ארכיון הקטגוריה: בית

פעם אחת, כמו שצריך

סחטתי עגבניות שרי עייפות לתוך עציץ. שם בעצם הכל התחיל. מפה לשם היו לי עשרות של שתילי עגבניות שרי תמר. הרוב מצאו את דרכן לחצר האחורית של אחי, ושישה שתילים אצלי במרפסת כבר מגיעים לי למותניים, עם פרחים צהובים שיום אחד – יהיו עגבניות.

לא רק העגבניות-שבדרך התלהבו מהמרפסת. בשבועות האחרונים היא הפכה לבית ועד לעורבים. ברגע של חוצפה מיוחדת אחד מהם גם נכנס לדירה, לקח שקית של פקאנים מהשולחן והתעופף לו למסיבת מגנזיום עם חבר על הגג ממול. חששתי, מה אעשה בעוד כמה ימים כשהם יבינו שמתחת לראשי הסלק מתחבאות עגבניות מתוקות ומה הסיכוי שהם בדיוק נמנעים מירקות סולניים?

ערן מהשירות הווטרינרי של ירושלים אמר שעורבים נחשבים למזיקים, ומותר להדביר אותם אבל בגלל הטירוף בממשלה בשנתיים האחרונות עוד לא ברור מי אמון על זה חוקית, המדינה, העירייה או פיית השיניים. אז בנתיים מה שאני יכולה לעשות, תקשיבו טוב, זה לקנות בובה של עורב ולתלות אותה הפוך מהתקרה. ככה, הוא אמר העורבים חושבים שהעורב הזה ז"ל, שהאזור מסוכן עבורם והם מתרחקים.

כשהמקק חצה את הכביש

[אגב, לשאלה מה תפקידו של השירות הווטרינרי והאם הוא מסייע לחיות או 'מטפל' בהם בדרכים אחרות, ערן צחק ואמר שזה מורכב, ושלפעמים הם עוזרים לחתולים ולחיות אחרות להשתקם ולפעמים הם מרדימים אותן. (הוא סיפר שלפעמים גוזלי עורבים שהם ריפאו להם את הכנפיים, נכנסו למטבח של הצוות, שתו להם מהמים ואכלו את האוכל שלהם). הם גם עוזרים לבני אנוש בכל מיני מקרים של חיות מזיקות ברחבי העיר. עולם מסובך, מה אני אגיד לכן. עוד מידע משמעותי מהשיחה שחשוב שתדעו – אם אתן רואות מקק חוצה את הכביש, או בכל מקום ציבורי אחר, את יכולות להתקשר לעירייה והם ישלחו מדבירים. כנ"ל גם לגבי שלולית מלאה ביתושות.]

דחליל עם עיני נץ

בובה של עורב, מסתבר, אפשר למצוא בטמבוריה, או במשתלה. הלכתי למשתלה הקרובה, ושם דווקא המליצו לי על דחליל של ינשוף או של בז מעופף. העורבים רואים את החוליה הבאה בשרשרת המזון, מרגישים מאויימים שזה טריטוריה של ציפור אחרת – ומתרחקים מהעגבניות שלך. כרגע יש רק בז במלאי.

מצויידת בבובה של בז, חזרתי הביתה. הבעיה הבאה היתה – איך אפשר לתלות את הדחליל המעופף. מלאת תושיה שלפתי קרס עם בורג בקצה, שאלתי סולם מהשכנים, הדחקתי את פחד הגבהים שלי וניסיתי להבריג אותו ידנית בתקרה של המרפסת. החור היה גדול מדי. בנסיון השני מצאתי וו עם שיפוע די רציני, מלא איזולירבנד אבל גם זה לא היה נראה יציב מדי. מתוסכלת, עייפה אך עדיין נחושה להגן על העגבניות שלי – שוב יצאתי הפעם מצויידת בקרס הקטן, בתמונות של הבז ושל התקרה, לטמבוריה הקרובה.

"את צריכה לקדוח חור, להכניס דיבל ולהכניס את הקרס הזה, ועליו לתלות את הבובה שלך". אמר לי האיש בחנות חומרי הבניין לאור הממצאים שהצגתי בפניו. עניתי לו שאני סטודנטית שכנראה לא תשאר בדירה הזאת לעוד הרבה זמן, ושאין לי מקדחה, לכן ניסיתי את האילתור עם האיזולירבנד. "לא, לא, את צריכה לעשות את זה פעם אחת וכמו שצריך" הוא התעקש, "זה לא עובד האילתורים האלה. יש לך רכב?" "לא, אני גרה עשר דקות הליכה מפה". מפה לשם מצאתי את עצמי צועדת חזרה לדירה, עם המקדחה האישית של מר-חומרי-בניין, דיבל, והוראות מדוייקות איפה וכמה לקדוח. בתמורה הוא רק צילם את הרישיון שלי. הוא אפילו לא ביקש פיקדון.

כך, כמו שהידית-קורונה מצויה, הלכתי ברחוב עם מקדחה צהובה, מסכה ומשקפי שמש חלפתי על פני העוברים והשבים. עליתי על סולם, קדחתי, הכנסתי את הדיבל, הברגתי את הקרס ותליתי את הבז המעופף. חזרתי אל מר חומרי בניין מסופקת ומרוצה. פעם אחת וכמו שצריך. ממש כמו שאמר. בדרך חשבתי על איך האדם הזה עזר לי, בלי ששילמתי לו ובלי שהיה חייב לי כלום, הפקיד בידי רכוש יקר שפרנסתו תלויה בו. קניתי אצלו כל מיני פיצ'יפקעס, כאילו זה מסמל איכשהו את מידת ההוקרה שלי. לא נראה שהיה לו אכפת בכלל.

כבר כמה ימים שלא זיהיתי עורבים במרפסת. מעניין אם כשיהיו לי עגבניות, אזכור את מקומו של איש המקדחה בקיום שלהן.

מה שמעתי כשהתרוצצתי?

#המעשה_הפמיניסטי_של =_היום

ביצה סדוקה

כשהבנתי איך ילדים באים לעולם, ובעיקר מאיפה, התחלחלתי. אני חושבת שהייתי בכיתה א' או משהו, עליתי במדרגות בבית ואמרתי לאמא שלי – אני לא רוצה ללדת. אני רוצה להטיל ביצה. הסברתי שאין לי בעיה להיות מעט זמן בהריון אבל שהדבר הזה שיהפוך לממש – שיתפח מחוצה לי. מי רוצה את כל הכאב הזה? את הרפיון של אחרי? היא צחקה.

א.

אמש חגגתי מסיבת יום הולדת על הגג.* ידעתי שאני רוצה משהו בלי תוכן מוגדר. פשוט להיות. מוטב בחברה טובה, עם משהו מתוק וכוס ביד. אמרתי – יהיה יין, עוגת שוקולד הכי טעימה בעולם, שסחרתי בשביל המתכון שלה בשוק השחור, יהיו אנשים וחברות שאני מחבבת, מוזיקה סבירה ותהיה רחלי. כך גם היה. כמה טוב יש בלבקש משהו ולגרום לו לקרות. לדעת לבקש עזרה. לקבל אותה. תודה מעיני.

*איזה כיף להשתמש במילה אמש במשפט.

הסצנה הכי טובה בסרט אי פעם.
[הגג של מעין נראה בול ככה. וזו סצנה שמתקשרת בעוד דרכים שאני לא יודעת להסביר]

לפני פסח יצאתי לחירות, עזבתי מקום במקלי ובתרמילי. ישבתי באוטו מלא בכל מה שצברתי, במושב לידי הושיט לי יד עציץ הבזיליקום הסגול ששרד את החורף למרות כל הסיכויים – ונסעתי הלאה. אני יודעת מה אני רוצה שיקרה, אני מוכנה לנווט לשם ולעבוד קשה, אבל מסתבר שלא הכל בשליטה. אפשר ללפעול במציאות בתנועות כהות, או בפיצנטה. אז קורה שעכשיו חוזרת להורים, להניח את הראש ולהפסיק לכמה דקות להתאמץ על כל פרט. להניח לגלגלי השיניים שיסתובבו לבד. שיעצרו. אבל שיתנו לי לעצום עיניים. להרפות.

ב.

הפעם הראשונה שהסתכלתי במראה וחשבתי שאני יפה, ככה כמו שאני, היתה רק כשיצאתי עם החבר הראשון שלי. הסתכלתי על עצמי בעיניים של מישהו אחר והצלחתי לראות "אובייקטיבית" שאני מקסימה. וגם זה היה רק לרגע שחלף עד שיצאתי עם בחורים אחרים, והתחושה הזאת חזרה לפרקים. בשנה האחרונה זו תחושה שפתאום התחילה להישאר. התרגלתי לרעיון שאני גדולה יותר מהמקום שנתתי לי בעולם עד כה. לוחץ לי בבוהן, והצוואר תפוס דרך קבע. אני מתבוננת במראה וראיתי שאני כל כך יפה ולא הבנתי איך אי פעם חשבתי אחרת. איתי הכל בסדר אני בדיוק בגודל, אם אין מקום – פשוט צריך ליצור אותו. היעדר המרחב הוא הבעיה. צריך ליצור בית לתחושות טובות שגם ירצו להישאר, בלי קשר למה שקורה שם בחוץ.

ג.

לפני חודשיים נמאס לי לחכות. אחרי שיצאתי לדייט עם בחור בסדר לכאורה שחברה הציעה לי. הכל נשמע טוב, מבחוץ. לימודים. עבודה שאפשר לשווק בצורה מגניבה. הדברים הרגילים. בפנים היה חלול. בסוף הדייט כשליווה אותי לתחנת האוטובוס וראה שהאוטובוס יגיע רק בעוד 20 דקות, אמר לי שהוא מצטער. אבל הוא השאיר את הבוילר דולק והוא מוכרח ללכת.

זה כל כך הצחיק אותי, שהכללים והנימוס כל כל רוויים מעצמם שדברים מתפוצצים ככה. רבאק. תבחרו את הקרבות שלכם. אני יודעת ללכת לתחנה לבד. בכלל, למעשה, רוב זמן אני הולכת לבד ואם אתה לא רוצה משהו, אתה יכול פשוט להגיד. אנחנו מדברים מאחורי כל כך הרבה שכבות שפתאום תירוצים כאלה מופיעים. בחיי, המציאות יודעת להיות משעשעת. גברים, אתם יכולים להגיד מה אתם רוצים, אנחנו לא שבירות. בד"כ.

נשברתי. אמרתי איך יכול להיו שהתרגשתי כל כך לקראת דייט שבסוף היה כלום בפיתה. איך יכול להיות שכל הכוחות והמאמצים מושקעים ואין תוצאות. אין פרופורציות או הלימה בין המתח לבין הבינוניות שפגשתי. לא הבנתי איך אפשר להמשיך לחכות לאיזה משיח ועדיין להתאכזב לגלות כשהוא לא מגיע, אם אני לא עשיתי כלום? ובכן ילדים, ילדות. בשביל זה אלוהים ברא את אפליקציות ההיכרויות.

via GIPHY

פנומנולוגיה של אתרי היכרויות

שוק בשר זה בעיקר אצל הדוסים. ניסיתי. (לא בביצה הגדולה, בפריפריה שלה) ותנו לי הגיד לכן ששזה בינארי להחריד. כאילו מישהו צועק – תיכנסו למסגרת הזאת. עכשיו. לא אכפת לי אם אין לך מקום לרגל ימין או אפילו לראש. עשית צבא? שירות? עבודה או לא? סטודנט? מעשן או לא? בריא או חולה? אה, את מעדיפה לדבר על זה אח"כ, הבנו. את פגומה. כאילו יש סט ערכים קבוע שכולם רוצים. שלא לדבר שלמרות הצפייה מדוסים, הם היו סקסיסטים להחריד.

אבל אצל החילויינים, אוהו. שם הכל שקוף, בריא במידת האפשר, מכבד וכנה כשמדובר במערכת. הכללים ברורים. יש תמונות, יש כיתובים חמודים שאפשר לתאר את עצמך. יש שאלונים בנושאים שגרתיים, ואפילו שאלות איזוטריות שאפשר לענות עליהן ביד חופשית. שיהיו קצוות להתחיל שיחה, להזכיר שעם כל הכותרות והקטגוריות – אנחנו אנשים, מאחורי מסכים אומנם, אבל אנשים. נשים. גברים. כל הבין-לבין.

האלגוריתם לצדנו. אגיד יותר מזה, יש שוויון מבני ואפילו לנשים יש יתרון. יהיה "מאטצ'" רק אם שני הצדדים היו בעניין, אם מישהו באמת מעניין – אפשר אפילו לשלוח הודעה קודם שידע שהיית בעניין שלו, ולהפך. בגלל שנשים בררניות יותר (מתנצלת על המהותנות, אני בתקופה כזאת, היא כנראה תעבור בקרוב) יש להן יותר פניות מלגברים. זאת, בניגוד לשיטת ההצעות המגזרית, שבה שאולים את הגברים קודם (שוב, כי פוחדים לשבור את ליבן שחלילה לא יתאהבו ברעיון של בחור לפני שיודעות בכלל אם הצד השני מעוניין, ובהפוך על הפוך זה בדיוק המצב שנוצר). ומבחינת גברי המגזר, תמיד מחכה איזו אפשרות מעבר לסיבוב. ובכן, באפליקציה יש הרבה אפשרויות, וכולם יודעים את זה, והכל בסדר.למקבל, להגיד לאיזה קשר מצפים, למי אתן נמשכות. זה שקוף. זה כנה. זה בריא. אפשר להיות מי שאנחנו, חדות ומוצלחות. חוששות, ולו כי יש כ"כ הרבה סירים בים. ורק עצם העובדה הזאת משחררת ומאפשרת לא לפעול מתוך פחד. עזבו טיפול פסיכולוגי, אין כמו לדבר עם חמישה גברים במקביל ופשוט לנסות לשלוח זרועות. למלא מרחבים כמה שניתן. הכל אפשרי כל עוד לא הוכח אחרת.

haters gonna hate

"אבל זה מערכת יחסים. איך אפשר לדעת אם את בעניין של מישהו דרך מסך?" "תמונה זה כ"כ שטחי ומהכמה מילים שהוא כותב?" "מה עם להיפגש פנים מול פנים?" "אין שם אנשים מסוכנים ונצלנים שרק משחרים לטרף?" "אפליקציה להיכרויות? זה לא מעיד על רפיסות? מה כבר אי אפשר להתחיל עם אנשים ברחוב? זה בשביל פחדנים". ובכן, מה שיש לי להגיד על זה זה שרוב התקשורת שלנו בעולם בשנים האחרונות היא דרך מסכים. אין שום עניין להיות טהרנים לגבי זה, וכשמשהו עובד- הוא עובד. ושצריך להזהר, תמיד. גם בחיים האמיתיים. במיוחד שם.

via GIPHY

לסיכום, אנחנו נשים חזקות ועצמאיות. אין שום סיבה שנשב באיזה עליית גג, נקרא לה חדר ונחכה שאיזה מר בחור יטרח לצלצל בפעמון או לזרוק חכה. האפליקציות האלה מאמנות איזה שריר של רצון ובחירה. אחרי איזו תקופה בז'אנר אני מרגישה שעברתי טירונות של קשרים ומערכות יחסים. בין הדברים שלמדתי, חוץ מלהכנס לסיבולת-לב-ריאה של פלירטוט, זה שתקשורת זה חשוב, וחשוב מגע. וחשובה כנות. וברור לי שמה שיבוא, והוא יבוא, יהיה מוצלח יותר מכל מה שהיה עד-כה.

גבינת פרמז'ן ועור של נחש

את לא רוצה להשאיר פינה אחת לא חרושה בחיים שלך? שאלה אותי מעין. גם לעבור דירה, גם למצוא מחליפה, גם להתחיל עבודה חדשה ועכשיו גם סיפור חדש ברקע? אין רגע דל, אולי כדאי שתחכי עם זה לאחרי תקופת מבחנים. בכל זאת צריכות להיכתב עוד 6,500 מילים עד יום חמישי בחמישה לחצות.

אחרי שנת חורף ארוכה, הרגשתי שהשתנה הפסקול של החיים שלי. כאילו מישהו נוגע לי בכתף ומסב את תשומת ליבי – חמודה. הסרט כבר בשני שליש, הגיע הזמן לסצנת מרדף. השיר הופך קצבי וקליל ואת מנומנמת. מי הדמות הראשית אם לא את, הגיע הזמן לבחור. החיים לא קורים. הם נעשים, נרקמים. קומי ותעשי משהו. כנסי למונית, תגנבי מכונית או משהו ותתחילי לנסוע.

מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? שתכשלי. פסדר, היינו שם, עשינו את זה כבר. נלמד משהו חדש.

זה כבר כמה שבועות אני קמה ומרגישה שהחיים שלי קטנים לי, ואני צריכה להתרחב. למצוא מרחבים אחרים, אופק חדש שייתן לי אוויר ומקום לשאוב ממנו. לחיות יותר. לישון כמו שצריך, לכתוב. לשיר, לרקוד במטבח בטרנינג וגופיה עם גביע יין. לקנות גבינת פרמז'ן. חיים הרי רק פעם אחת. הגיע הזמן לבנות בשתי ידיים את החיים שאני רוצה שיהיו לי. בלי רחמים עצמיים (טוב, לפחות לא במינון גבוה מידי) ולצאת מהגלדים, להיפטר מהמשקולות ומהעור הישן. למצוא בית עם לבנים חשופות,לשפוך כמות מוגזמת של מים, להכניס את המפתח לסוויצ' ולהתניע. הרי יכול להיות פה מקסים.

מעולה. אבל חכי לשבוע הבא. שתגמר תקופת ההגשות.

שהגשם יקח אחריות

לפני שנה עומר תפס אותי באחת הכיכרות של בנימינה ודיברנו על איך עבר הקיץ ושאלנו זה את זו שאלות ששואלים אנשים קרובים שלא התראו משך זמן שכבר אי אפשר לכמת או להיות ספציפיים לגבי מה שהתרחש בו. מיהרתי להספיק לחזור למשפחה שלי לפני שבת והוא הזדרז להגיע לבית הקברות לפני השקיעה. הוא לא נתן לי ללכת לפני שדחף לי חופן של זרעים בכל יד ואמר לי – זה תורמוסים. אני רוצה שתזרעי אותם. לזכר אבא שלי, הוא הוסיף, גם אני בדרך לטמון אותם מסביב לחלקה שלו, אני מחלק זרעים למשפחה ולחברים, להנצחה.

ניסיתי להגיד לו שגינה זה לא התחום שלי, עליו מופקדים אחרים במשפחה, או שלמי יש זמן בעולם הזה לדאוג לעציצים בין הלימודים לקניות ובכלל. הוא ענה שכל מה שאני צריכה זה לשים אותם בעציץ ושהגשם מספיק להם. אפילו שלף את הכרטיס של "אבא שלי נפטר", והטיעונים האלה בשילובה של השבת שבפתח גרמו לי לקחת את הזרעים ולהתניע מהר תוך כי שאני תוהה מה לעזאזל לקחתי על עצמי.

בשלהי החורף הזרעים עדיין נחו בשידה שליד המיטה שלי, כשסוף סוף טמנתי אותם בעציץ במרפסת, כבר הייתי די סקפטית שהגשם ידאג להם ובכל זאת – עומר אמר לא להשקות, אז רחלי לא משקה. למי יש זמן ואחריות לגדל צמחים.

מחכים שהגשם יקח אחריות

למרות הכל הגשם עשה את שלו ואני הופתעתי מהקסם הזה שפורח לי במרפסת. איך גוש קטן אפרורי ומוכתם הופך להיות קטניה ירוקה שמתפצלת לשני עלים שמצמיחים חמסות שעירות ירוקות של עלים מסוג אחר לחלוטין מהעלים הראשונים ואיך פתאום מופיעה לה פריחה סגולה ולבנה. איך כל מה שהיה צריך לעשות זה להניח גוש אפור באדמה.

הבהרה: אני מרגישה שהמילים שמשתמשים בהם לתאר צמיחה וגדילה של צמחים כבר הפכו לקלישאה ואיבדו את הקסם שלהם מרוב כרטיסי ברכה ותעודות עם פוטנציאל של פריחה וצמיחה. כשאני אומרת שהזרע החום הצמיח משהו ירוק וחי, אני מתכוונת שאני בפליאה גמורה.

במרפסת בדירה ההיא היו עציצים של שותפות שלי מ"מר בחור" כזה או אחר, פעם היו בהם פרחים,  אז, היה בהם רק אדמה.  העניין היה שלי היה מצע ויכולתי לנסות, בלי להתחייב, הרי מה כבר יש לי להפסיד. פיניתי מקום עם האצבע לקצוות של בצל ירוק ושל סלרי. התרגשתי שהדבר המסכן הזה שנרקב לי במקרר הופך להיות עוף חול שמניב ירוק בלתי נדלה. אל התורמוסים ואל הבצל ירוק הצטרף עציץ נענע מהחתונה של שירה ושאול, ואליהם הצטרף שתיל של אפונת שלג מעדן ומנעם. האפונה תיפסה על כל השלבים שחיברתי לה לגדר והניבה שלושה תרמילים פריכים וקסומים.

שלושה תרמילים וכוס תה

הבנתי שאבד עלי הקלח כשקניתי במחנה יהודה שתיל של בזיליקום-סגול. אז הבנתי שזהו זה, נשבתי בירוק שרק גדל עם כל יום. שיש תוצאות, ויש סיפוק מלחזור אחרי יום לימודים ארוך מידי ועוד לפני שאני מורידה את התיק ללכת לכיור למלא את המיכל ולהשקות את כל הירוקים האלה שהיו לבד עם השמש עד עכשיו. כשהתורמוסים התייבשו, אספתי את הזרעים בשקיק שהמתין לי שוב בשידה. עד השבוע.

לדירה החדשה לקחתי  איתי רק את הבזיליקום  הסגול. הייתה כאן רק אדנית עצובה מהדיירים הקודמים שמצאה את עצמה ממלאת את מקום המאפרה. בשלב די מוקדם החזרתי עטרה ליושנה. שוב קצוות שלבצל ירוק חזרו לשכון באדמה שחזרה לחיים. את הסלרי הפעם אפילו השרשתי בצנצנת, כמו שעמנואל ומעין לימדו אותי. פתאום יכולתי לראות את שליחת הזרועות,  הסלרי חשף קולטנים לעולם כדי לינוק ממנו את מהשהוא רק יכול. המרפסת מתחילה לרמוז על החזון שהיה לי כשראיתי את הדירה בפעם הראשונה.

כאמור, לפני שבוע קניתי אדמה (איזה דבר מוזר להגיד. ויקר.) ושתילים. לקחתי עציצים מהמחסן של אבא הרמתי אותם לקומה השלישית, והקדשתי כמה שעות במרפסת ולכל עציץ  עד שכולם זכו ל-"דיג'יגדל". את הלואיזה והאלוורה הנחתי בפנים, ליד הבזיליקום הסגול שלא יצטננו בחורף. את הלימונית והטימין הנחתי בחוץ ליד האדנית שכבר לא משמשת כמאפרה. אפילו זרעתי צנוניות בתוך מגירה. בתוך מיכלים ריקים ומחוררים של שמנת חמוצה טמנתי זרעים של ברוקולי שינבטו להם.* אחר כבוד הוצאתי את זרעי התורמוס מהשקיק שבשידה ושמתי אותם בשני עציצים בקצה, שיחכו לגשם.

[*אגב, את הזרעים קיבלתי ביחד עם הלוח "שנה בגינה" שרכשתי כבר בקיץ, תראו כזהו תרצו גם. אילנה הצליחה לצייר הוראות לעשיית קסמים, וגם למצוא להם זמן במציאות.]

דברים משמחים של חורף

חורף זה דבר לא פשוט. בכלל, לחיות בחורף, איזה בקשה מוגזמת. מה גם שהשבוע נגמרו העגבניות במקרר ממש מוקדם מידי, וזה בכלל מוציא אותי בפרופורציות (כן אני משוגעת, אבל צריך איזה משהו ודאי בחיים, כמו עגבניות במקרר). מתישהו פשוט השקעתי ממיטב כספי והלכתי לירקן הקרוב-למקום-לימודי היקר להחריד וקניתי כמות מבטיחה של עגבניות שבטח תיגמר ממש בקרוב. עד אז שלום לי ולמקררי.

בכלל, אני מתאמצת להתגבר על מעבר הדירה ועל החורף שמפתיע לפרקים. נניח השבוע אפיתי תבשיל קדירה מטורררף של אורז מלא, עדשים מונבטות ומלא ירקות אקראיים ועייפים שמצאתי במקרר. יכולתי להכין את כל העסק ברבע שעה ואז לשכוח ממנו בתנור תוך כדי שלמדתי בחדר. החיסרון היחיד היה שהריח שהפריע לי ללמוד ולהתרכז. מילא. אניח את המתכון כמו שאני זוכרת בסוף, ואם תרצו, תספרנה לי איך יצא לכן.

היו לי כל מיני נושאים ברומו של עולם לכתוב עליהם, אבל האמת היא שאין לי כובד ראש לדבר עכשיו על קוצו של יו"ד. בכלל, בין השאר אני כותבת עכשיו את הפוסט כי אני בעצם מדחיינת לסיים לבנות הרצאה שאעביר בעוד שבוע. [כן, אני. רחלי דויטש. מעבירה הרצאה של 20 דקות על שפינוזה ועל ספר יונה כאילו אני מבינה משהו בשפינוזה. שאלוהים תעזור לי.  מה שכן, אני יכולה להגיד שיהיו שם הרבה אסוציאציות וציורים על הלוח. כיף חיים!]


הרי לכן בנתיים עוד שטויות שעשיתי בעולם כדי להתאמן לקראת החורף הסטודנטיאלי הקרב ובא


קניתי שטיח סרוג ירקרק עם דפוס לבן ויפיפה שאני לא יודעת איך קוראים לו. הנחתי אותו למרגלות המיטה וככה השגתי שתי מטרות – אפשר להניח רגליים יחפות על הרצפה הקרה וגם הוא מסתיר מגרעת ברצפה. כי דירה שכורה בארמון הנציב, בכל זאת. [אגב, אחד היתרונות (הבודדים) במגורים בארמון הנציב הוא שאני יכולה לשיר בקול עם המוזיקה בדרך הביתה מהלימודים, פשוט אין אף אחד ברחוב.]

הטרמה שהולכת להישבר: אני לא אוהבת כמון. בכלל. זה תבלין שמאיב על האוכל עצמו, נוכח מידי. אלא שאז יואב הביא אורז פרסי מדהים הוא לא הסכים לפרט מה המתכון בדיוק, בכל זאת פרסי, אבל  הוא הסכים לספר לי שהם מקבלים משלוחים מאמא שלו שטוחנת את התבלינים לבד ושאת הכמון היא טוחנת עם…חכו לזה… גרגירי כוסברה. וזה התבלין-קסם באורז. קצת כמו בסיפור של הריבת חלב ושל הפלפל השחור – פתאום הבנתי איך כמון אמור לטעום, ביום שישי בבוקר קניתי זרעי כמון וזרעי כוסברה וכתשתי אותם בעלי ובמכתש. יכול מאד להיות שאין לכם בבית עלי ומכתש, לי יש בבית כי סבתא שלי הביאה לנו כי נגמר לה המקום בבית, אבל זה מוצר אקראי לחלוטין ואיקאה משתמשת בו בעיקר כפריט עיצובי יקר מידי. אבל תשמעו, זה גדול מסכום חלקיו. תאמינו לי. בפעם הבאה שאתן בשוק תבקשו שיטחנו לכן את הזרעים מול העיניים, לא צריך יותר מ-70 גר' סה"כ, שלא ידחפו לכן יותר מזה. זה לא יקר בכלל וזה הולך לשדרג לכן את מדף התבלינים.

יכול להיות שלא חידשתי לכם כלום וסבתא שלכם טוחנת כמון וזרעי כוסברה כבר אלפי דורות. ובכן, אם זה נכון וזה סוד שפשוט לא מספרים לאשכנזים אז אני לא מתפלאת שיש עדיין קיטוב בחברה הישראלית. כמו המוזיקה המוצלחת שיש שיש כל שבת ברדיו, וחילונים פשוט לא טורחים לספר את זה לדתיים, הם נאלצים לגלות שיש מוזיקה-ישראלית-כמו-של-יום-הזכרון פעם בשבוע רק במשמרות בצבא. אם זה המצב אז בושו והכלמו לכם.

מצרכים שאתן רוצות במטבח שלכן

הכנתי מרק מיסו. נשמע מפוצץ ויקר ובתכלס זה השקעה ראשונית של מצרכים נדירים שמתגמלת לאורך הזמן. זה מרק מהיר מאד להכנה, מזין ובריא לקחת ללימודים ולהשאר בפוקוס. תזכרו בפעם הבאה שאתן עוברות ליד חנות טבע עם מצרכים מוזרים תקנו אצות ווקאמה, מיסו לבן, רוטב סויה מסוג טוב וטופו. כשתבוא ההשראה תכינו מרק ב-10 דקות. מומלץ לתקופות מבחנים וסתם לחץ.

אגב, כך עוד אנקדוטה: קניות של סטודנטים – אני לא רואה סיבה לקנות קוטג' בדירת סטודנטים. הוא מתקלקל כ"כ מהר ומבאס לאכול אותו אם אחת השותפות כבר פתחה אותו לפני. [לרואי יש שם מיוחד בשביל אנשים שעושים את זה, אני חושבת שאפילו יש לו שם מיוחד ללמעלה של הקוטג'] כמעט באותו סכום שלוש חבילות קוטג' אפשר לקנות חבילה של לאבנה 750 גר' עם ה-ר-ב-ה אחוזי שומן (9% / 11% ) הוא טעים פי אלף, אפילו בריא יותר כי הוא עשוי מיוגורט ויוגורט זה בריא. ופשוט להנות ממנו לאורח זמן. עם שותפות או בלעדיהן 🙂

[השבוע גם הכנתי סלט-קומפוסט שירקיב לו במרפסת ובשישי בבוקר קפצתי למשתלה וקניתי שתילים ואדמה ו"גנבתי" כמה עציצים מהמחסן גינה של אבא, מה שאומר שבשבוע הבא אשתול שתילים שיצטרפו לסלרי ולבצל ירוק בחוץ, וגם אזרע צנוניות וברוקולי בפעם הראשונה בחיים. הישארו עמנו לעדכונים.]

תבשיל קדירה ממה שיש

מצרכים:

  • שמן זית
  • כוס אורז מלא
  • חצי כוס של נבטי עדשים אוכל קטניה נבוטה אחרת [לא הכרחי, אבל הופך לפי אלף יותר מזין]
  • בצל גדול
  • 2 שיני שום
  • מלא ירקות עצובים שנשארו במקרר ולא זכו לישועה [קישוא, גזר, בטטה, סלק, עבגניה רכה וכד']
  • סלרי, פטרוזיליה, כוסברה, כל דבר ירוק
  • רוטב סויה מסוג טוב. [אתן יודעות על מה אני מדברת, רוטב סויה טוב הוא נוזלי ומרוכז, לא ג'לי עבה בטעם של אבקת מרק]
  • מים רותחים
  • מלח, פלפל, קצת קארי, פפריקה, זרעי כוסברה, ושאר תבלינים כיד הדמיון הטובה עליכן [נניח הכמון-כוסברה שטחנתם לבד או בשוק -יעבדו פה מעולה]

הכנה:

  • לפני שאתן יוצאות ללימודים או לעבודה בבוקר – קחו את האורז, שימו בקערה ותמלאו אותה במים. שהאורז המלא יתנפח ויהיה מלא חשיבות עצמית – "אני בריא יותר, אני בריא יותר".
  • כשאתן חוזרות בערב עייפות ומדליקות בוילר למקלחת חמה, תדליקו גם תנור ל-160  מעלות, תסננו את האורז מהמים של הבוקר, תרתיחו קומקום ותכסו אותו שוב שישב שם עם עצמו ויחשוב על מה שעשה בנתיים שאתן מקלפות את הירקות וחותכות אותן לחתיכות גדולות ונגיסות וקוצצות את הירוקים (כדאי להיות אחידות בשלב הזה אחרת התבשיל לא יהיה אפוי בצורה אחידה).
  • תרתיחו עוד קומקום, תשמנו את סיר הקדירה (משהו שעשוי מחימר או כל חומר שיכול להכנס לתנור כולל המכסה שלו, תוודאו שלא דחפו איזה פלסטיק לידיות) תערבבו בפנוכו את: כל הירקות החתוכים, האורז שסיננתן מכל הנוזלים בפעם השניה, נבטי העדשים,  עוד טיפונת שמן, כל התבלינים ורוטב סויה כאשר אהבה נפשכן. את כל העסק תכסו כמעט עד למעלה במים רותחים, תכסו ותכניסו לתנור לשלוש שעות +-, פעם ב45 דקות תוציאו לעירבוב קצר ולוודא שיש עוד נוזלים בסיר,לפי מידת ההכנה של האורז תראו אם צריך להוסיף עוד מים רותחים.
  • בזמן הזה תעשו דברים יעילים שמזמן רציתן לעשות ולא היה לכן זמן.
  • כשהתבשיל מוכן, אל תהססו להשאיר אותו בתנור כבוי ופתוח לשאר הלילה. בבוקר תקחו לכן מנה יפה ללימודים ואת השאר תשימו במקרר. 
  • בתיאבון 🙂

מוזמנות לכתוב לי כאן בתגובות איך יצא לכן אם ניסיתן. ולשלוח תמונות.

שבוע חביב, חורפי ומשמח שיהיה לכן. תתאמצו על זה.

מזל שעוגיות לא צריכות מקרר

לא משנה כמה התכוננתי למעבר דירה, כמה דאגתי לנקות, לתלות מדפים, לסדר קטניות בצנצנות ולסחוב את הספרים שלי במעלה שלוש קומות, אני עדיין לא מוכנה. שבוע שעבר ציפיתי מצעים ובכיתי. כמה זמן חיכיתי לרגע שבו הכל יהיה מונח במקום, והנה, זו הישורת האחרונה, מקום להניח עליו את הראש. אולי כאן, סוף סוף אפשר יהיה לנוח. שכחתי שגם כשהכל מונח במקום, משב רוח אי אפשר לתזמן. להרגיש בית עוד יקח זמן.

חזרתי ללמוד. התגעגעתי ללשבת ולהקשיב למישהו אחר שהוא לא אני, ללעשות רשימות של מה עוד נשאר ולהקדיש זמן לחשוב ולחבר נקודות שהן מעבר לי. הקורסים השנה עלו מדרגה, אם בשנתיים האחרונות הנחנו לבנה ליד לבנה פתאום מניחים לבנה חדשה בין שתיהן. דברים מתחברים. מקבלים קומה נוספת, פתאום יש כלים להניח בהם, מתנסים יותר גם בפירוק של מבני חשיבה ובדרכי בניה חדשות. מתאמנים על שרירי השליפה, מה זוכרים יותר ומה פחות. ובהינתן המידע הזה, אני תוהה איך נכון ללמוד, לסכם. איך בונים ארונות בראש ומכניסים לשם מידע כך שיוכל גם להישלף בעת הצורך.

השבוע חייתי מיום ליום. עוד אין לנו מקרר בדירה וזה די קריטי לחיים השוטפים, מסתבר. כשאין מקרר דברים רגישים מתקלקלים מהר, אורך הרוח מתקצר. אם הייתי יוצרת סרט והמקרר שם היה שובק חיים הדמויות היו יוצאות מדעתן. הסמליות של היעדר המקרר היא חזרה לכאוס ולחוסר וודאות. אין חוקים, אין שימור, אי אפשר לחשוב על מחר. הנה, מוציאים מכשיר חשמל אחד מהמשוואה והטבע מסובב אותנו על האצבע הקטנה. ריקבון על סטרואידים.

כשרציתי לקחת קצת יותר מסלט ללימודים קמתי מוקדם לבשל ולהכניס אוכל חם לקופסאות. השאריות בסיר התקלקלו עד הערב. התאמנתי על בישול של כמות קטנה כדי לא לזרוק סתם אוכל, וכשאין סירים מלאים באוכל במקרר, כי אין כזה בנמצא – תחושת הבית משתהה .

(ומה גם הסמליות של סתימה שורשית בכיור במטבח? הכל תקוע. ובעל הבית רחוק רחוק).

כשאין מקרר לא לוקחים סיכונים. לא מנסים לקנות בסופר דברים שמתקלקלים ומושכים באף ירקות וביצים. הרי הם יכולים להסתדר גם בלי מקרר. מצאתי את עצמי מנביטה עדשים, משרה חומוס אוכלת טחינה, ירקות, עדשים מונבטות שוב ושוב ושוב. אוכל טבעוני למופת. ממש ניקוי לגוף, אבל שיגמר כבר.

לקראת שבת נמתחתי. איך אפשר להכניס שבת בלי משהו שיסמן קצת בית? שלפתי את המתכון הזה של עוגיו.נט לבישקוטים. הוספתי קצת קליפת לימון, ואת שני החלבונים החלפתי בביצה אחת. כי נמאס לי לזרוק חלקי מזון לאשפה. ווואלה – עוגיות בצנצנת לכבוד שבת. עוגיות לא צריכות מקרר, אורך הנשימה עשוי להתארך קצת.

מנפלאות הצנצנת

כמה שיותר אותיות. כמה שפחות צלילים

מגדל אייפל הוא בצבע חום בהיר ולא שחור כמו בכל התמונות והציורים. כל חיי חייתי בשקר.

עוד לא נברא הסבון-וורוד-להחריד במקומות ציבוריים שלא יחוויר ליד הסבונים בצרפת. זה לא קלישאה של ריח. הוא פשוט נקי וטוב. מה שאי אפשר להגיד באופן גורף על נקיון. ישנה רק חזות של נקי, לא נקי באמת. כאילו מישהו העביר סמרטוט אבל לא שטף. הבריק את הידיות אבל לא זרק את הזבל. הקטע עם הריח הטוב באוויר, זה שמוכנים להשלים עם הכל. טוב, לא ממש הכל, אבל מקבלים בהבנה את המדרגות הלולייניות ואת החדרים האפלולים.

שהינו בדירה של בחור צעיר ברובע התשיעי. נראה שלא הטריד אותו במיוחד לחכות לנו שנגיע באמצע הלילה, ריח האלכוהול שנדף ממנו רק תרם להבנה הזאת. מר מבושם התברר כסוחר צעיר של רהיטי וינטג' (תעיד גם הדירה עם בליל הכסאות והשולחנות שנראים כמו פינות שונות בהיסטוריה). בזמן שהפקיר את הדירה שלו לנו, חזר לגור אצל אמא שלו, שוודית במקור. צחקתי איתו, איזה קטע שאתה שוודי, שמוכר רהיטים, ואתה לא איקאה. אותו זה פחות שיעשע. 

זה היה הבית שלו, כלומר, למצעים היה ריח של כביסה שנשכחה לה בתוך המכונה עד שתלו אותה. המקרר שלו היה רווק ועגום, שתי חבילות חמאה כמעט גמורות, פלפלי צ'ילי עייפים ושתי צנצנות – אחת של ריבה והשניה של חרדל דיז'ון. השמפו במקלחת היה הד-אנד-שולדרס עם תווית סינית. שאריות כנראה מהדייר הקודם ששהה כאן. הבית לא היה מאד נקי, אבל הבחור היה מספיק מאיר פנים וידידותי, שעניין הנקיון זז הצידה.הבנתי למה הביקורות על האפלוליות של הדירה ומהניקיון הסביר פינו את מקומן להאדיר את דמותו של מר בחור. זה לא מלון, זה בית של מישהו שהוא לא אני. המגבות לא תואמות, ואף אחד לא יבוא להחליף אותן, אף אחד גם לא יגיע להחליף את הנורה במטבח שנשרפה. זה הבית שלו, והוא בסך הכל בחור נחמד, אז אין על מה להתעצבן, פשוט כדאי לעבור למצב "שטח", לראות את החריקות ולבחור להתעלם מהן.

הבניינים של פריז צרים וארוכים. לא פעם כדי להגיע לשירותים באיזה בית קפה היינו צריכות לרדת במדרגות. כנראה שכשהשטח כל כך יקר, הם לא יבזבזו מטר מרובע על מקום שבו אנשים עושים את הצרכים שלהם. פריז היא עיגול שמחולק למשולשים. רחובות צולבים רחובות, שדרות נושקות לסמטאות צרות שלכולן שמות ארוכים שאי אפשר לבטא. כמה שיותר אותיות וכמה שפחות צלילים.

הגענו לארץ זרה, ואנחנו תלויות בחסדיהם של מקומיים. אי אפשר לעקוץ, או לעקוף את המערכת, מורכבויות וניואנסים הופכים למשפטים בעלי מילה אחת, שגם אותה כנראה אנחנו לא אומרות נכון. המפגש עם תרבות מערבית זרה ומנומסת נדון לאי הבנה, לפיצוץ. מרוב סינוור מהשונות ומכך שלא הכרתי את הניואנסים שלה – השתתקתי וניסיתי כמה שפחות לחרוק. להיות אדיבה וחייכנית. כדי שלא אתפס כגסת רוח, ניסיתי לשמור מרחק. וכשלא הובנתי נכון והתברר שצרמתי – נפגעתי. כאילו אני איזו ברברית שהגיעה לחנות חרסינה והפילה מדף.

(לפעמים, כשיש לי יותר מידי בלאגן בראש אני מנסה לעצום עיניים ולדמיין את הוואדי שמתחת למחסום המנהרות. מקום שמעולם לא טיילתי בו, אבל יש לו הילה של שקט, צדדי למתרחש, תמיד ליד ואף פעם לא במרכז. פשוט קיים בשקט)

הדיוטי פרי ככור-המצרף

שדות תעופה – אמורים להיות המקום הכי בהיר לכל שפה שלא תבוא. כמה שיותר ציורים וסמלילים יותר טוב, כמה שיותר מוסכמות. אלא אם כן אתם רוצים החזר מס, פתאום אנשי השירות לא מבינים אנגלית. פתאום אתם מגלים שעברתם כבר את מעבר הגבול – אתם אומנם מהלכים על אדמת צרפת אבל פורמלית כבר יצאתם ממנה, והחתימה האלקטרונית נמצאת בטרמינל השני. טכנית אין אפשרות לצאת מכור-המצרף הזה. רק לחייך לאחד השוטרים ולקוות שאם הצלחתם לצאת, תצליחו גם לחזור. אנשים שעובדים בשדות תעופה בטח כבר רגילים לגבולות ומעברים. המציאות שלהם היא לפגוש יום יום אנשים עם מזוודות שהולכים מפה לשם. שבשבילם זו רק תחנת ביניים הם בטח כבר יכולים למצוא חוקיות בין כולנו.

(אני זוכרת כתבה שראיתי לפני כמה שנים על הומלסים שעברו לגור בנתב"ג. בין כל האנשים והכבודה הם לא הרגישו כל כך חריגים. היה להם מיזוג אוויר, והיה גם מים. יותר לא צריך הם אמרו לכתבת.)

כמו שאתם יודעים את הדרך הביתה, או לסופר, טייסים צריכים לדעת את הדרך בין נמל תעופה אחד למשנהו. מגניב, לא? מעניין איך נראה שיעור גיאוגרפיה בבית ספר לטייס.

מרגע שעולים למטוס, מתיישבים וחוגרים יש טקסים משונים. קודם דיילת מברכת אתכם ושכמותכם ברמקול על עלייתכם לסיפון. כל מה שהיא אומרת זה בעירבון מוגבל – היא מדברת בשפה שכנראה אתם לא מבינים, וגם כשתדבר באנגלית שאתם אמורים להבין, היא לא תחתוך את המילים נכון ותיצור דיאלקט חדש של מטוסים. זה, יחד עם קולה שנשמע דרך הרמקולים הישנים ברקע לריקוד הביזארי של הדיילים על חגורות בטיחות ועל פתחי יציאה. (כן, כן. אני יודעת שקודם עלי לדאוג שלי יהיה אוויר לפני שאני דואגת למי שלידי. ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא והמיימיה). אחריה עולים לרגל למקרופון טייס אחד וטייס שני, שאומרים את אותו דבר בשפות שונות וגם אותם קשה להבין. הדיאלקט של כל מקום ושל שום מקום. מייד אחר כך המטוס מתחיל לטייל, לצייר שביל מתפתל על כבישים חרושים, שהוא משתמש בגלגלים שלו (ידעתם שלמטוס יש רק ארבע גלגלים?) כדי לשוטט על מסלול ההמראה, לצבור תעוזה להמריא. מוזר שמשהו שיכול לעוף צריך להשתמש בגלגלים כל כך הרבה לפני שהוא זוכה לעדנה להמריא.

מתי האדם גילה שהוא יכול להתעלות מעל חוקי המשיכה, לעוף. להטיל את מימיו כך וכך מיל' מעל האדמה. ציני עד כמה האנושות ניצלה את המצב הזה למכור לאנשים בשמים ואלכוהול בלי מיסים. בזמן שאנשים שבויים בכסאות הגפרורים שלהם ולא מרגישים את הרגליים – לנסות למכור להם משהו.

***

מחר מתחיל הספרינט האחרון לקראת השיגרה. שאלוהים תעזור לכולנו. תחל שנה, שיגרתה וברכותיה.

 

מקום לחיות בו; הגדרה של בית

אפשר להיות רציונאלית כמה שאני רוצה, אבל בסופו יום אני פועלת לפי אינטואיציות. כשהחלטה רציונאלית לא יוצאת לפועל נשארת בשכל תחושה של "לפחות ניסיתי", עברתי דרך מסויימת, עם שיקולים, עם בעד ובנגד, ואמנם לא נשארתי עם משהו ממשי ביד, אבל לפחות התאמנתי. עברתי איזשהו מהלך ועכשיו אני טובה יותר. השתפרתי. כשאני מחליטה לפי אינטואיציה ובסוף ההחלטה לא יוצאת לפועל, בידיים אין לי כלום, בבטן יש רק תחושה מרירה של זמן מבוזבז ובראש דמיונות ואילוסטרציות של מה שהיה קורה אילו אם הכל היה עובד כמו שהייתי רוצה שהכל יעבוד. מה אני אגיד לכן. א מיידל טראַכט און גאָט לאַכט. 

מצאתי דירה מקסימה, ברחוב שרציתי, עם מטבח מחובר לסלון כמעט כמו שרציתי, עם מרפסת ושקט. המון המון שקט (האמת שהמקלחת קנתה אותי, קצת מוזר להודות בזה. אבל הו, המקלחת). המחיר אפילו היה אידיאלי לסטודנטית שכמותי. אבל בסוף זה נפל על זה שלא מצאתי שותפים.

בראש שלי כבר סידרתי את העציצים, מילאתי את המקרר בירקות ורק הייתי צריכה להחליט אם להניח את הספריה בקיר הארוך או הקצר. אבל לא היו לי שותפים והדירה הזאת מקסימה אבל אני לא לבד בעולם והארנק שלי הוא לא התיק של מרי פופינס. לצערי.

לכתחילה, רעיון העזיבה של הדירה הנוכחית היה כדי לעבור לגור עם חברה טובה. לבחור עם מי אני רוצה לגור, מתוך נסיון והבנה שהאהבה היא זו שיוצרת בית, לא חוזה דראקוני או נוח, לא מרפסת לעציצים או כפיות בכיור. אלא הבחירה בלגור עם אנשים אהובים. אני אוהבת את השותפות הנוכחיות שלי. וברור שאתגעגע אליהן ולהרגלים שסיגלנו לעצמנו. פשוט יש משהו מוזר בלגור עם שותפים. זה שלב ביניים מוזר בין לגור אצל ההורים לבין לגור בבית משלי. זה שלב שהוא מותרות, ללא ספק. מותרות שמאפשרות מרחב וזמן לגדילה אבל גם יוצרות בעיות חדשות כמו "לא התחתנתי איתכן, אז למה לפני שמונה בבוקר אני רואה אנשים שהם לא משפחה, ולמה אני צריכה לחשוב פעמים לפני שאני חותכת את העגבניה האחרונה". ובכלל, דווקא יש משהו נחמד בלנצל את זה שאנחנו שותפות לדירה ולא שותפות לחיים. מותר להגיד היה לי טוב עד עכשיו, ועכשיו אני רוצה משהו אחר. זה לא לנצח, זו לא זוגיות שצריך לעבוד עליה. בדיעבד זה לא הסתדר עם החברה הטובה, אבל כבר הבשלתי עם זה שאני רוצה משהו אחר ממה שיש לי עכשיו. מותר לי.

[בסוגריים אגיד שתמיד יותר נוח לי להתמודד, להישאר אחרונה במצב שנרקב לו לאיטו, להיות זאת שמרימה את הכיסאות ומכבה את האור. ודווקא כאן הרגשתי שאני צריכה לעזוב מתוך בחירה והסתכלות אופטימית ולא מתוך קוצר נשימה ולפני שהכל עולה על גדותיו. מרכיב חשוב בחיים עם שותפים (ובכלל עם בני אדם) זו תקשורת. וכאן הבנתי, טיפונת מאוחר מידי, שאני לא מתקשרת את הצרכים והרצונות שלי. עם כל שתיקה כזאת דרכתי על עצמי והצטמצמתי במקום לבדוק את האפשרות לבקש עוד מקום במילים. כאן, בזמן ובמקום הזה אני מתאמנת על לעבור הלאה לפני שהסאה גודשת, זה רציונאלי רק מלמעלה, הנה, נתתי לזה מילים כשבפנוכו זה נטו אינטואיציה.]

 

עוד דברים מוזרים בדירת שותפות

שבת. כלל האצבע שלי זה שאם מתחילים לתכנן ארוחות שבת של חברים ביום שני, היא לא תצא לפועל. או לפחות לא אם אף אחד מהוגי הארוחה המקוריים. השגרה היומיומית שאני שמחה ונבנית בה נעצרת ביום אחד שמחזיר לנקודת האפס – בעצם את לבד, כל שבוע את צריכה לחשב מסלול מחדש. ריהוט. זה מוזר שהמחשבה על הנראות הביתית נזנחת לטובת מה שהצלחנו להשיג בחודש הראשון ולצרכים מיידיים שגברו על מחיר ועל זמן. ואיך קשה למצוא זמן לייפות את הדברים, או אפילו לתלות עוד מדפים. איך מכלול החפצים בדירה יכול להיות אקלקטי מתוך עייפות ולא מתוך שיקולים עיצוביים, איך ארוחת צהריים מתפוגגת לטובת חטיף שוקולד או אוכל מבחוץ, איך נקיון וקניות יכולים להפוך לרשימה של תורות. ואיך הבית נופל לו בין השורות.

מעל הכל מרחפת תחושת זמניות. זה לא הבית שלי. זו לא השבת שלי. זה אפילו לא התנור שלי. זה לא לתמיד. זה מקום שנוח לי להיות בו כרגע, אבל אולי מחר לא.

היה גם שלב שניסיתי להשתלב בדירות שותפים קיימות. הפיד שלי בפייסבוק עדיין נראה כמו עמודי העיתונים שכבר לא משתמשים בהם. ניסוחים קלוקלים ששוכחים מה חשוב. נסיבות משמחות, מצערות ובעיקר לא מעניינות. הגעתי לסיטואציות מביכות שבהן מגיעים לראיון עם זרים ובמילים נוסחתיות מדברים על חיים. במשפט אחד מכניסים הגדרות (רחלי, סטודנטית, 23) תדירות של הרגלי היגיינה ואלוהים. נמאס לי מהז'אנר די מהר, מהצורך להסביר מי אני בחינניות-מעושה ב-5 דקות. אני לא עוברת בפילטרים האלה. אני טעם נרכש. רוב החברות הטובות שלי לא סבלו אותי ממבט ראשון. תשאלו אותן.

אני יודעת שכרגע זה נראה שאני לא רציונלית, שאני עוזבת בגלל גחמות כשטוב לי. אבל אני מחפשת משהו אחר. איזה יופי שאני בשלב בחיים שיש לי גב, שאני יכולה ללכת בעקבות חזון מטושטש ולהקשיב לאינטואיציות שלי. לפני טבעות על האצבע, לפני ויכוחים על המושב של האסלה. אני אישה עצמאית וסקרנית, עם סלידה מכיורים מלאים וממקררים ריקים. עם חיבה מסויימת לעגבניות, צנוניות ועציצים. כמה מסובך זה למצוא מקום נעים לגור בו, לחיות?