א – ב של איך לגרום לעצמי להיות שמחה, זה שיהיו ירקות בבית. אין דבר יותר מרגיע מהידיעה שלא משנה מה קורה בעולם, אני תמיד מסוגלת לשלוף בצל סגול מהסלסלה בסלון, לגשת אל המקרר ולהוציא מלפפון ישר, עגבניה קשה ואם יש גם צנונית או פטרוזיליה מה טוב.* לקצוץ אותם לתוך קערת זכוכית ולהודות לאלוהי העגבניות והמלח. להתפעם מכך שבתוך דירה שכורה, בין כל המשימות והרשימות והלבד של העולם, כל הצבעים מתערבבים בקערה ומזכירים שהעולם הזה יותר עשיר ומורכב ממה שאני רגילה לתפוס. אי שם יש צבעים, מרקמים ובלאגן, ואצלי בקערה אני מצליחה לתפוס אותם. ולחשוב שכשאני אוכלת כל המגוון הממשי הזה הופך להיות לתאים קטנים שהם אני, האני שאני.
[*כמה מילים בשבחה של הצנונית
צנונית היא תגלית. אני יודעת שיחסי הציבור שלה בקרב אנשים שלא מתקרבים לפנסיה הוא מפוקפק. אולי זה קשור לקרבה החשודה שלה לצנון, ירק שלמיטב ידיעתי רק סבא שלי אוכל להנאתו. אבל הצנונית עומדת בפני עצמה. פעם גם הייתי חלק מהמפקפקות. עד שאכלתי מנה פשוטה של חצילים, שמן זית, יוגורט שעוטרה בפרוסות דקות של צנוניות, בצל ירוק ונבטים באיזו מסעדה תל אביבית על רחוב שאול המלך והבנתי על מה מדובר ומסתתר מעיני שאר העולם. המרקם שלה פריך פריך, היא קטנטנה וקומפקטית, ואפילו טיפונת חריפה, היא כל מה שמלפפון היה רוצה להיות והוא לא. היא גם ורודה מטבעה. כלומר, תוספת מעולה לכל סלט באשר הוא סלט.]
אם זה היה תלוי בי, כל בוקר היה נפתח בלהרתיח קומקום, לחתוך סלט, לשתות תה במרפסת ולהסתכל על הפלא בדמות עציצים שגדלים כל הזמן קצת. לחזור למטבח להכין חביתה, לערבב את הסלט עם מליון שמן זית, מלח, לימון ולשבת בשקט ולהנות מכל ביס. זה תלוי בי, כמובן. המחיר של התענוג הוא פשוט פחות שעת שינה, וכשכל השבוע ממילא מתחיל טיפה מוקדם מידי, התוכנית הזאת לא יוצאת לפועל. מה שכן, לקראת תחילת הסמסטר הצטיידתי בקופסאות אטומות והשתדלתי בכל בוקר לזרוק אל הקופסה מהר מהר כמה שיותר ירקות חתוכים גס,* להגניב פנימה כף רצינית של לאבנה ושמן זית ולימון. במהלך השיעור הראשון מתנהל לאיטו על בעיית הסולופסיזם של דקארט או על הטיוטות של ההיסטוריה לפי הגל, ידעתי שבאמתחתי מחכה לי מרחב קטנטן שכולו שלי, מישהו הספיק לחשוב עלי הבוקר, וזו הייתי אני.
[*
"אם זה לא קצוץ קטן קטן, אין על מה לדבר, עדיף כבר ירקות חתוכים".
אם אתן מא.נשים האלה (היי אמא :]) אני קצת מצטערת עליכן. גם לי יש מצבי רוח של סלט קצוץ, כשאני חותכת אותו וצריכה להתרכז או לפלוט עצבנות החוצה, כשאני מרגישה צורך לרצות או להרשים. אלו לחלוטין מצבים של סלט קצוץ. אבל תנו לי להגיד מילה בגנותו של הסלט הקצוץ – תלמדו ללעוס. תנו כבוד לירקות, הרי מה העניין בסלט אם לא להכיר בירקות שבו בפני עצמם. חלק מהעניין לפחות. אין לי שום בעיה עם סלט שחתוך גדול – כל עוד כל הירקות חתוכים באותו הגודל. כלומר, פחות או יותר בגודל של ביס. ככה אפשר לנעוץ את המזלג ולהיות מופתעת ממה שהעלתי בחכתי. להפוך את הבלתי נתפס לנתפס, את הגדול והבלתי מושג למשהו אכיל.
יש גם יוצאים מן הכלל שכדאי מאד שיהיו קטנטנים בתוך סלט, הירקות קשים למיניהם. נניח, גזר בסלט. אם אתן לא חותכות את הגזר לקוביות זעירות, או לפחות בגודל אחיד – אתן עשויות לשבור את השיניים. תקלפו אותו, תגרדו אותו, או תתאמנו. במילים אחרות, תחשבו לדוגמה על לבנה בתוך חצץ …….Ο………………… הבנתן?
(יוצא מן הכלל נוסף זה קולורבי. אבל אם אתן סתם ככה מוסיפות אותו לסלט ירקות… ובכן, אני לא בטוחה שיש לי במה לעזור לכן, כנראה אתן מא.נשי הליקריץ, והקימל ו… well, בהצלחה עם זה.)
כלל האצבע שלי הוא לשחק (הו לא, אני נשמעת כמו גירסה מתכתית של אודטה). לחתוך כל פעם את הסלט בגודל אחר, קצוץ קצוץ, גס או באמצע, לפי המצב רוח אבל העיקר הוא שכל הירקות יהיו בגודל אחיד.]
חלומות וסכיני-סבתא
באחד מימי ההולדת שלי ביקשתי מסבתא שלי מתנה סכין שף. הרקע: התמכרתי לצפייה בתוכניות בישול של אהרוני. שם, מול האיש, הגבות והחיבה המוגזמת לטימין, הבנתי שאני רוצה ללמוד לקצוץ כמו גדולה. אגב, זה מזכיר לי אחרי צפיה ממושכת ב'אנטומייה של גריי' רציתי להיות רופאה, לשם כך, נאחזתי בשיניים בארבע יחידות מתמטיקה. מפה לשם, כשראיתי שאחרי צפייה ב'האישה הטובה' אני חולמת להיות עורכת דין הבנתי שיש פה איזה סוג של מוטיב חשוד, מפה לשם הרפתי מחלומות מלופפים במתמטיקה ומצאתי את עצמי מרוצה למדי במגמות ספרות וקולנוע.
חזרה לסיפור. סבתא שלי הביאה לי במתנה שני סכינים מסוגים שונים. היא אמרה שלא ידעה איזה מהם לבחור ומה יהיה לי נוח אז היא קנתה את שניהם. הודתי לה והתחלתי במרתון אינטנסיבי של צפייה בסרטונים ביוטיוב שמסבירים על השימוש הראוי בסכיני שף [נניח כמו זה, או זה]. מה שגרר ערמות של ירקות קצוצים מיותמים על השיש במטבח. כעבור כמה שנים במכינה, זה גם עלה לי בבדיחות עלי ועל התחביב המוזר שלי. (יאמר לזכותי, שאותו תחביב מוזר הגביר משמעותית את כמות הויטמינים שצרכו מיטב בננו ובנותנו שנבחרו בפינצטה להקדיש שנה מחייהם לעבודה קהילתית, שחנ"שים גורליים וארוחות ערב אפרוריות של עדשים עם טחינה, למען מדינת ישראל).
הסכינים שסבתא קנתה לי עוד משמשים אותי נאמנה, כשאני מספיק חדורת מוטיבציה לבשל כשהדברים עומדים במקומם ואני נכונה לקצוץ "כמו שצריך" כל ירק שנקרה בדרכי. אבל לא לשם כך נתכנסנו, נתכנסנו כדי לקצר את הדרך של הסלט לצלחת שלכן ובשביל זה רציתי להמליץ לכן זה לקנות סכין סבתא טובה.
כשאני אומרת סכין סבתא אני מתכוונת לסכין פשוטה ומוצלחת, כזאת עם שפיץ בקצה ומשוננת.* קנו אחת של חברה מוכרת ויקרה יחסית שעולה בין 28-50 שקלים. מוטב סכין אחת טובה על חמש בעשרה שקלים, גם לא אלה הארוכות מידי שמחכות ליד הקופה של פוקס-הום, עליהן סבתא שלי (דווקא זו מהצד השני) היתה אומרת "אין לנו כסף לקנות בזול". הסכין המוצלחת האחת תשמש אתכן נאמנה. דמי בראשי אם לא. תראו לי מטבח אחד של סטודנטיות מרוששות שהן לא רבות בו על הסכין הטובה, או שבדיוק לא מוצאים אותה כי היא בכיור. מה שמוביל אותי להציע שאם כבר שוכנעתן לקנות סכין אחת, תקנו שתיים. ככה תמיד הדרך של הירקות לצלחת שלכם תהיה מובטחת. זה וביקור קבוע בדוכן הירקות הקרוב לביתכן, כי מישהי צריכה לדאוג שיהיו ירקות במקרר.
[* למה משוננת? אם יש לכן משחיז סכינים זמין, מדהים, אתן כנראה לא זקוקות לי. אבל אם לך במקרה אין, או שהוא בבוידעם או בארון לא נגיש אחר, ובכל זאת את רוצה להיות מסוגלת לחתוך עגבניות עם אותה סכין גם בעוד שלושה חודשים – לכי על המשוננת].
אני מניחה שבאיזשהו שלב בפסקאות האחרונות גלגלת עיניים, כי את מסתדרת יופי עם מה שיש ולמי יש כסף להוציא עכשיו על סכינים. עכשיו תחשבי על הסכין הכהה שמחכה לכם במטבח, ועל דמעות הבצל.
