליאל באמת מנע תורה מישראל או שמא הביאו לו נתונים נמוכים מהאמת כדי שדעתו לא תיחלש עליו? האם באמת כך הדבר, האם הם באמת אנשים ריקים שהצטרפו, או אולי זה מה שהראו לו כדי שירגיש טוב שהוא לא היה אליטיסטי מדי? הסיפור עצמו מספר לרבן גמליאל משהו שהוא לא מתכוון אליו עד הסוף, שהוא לא האמת. נראטיב מן השפה אל החוץ, הכל כדי שלא תיחלש דעתו. אם הסיפור עצמו לא תוכו כברו, אז איזה אדם כן עומד בקריטריונים הללו?
מה גורם לי להיות בפנים ולא בחוץ? אולי עצם השאלה הזאת מעידה על כך שאני כבר בחוץ. עם הזמן חשבתי שאם אלו השורות, אם אלו הקריטריונים של הקהילה שבה אני חיה – אני לא רוצה לקחת בה חלק. תפסתי טרמפ על המדרון החלקלק. אמרתי שאהפוך לדתיה לייט, דתל"שית, עד שיום אחד אני עלולה להיות חילונית גמורה. אבחר מראש לוותר על הצרימות וללכת בעקבות הבחירות שלי, ולא בעקבות מסורת כבדה על הכתפיים. אלא שאז הגעתי לבית המדרש 'אלול' של הדר – פתאום אפשר לראות את החלום השוויוני מתקיים. אחרית הימים זה כאן -"וגרה מסורת עם שוויון", כולם נספרים. פתאום אני לא נבוכה לעמוד בעמדת החזנית אלא מכך שבחור שיצאתי אתו שיושב בקהל ישמע אותי מזייפת את טעמי המקרא בפרשת ניצבים. במקום לשלוח מבטים פאסיביים ולדום מעבר למחיצה.
אני לא צריכה להחליט עכשיו מה יעלה בגורלי. אם ללכת שוב שמאלה או אם בכלל לצאת מהדרך הסלולה. אולי אחכה ליום שבו ארצה להינשא, ולמי, ואתאים את עצמי אליו. איזו שבת נרצה לשמור ביחד. הקול שבראש שלי אומר: היי נכונה לדקת קריאה – תמיד יש סיכוי שתפגשי מישהו שיסיט אותך מהמסלול. היי משיח בשערי רומי. היי המצורע שחובש ומתיר את פצעיו אחד אחד כדי שתמיד יוכל להגיע בתזמון הנכון. האם להיות משיח זו בכלל אפשרות עבורי אם אני אישה? והאם אני צריכה להתאים את עצמי למישהו זר שעוד לא פגשתי? ובכלל, היום איש לא רוצה להקשיב למצורעים. רחל אמרה בעצמה: "אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא".
יב.
לבת המצווה שלי קיבלתי מאבא מהדורה מהודרת של חמישה חומשי תורה של תורת חיים. אבא שלי מתעקש להביא לבת מצווה מה שהיה מביא לבר מצווה. הוא מתנגד עקרונית לכך שבנות זוכות לסבונים ומגבות כשלבנים מביאים ש"ס. אחי הגדול קיבל ש"ס. אלא שכשהוא התחתן והקים בית, הש"ס נשאר על המדף בחדר הנעורים שלו. שאלתי אותו אם אוכל לשאול ממנו מסכת או שתיים. הוא אמר שאני יכולה לקבל את הכול.
_____
[המסה נכתבה כמטלה לקורס של ד"ר יצחק ליפשיץ על מחשבה יהודית פוליטית.]
