ארכיון פוסטים מאת: racheli

מזלגות והמשכים

במדעי הרוח מגיעים לחקור ולגלות דברים איזוטרים. אני חושבת שהאיזוטריות הזאת קריטית, לפחות לפעמים.

אני נמצאת בישורת הראשונה של תקופת עבודות ומבחנים. אני לא מתכוונת להתבכיין לכן עכשיו על כמה זה קשה ומורכב משתי סיבות:

א. סיימתי חלק משמעותי ממה שהקצבתי לי לעשות השבוע ואני במצב רוח טוב בעקבות זה. ואני כותבת את הפוסט הזה עכשיו ולא במשבר המחקרי שבו הייתי נתונה לפני עשרים וארבע שעות.

ב. החלטתי שאני מפסיקה לקחת ללב ושומרת על ארשת מסויימת של אדישות. לא בתוכן של מה שאני לומדת וכותבת עליו, אלא במסגרת. כלומר – לא משנה מה, יהיה בסדר.

המטרה שלי לתקופת העבודות הקרובה היא לא למצוא את הנושא הכי משמעותי זהותית שישנה את כל עולמי (שזה פחות או יותר המקבילה של מדעי הרוח לתרופה לסרטן) אלא למצוא נושא כלשהו שיהיה מספיק. לכתוב עבודות טובות דיין.

אני גם אגיד את זה בקול כי זאת התחייבות לעולם:

אני אגיש את כל העבודות בזמן ויהי מה.

אמרתי את זה בקול ובפונט גדול יותר כי אני מבינה שיש כוח בלהוציא לעולם הצהרות סבירות שאפשר לעמוד בהן. אז הנה אמרתי: אני רוצה להיות שם. שזה בדיוק סנטימטר רחוק יותר ממה שאני מצפה מעצמי. אתן עדותי.

תתחשבו במזלג

מסתבר שהמזלג תופס מקום די רציני בתרבות המערבית ופחות או יותר שינה את העולם. אם הייתן ניגשות לאדם בעת העתיקה ומציעות לו להשתמש במזלג במקום ללכלך את היידים, ככל הנראה הוא היה לועג לכן שאתן מעדיפות להשתמש במקל הדוקרני הזה תוצרת אדם במקום במתת האל שהיא הידיים שלכן. הראשונים שאימצו את המזלג היו האיטלקים במאה ה-14. מה טובים האיטלקים יותר משאר העולם? אפשר לתת כל מיני סיבות, כגון זה שזו ארץ עשירה בהיסטוריה קלאסית, שגם היוותה נמל מרכזי ומפגש בין תרבויות וכל אלו שימשו כסביבה מעוררת השראה. אבל יש מחקר שמסביר שהאיטלקים אימצו את המזלג דווקא בגלל הפסטה.

אשכרה פסטה. היא זו שגרמה למזלג לתפוס דווקא שם. כי הם היו צריכים למצוא דרך לאכול את הדבר החלקלק והמשביע הזה. מסתבר שהמזלג, לפני שנהיה פופולארי באירופה במאה ה-17 נשאר נחלתם של אלה שהתחילו לאכול פסטה, בעיקר באזור איטליה וספרד. מגניב לא? 300 שנה שבהן האיטלקים ידעו משהו שכל העולם עוד לא עלה עליו.

שלא לחשוב על זה שהקיסם המוזר הזה שהפך לפופולארי רק לפני כ-300 שנה. זה אזוטרי, זה קטן, אבל תראו כמה הוא משמעותי. תחשבו כמה תילי תלים של תרבות נימוסין בנויים על המזלג. איזה מפעים העולם הזה, שמתחדש ומשתנה כל הזמן שלדברים כ"כ קטנים יש עליו השפעה. ואיזה תזמון.

זה כמו שוק התעסוקה. לפני עשרים שנה הומצא גוגל. לפני 14 שנה הומצא הפייסבוק ואיך הם שינו את היום יום שלנו. אני לא מתכוונת להתלונן חלילה על תרבות הצריכה וה-FOMO. רק רציתי להצביע על הופעתן של הרשתות החברתיות כשינוי קריטי בהיסטוריה שאנשים רגילים לשים לב לאדוות שלו. אתן מבינות למה אני מתכוונת? נסו לחשוב על מעצב גראפי שלפני 30 שנה ניסה לשווק את עצמו, תחשבו על כל הפקידים שמתייתרים ועל כל הפרילנסים שמקיפים אותנו חדשות לבקרים. תחשבו על תזמון. למה דברים קורים מתי שהם קורים, על איזה מצע הם מונחים. איך השינויים מוטמעים וזה מרגיש כאילו הם היו כאן תמיד. עד כמה נחמד יותר להסתכל לצדדים ולנסות לנחש מה יהיה הקיסם התלת-שיניים הבא שישנה את העולם.

נניח עכשיו אני שמחה, אז יש לי אדוות – וניצלתי אותן כדי לכתוב. הרקע לאדוות שלי הוא שעמדתי במשימות שהקצבתי לעצמי. הקשר הרחב יותר הוא תקופת עבודות (ותרבות המערב שמשדלת אותנו לרכוש תארים כדי למצוא עבודה כדי להיות מאושרים). בעוד רגע אבדוק את המייל ואגלה שהמרצה שלי לא בטוח אישר לי את הצעת המחקר על המזלג. אבל לאדוות שלי היה תזמון ואולי יהיה להן המשך. כמו זה שאני שומעת על עוד ועוד נשים ואנשים שמה שכתבתי גרם להן לאכול צנונית. אילו אדוות משמחות.

עדכון:

בדקתי את המייל והמרצה אכן קטל את הצעת המחקר. מה עכשיו?

אבקת אבטיח: על קלישאות והטעמים עצמם

ארבעה דברים שאני לא אוהבת: ריבת חלב. פלפל שחור טחון, קרטיב לימון ו…טסטר צ'ויס.

(כן, אמרתי טסטר צ'ויס… אתן עוד פה?)

באחת מתוכניות הבישול שלו, בעודו קוצץ שום ומשליך אותו למחבת, ישראל אהרוני הזכיר את הסלידה שלו מאבקת שום ומשום גבישי. הוא הסביר את הסלידה לאורח המופתע במילים האלה פחות או יותר: "כשאתה רוצה אבטיח, אתה אוכל אבטיח או אבקת אבטיח?".

לפני שנתיים בערך אחותי שלחה לי את הקישור הזה. זאת הדרך שלה להגיד לי: פליז תכיני ותשלחי לי צנצנת. פתחתי את הקישור וגיליתי שמדובר במתכון לריבת חלב, שכאמור לעיל – אני לא אוהבת. הייתי סקפטית. אממה, היה שם פטנט מגניב שלא מצריך בחישה אינסופית בסיר. משהו עם גולות וכוח צנטריפוגלי ונפלאות העולם הזה. מה שאומר שזה רק דרש ממני זה להכניס כמה חומרים לסיר, למצוא את נקודת הרתיחה ולתת לפיזיקה לעשות את שלה.

בגלל שאני אוהבת לקבל קרדיט על דברים שלא אני עשיתי – בישלתי לפי המתכון ולמרבה הפלא נוצרה לי ריבת חלב. אחרי שהבאתי לאחותי צנצנת גיליתי שאפילו אהבתי את מה שיצא. כשניסיתי להבין ממתי אני אוהבת ריבת חלב, חשבתי שהבעיה היתה בהגדרות: אולי מה שקראתי לה עד עכשיו ריבת חלב לא היתה באמת ריבת חלב, אלא קלישאה שמוכרים בקופסה בסופר.

[*עוד מילים על קלישאות בקופסאות

אני זוכרת שקיבלתי מתנה לאפיקומן בובת ברבי והשיער שלה הריח ממשהו שמזכיר אפרסק. נניח רגע בצד את ענייני החינוך המגדר ודימוי הגוף של ילדות, לא הבנתי מה לאפרסק ולברביות אבל עברתי הלאה. בפעם אחרת חילקו קרטיבים באיזה קייטנה ולא שפר עלי מזלי וקיבלתי קרטיב לימון. הוא היה בטעם של הריח של 'פנסטיק' – חומר לניקוי כללי שאתן יכולות לנחש למה הוא משמש. אני מניחה שוויתרתי על התענוג הקר לטובת מישהי אחרת. כמה שנים אח"כ, בחדר אוכל בטירונות היתה בארוחת ערב סלסלת פירות. התלהבתי למראה אוכל אמיתי שאף אחד לא הניח בתבנית נירוסטה, לקחתי אפרסק וכשנגסתי בו הבנתי שהוא בטעם של קלישאה, כלומר – בטעם של הריח של השמפו של הברבי מהמערכה הראשונה. אם פעם נתקלתן בפרי כזה, אתן יודעות על מה אני מדברת. זה עובד אותו הדבר גם עם פטל ואקמולי, או וודקה אננס, שלא נדע.]

לחיים יש טעם אמיתי. לדברים עצמם, לפני כל התיווכים שהתרגלנו אליהם.
אנשים אוהבים קפה נמס כי זה מה שהם התרגלו לשתות בבוקר, לא כי הם אוהבים קפה [אפרים פעם סיפר לי שהוא לא שותה שתייה חמה בבוקר כדי לא להיות תלוי במשהו חיצוני ומכני כדי להתעורר]. טסטר צ'ויס זו קלישאה, ועוד אחת שעושה חצי דרך: אנשי הטסטר צ'ויס מלגלגים על אנשי הקפה-נמס-עילית. אנשי הקפסולות מלגלגים על אנשי הטסטר צ'ויס, ואנשי האספרסו מזלזלים באנשי הקפסולות. ומי מלגלג עליהם? אנשי הקפה שחור, הם מכירים את העולם הזה מבפנוכו.

 

סבתא שלי, היתה אומרת שאוכל לא צריך שום תיבול מעבר למלח ופלפל. אומנם היא היתה יקית, וספרה לי כמה עלי חסה אני מכניסה לסלט, ורמזה לי שעגבניה שלמה זה קצת יותר מידי (וכמובן שחלקתי עליה, אין דבר כזה יותר מידי עגבניה). אבל בסוף אני מסכימה איתה לגבי המשפט הזה, לא צריך יותר ממלח ופלפל כל עוד אנחנו מסכימות שפלפל טחון זה כדורים בתוך מטחנה שאני טחנתי לאבקה, בניגוד למה שהיה לה בזמנו בארון התבלינים.* פלפל זה לא האבק השחור שמוכרים בשקיות שאנשים נוטים לפזר מתוך איזו חובה על הסלט שלהם ולצאת-ידי-חובת-תיבול. לא, זה גם לא החצץ שאנשים קוראים לו פלפל גרוס. זו הפעולה של לטחון את הגרגירים הנעולים למשהו פתוח שיש לו ריח וטעם וחריפות עצורה. זה לטחון את החיים לממשות. זה הטעם עצמו, לא הד קלוש שלו, לא קלישאה שמשווקים כריח.

היופי והקושי בחיים האלה, זה לקחת את חומרי הגלם שסביבנו ולהכניס אותם לכלים, כלומר, ללמוד איך ובאיזה כלים להשתמש כדי לנצל את חומרי הגלם שסביבנו ולתת להם מקום. כשאני אומרת חומרי גלם אין הכוונה לסוכר ושמנת וחמאה או דברים מתוקים ופשוטים שקשה לשבש. גם, אבל אלו לא העיקר, זו לא חוכמה גדולה. אני מדברת על הדברים עצמם, מצרכים טריים, ממשיים: קראו להם קפה, פלפל שחור, שום או אבטיח. כמובן שאם אתן קוראות להן לימונים, תזמינו אותי ללימונדה. או לקלישאה אחרת.

 

{*המטחנה הכי פשוטה ועמידה, שעולה בין 50-30 שקלים. אחרי שעברתי כמה והתאכזבתי התלבטתי אם להמליץ כאן על האחת ספציפית שאני אוהבת אבל אני מרגישה שזה פרסומי מידי. אז אם אתן מחפשות כבר זמן מה מטחנה ועוד לא מצאתן אחת שמתאימה לכן אתן מוזמנות לשאול אותי כאן בתגובות.}

מי אני? קצת על פומפיות ושיקויי פולימיצי

 

"עובדה מוזרה היא שמחברי-רומנים דרכם לעורר אותנו לחשוב שארוחות צהריים לעולם הן ראויות להיזכר בשל משהו שנון מאד שנאמר, או בשל משהו מחוכם מאד שנעשה. אך רק לעיתים רחוקות הם מייחדים את הדיבור על מה שנאכל. אחת המוסכמות של מחברי-רומנים היא שלא להזכיר מרק ואלתית וברווזונים, משל כאילו מרק ואלתית וברווזונים אין להם חשיבות כלשהי, משל כאילו מעולם לא עישן סיגר ולא שתה כוס יין… לשון אחר, מה טובים נראו החיים, מה מתוקים נראו תגמוליהם, מה קלות-ערך טינה פלונית או טרוניה אלמונית, מה נפלאו הידידות וחברתם של בני סוגך, עת ששקעתך, בעודך מדליק סיגריה טובה, בין הכריות על אדן-החלון."

[ווירג'יניה וולף, חדר משלך]

במילים של "גדולים": שמי רחלי, אני סטודנטית לתואר ראשון בלימודים הומנסיטיים, פילוסופיה ויהדות במרכז האקדמי שלם. אני עובדת כמבשלת, וכבר שנה וחצי אני יכולה לקרוא לעצמי ירושלמית שאפילו שילמה את הארנונה.

ובכמה מילים אחרות: אני בחורה עם חיבה מוגזמת לסכינים, לקערות ולכפיות ולמילה "אשכובית". יש לי נטייה לדחות דברים שאני מתרגשת מהם לרגע האחרון ו…קשה לי לחשוב כשיש כלים בכיור. נניח עכשיו.

אנשים כותבים בשלב הזה יספרו על הפז"מ שלהם בכתיבה. אז אם אקביל את זה לפז"מ במטבח בואו נגיד שהספר ילדים שדפדפתי בו הכי הרבה פעמים הוא "ילדים מבשלים" [שם יש עוד מילים כמו 'חביתיות' ו'מיונית' סתם ככה באמצע במשפט]. המשחק האהוב עלי זה לטעום מאכלים בעיניים עצומת ולנסות לנחש ממה הם מורכבים. סבתא שלי אוהבת להזכיר לי שכשהייתי פספוסה, עוד לא בת ארבע ראיתי אותה מערבבת סלט בצורה שכנראה לא היתה לרוחי, לא היססתי לרגע והבאתי שרפרף להדגים לה איך אמורים לעשות את זה (עם שתי כפות ותנועת הקפצה, לשאלתכן).

בפתיחת הבלוג הזה אני חותרת לשתי מטרות מרכזיות ועוד טעם אחד. המטרה הראשונה היא התחייבות פומבית לכתוב באופן קבוע (התחייבות לבשל הרי אני לא צריכה, צריך שיהיה אוכל במקרר). השניה היא לפנות מקום לעצמי שיאפשר יצירה. אפשר לומר שזו פרשנות עכשיוות מודרנית ל"חדר משלך": לכתוב איך שאני רוצה לכתוב, על מה שאני רוצה לכתוב.  ואולי, על הדרך גם להשתפר בלהנגיש אותי החוצה.

[* שם הבלוג

בואו נסכים שזה חוב קטן שיש לי להסביר לעולם. כרגע אשאיר לו פשוט להיות. לפני שאחליט לכן מהו. יום אחד, אולי בקרוב, כשכבר יהיה לו מטען קטן משל עצמו, אנסה להסביר מה אני מצאתי בו.]

בחיפוש שלי אחרי אמת, או איזושהי אותנטיות בין כל הדברים שמשווקים ומציפים אותנו בעולם הזה אני מחפשת משהו שאפשר למשש אותו. נמאס מרגשנות יתר, מבאנליות. רק לא עוד טקסט עם יותר מידי אנטרים. לא עוד תבנית מוסכמת ריקה מתוכן. הראו לי את החיים בגובה העיניים. ברי שינוי, ברי קיימא. לא ייחודים או מחדשים כמו פשוט מכירים בזה שהם תופסים מקום בעולם ומוכנים גם לשלם על זה מחיר. אני מאמינה שזה קורה כשאנשים מגרדים את עצמם בפומפייה לתוך מה שהם עושים. קצת כמו שיקוי פולימיצי, שצריך להכניס קצת מעצמנו, מהבשר שלנו ממש, פנימה כדי שיקרה משהו. ובכן, בשביל זה הצטיידתי בסכין, קערה ומקלדת.

סכינים והתחלות

א –  ב של איך לגרום לעצמי להיות שמחה, זה שיהיו ירקות בבית. אין דבר יותר מרגיע מהידיעה שלא משנה מה קורה בעולם, אני תמיד מסוגלת לשלוף בצל סגול מהסלסלה בסלון, לגשת אל המקרר ולהוציא מלפפון ישר, עגבניה קשה ואם יש גם צנונית או פטרוזיליה מה טוב.* לקצוץ אותם לתוך קערת זכוכית ולהודות לאלוהי העגבניות והמלח. להתפעם מכך שבתוך דירה שכורה, בין כל המשימות והרשימות והלבד של העולם, כל הצבעים מתערבבים בקערה ומזכירים שהעולם הזה יותר עשיר ומורכב ממה שאני רגילה לתפוס. אי שם יש צבעים, מרקמים ובלאגן, ואצלי בקערה אני מצליחה לתפוס אותם. ולחשוב שכשאני אוכלת כל המגוון הממשי הזה הופך להיות לתאים קטנים שהם אני, האני שאני.

[*כמה מילים בשבחה של הצנונית

צנונית היא תגלית. אני יודעת שיחסי הציבור שלה בקרב אנשים שלא מתקרבים לפנסיה הוא מפוקפק. אולי זה קשור לקרבה החשודה שלה לצנון, ירק שלמיטב ידיעתי רק סבא שלי אוכל להנאתו. אבל הצנונית עומדת בפני עצמה. פעם גם הייתי חלק מהמפקפקות. עד שאכלתי מנה פשוטה של חצילים, שמן זית, יוגורט שעוטרה בפרוסות דקות של צנוניות, בצל ירוק ונבטים באיזו מסעדה תל אביבית על רחוב שאול המלך והבנתי על מה מדובר ומסתתר מעיני שאר העולם. המרקם שלה פריך פריך, היא קטנטנה וקומפקטית, ואפילו טיפונת חריפה, היא כל מה שמלפפון היה רוצה להיות והוא לא. היא גם ורודה מטבעה. כלומר, תוספת מעולה לכל סלט באשר הוא סלט.]

אם זה היה תלוי בי, כל בוקר היה נפתח בלהרתיח קומקום, לחתוך סלט, לשתות תה במרפסת ולהסתכל על הפלא בדמות עציצים שגדלים כל הזמן קצת. לחזור למטבח להכין חביתה, לערבב את הסלט עם מליון שמן זית, מלח, לימון ולשבת בשקט ולהנות מכל ביס. זה תלוי בי, כמובן. המחיר של התענוג הוא פשוט פחות שעת שינה, וכשכל השבוע ממילא מתחיל טיפה מוקדם מידי, התוכנית הזאת לא יוצאת לפועל. מה שכן, לקראת תחילת הסמסטר הצטיידתי בקופסאות אטומות והשתדלתי בכל בוקר לזרוק אל הקופסה מהר מהר כמה שיותר ירקות חתוכים גס,* להגניב פנימה כף רצינית של לאבנה ושמן זית ולימון. במהלך השיעור הראשון מתנהל לאיטו על בעיית הסולופסיזם של דקארט או על הטיוטות של ההיסטוריה לפי הגל, ידעתי שבאמתחתי מחכה לי מרחב קטנטן שכולו שלי, מישהו הספיק לחשוב עלי הבוקר, וזו הייתי אני.

[*

"אם זה לא קצוץ קטן קטן, אין על מה לדבר, עדיף כבר ירקות חתוכים".

אם אתן מא.נשים האלה (היי אמא :]) אני קצת מצטערת עליכן. גם לי יש מצבי רוח של סלט קצוץ, כשאני חותכת אותו וצריכה להתרכז או לפלוט עצבנות החוצה, כשאני מרגישה צורך לרצות או להרשים. אלו לחלוטין מצבים של סלט קצוץ. אבל תנו לי להגיד מילה בגנותו של הסלט הקצוץ – תלמדו ללעוס. תנו כבוד לירקות, הרי מה העניין בסלט אם לא להכיר בירקות שבו בפני עצמם. חלק מהעניין לפחות. אין לי שום בעיה עם סלט שחתוך גדול – כל עוד כל הירקות חתוכים באותו הגודל. כלומר, פחות או יותר בגודל של ביס. ככה אפשר לנעוץ את המזלג ולהיות מופתעת ממה שהעלתי בחכתי. להפוך את הבלתי נתפס לנתפס, את הגדול והבלתי מושג למשהו אכיל.

יש גם יוצאים מן הכלל שכדאי מאד שיהיו קטנטנים בתוך סלט, הירקות קשים למיניהם. נניח, גזר בסלט. אם אתן לא חותכות את הגזר לקוביות זעירות, או לפחות בגודל אחיד – אתן עשויות לשבור את השיניים. תקלפו אותו, תגרדו אותו, או תתאמנו. במילים אחרות, תחשבו לדוגמה על לבנה בתוך חצץ …….Ο………………… הבנתן? 

(יוצא מן הכלל נוסף זה קולורבי. אבל אם אתן סתם ככה מוסיפות אותו לסלט ירקות… ובכן, אני לא בטוחה שיש לי במה לעזור לכן, כנראה אתן מא.נשי הליקריץ, והקימל ו… well, בהצלחה עם זה.)

כלל האצבע שלי הוא לשחק (הו לא, אני נשמעת כמו גירסה מתכתית של אודטה). לחתוך כל פעם את הסלט בגודל אחר, קצוץ קצוץ, גס או באמצע, לפי המצב רוח אבל העיקר הוא שכל הירקות יהיו בגודל אחיד.]

חלומות וסכיני-סבתא

באחד מימי ההולדת שלי ביקשתי מסבתא שלי מתנה סכין שף. הרקע: התמכרתי לצפייה בתוכניות בישול של אהרוני. שם, מול האיש, הגבות והחיבה המוגזמת לטימין, הבנתי שאני רוצה ללמוד לקצוץ כמו גדולה. אגב, זה מזכיר לי אחרי צפיה ממושכת ב'אנטומייה של גריי' רציתי להיות רופאה, לשם כך, נאחזתי בשיניים בארבע יחידות מתמטיקה. מפה לשם, כשראיתי שאחרי צפייה ב'האישה הטובה' אני חולמת להיות עורכת דין הבנתי שיש פה איזה סוג של מוטיב חשוד, מפה לשם הרפתי מחלומות מלופפים במתמטיקה ומצאתי את עצמי מרוצה למדי במגמות ספרות וקולנוע.

חזרה לסיפור. סבתא שלי הביאה לי במתנה שני סכינים מסוגים שונים. היא אמרה שלא ידעה איזה מהם לבחור ומה יהיה לי נוח אז היא קנתה את שניהם. הודתי לה והתחלתי במרתון אינטנסיבי של צפייה בסרטונים ביוטיוב שמסבירים על השימוש הראוי בסכיני שף [נניח כמו זה, או זה]. מה שגרר ערמות של ירקות קצוצים מיותמים על השיש במטבח. כעבור כמה שנים במכינה, זה גם עלה לי בבדיחות עלי ועל התחביב המוזר שלי. (יאמר לזכותי, שאותו תחביב מוזר הגביר משמעותית את כמות הויטמינים שצרכו מיטב בננו ובנותנו שנבחרו בפינצטה להקדיש שנה מחייהם לעבודה קהילתית, שחנ"שים גורליים וארוחות ערב אפרוריות של עדשים עם טחינה, למען מדינת ישראל).

הסכינים שסבתא קנתה לי עוד משמשים אותי נאמנה, כשאני מספיק חדורת מוטיבציה לבשל כשהדברים עומדים במקומם ואני נכונה לקצוץ "כמו שצריך" כל ירק שנקרה בדרכי. אבל לא לשם כך נתכנסנו, נתכנסנו כדי לקצר את הדרך של הסלט לצלחת שלכן ובשביל זה רציתי להמליץ לכן זה לקנות סכין סבתא טובה.

כשאני אומרת סכין סבתא אני מתכוונת לסכין פשוטה ומוצלחת, כזאת עם שפיץ בקצה ומשוננת.* קנו אחת של חברה מוכרת ויקרה יחסית שעולה בין 28-50 שקלים. מוטב סכין אחת טובה על חמש בעשרה שקלים, גם לא אלה הארוכות מידי שמחכות ליד הקופה של פוקס-הום, עליהן סבתא שלי (דווקא זו מהצד השני) היתה אומרת "אין לנו כסף לקנות בזול". הסכין המוצלחת האחת תשמש אתכן נאמנה. דמי בראשי אם לא. תראו לי מטבח אחד של סטודנטיות מרוששות שהן לא רבות בו על הסכין הטובה, או שבדיוק לא מוצאים אותה כי היא בכיור. מה שמוביל אותי להציע שאם כבר שוכנעתן לקנות סכין אחת, תקנו שתיים. ככה תמיד הדרך של הירקות לצלחת שלכם תהיה מובטחת. זה וביקור קבוע בדוכן הירקות הקרוב לביתכן, כי מישהי צריכה לדאוג שיהיו ירקות במקרר.

[* למה משוננת? אם יש לכן משחיז סכינים זמין, מדהים, אתן כנראה לא זקוקות לי. אבל אם לך במקרה אין, או שהוא בבוידעם או בארון לא נגיש אחר, ובכל זאת את רוצה להיות מסוגלת לחתוך עגבניות עם אותה סכין גם בעוד שלושה חודשים – לכי על המשוננת].

אני מניחה שבאיזשהו שלב בפסקאות האחרונות גלגלת עיניים, כי את מסתדרת יופי עם מה שיש ולמי יש כסף להוציא עכשיו על סכינים. עכשיו תחשבי על הסכין הכהה שמחכה לכם במטבח, ועל דמעות הבצל.