*

האמת היא שלפני שקראתי את ספר שמות ובמדבר, את סיפור יציאת מצרים מראשיתו ועד סופו, ראיתי את הסרט נסיך מצרים. המצויר, יצירת המופת של שפילברג, כמו שאמא שלי שהיתה מושפעת מלימודי הקולנוע שלה, נהגה לומר. קלאסיקה שאין שום בעיה שהילדה תצפה בה שוב ושוב, שלא להזכיר את שירתה של עופרה חזה. רק כעבור כמה שיעורי פרשת שבוע הבנתי שמשה רבנו הוא בן יחיד, ושרעמסס לא יצוץ בדיון בכיתה, כי הוא בכלל לא מופיע בתנ"ך. עברו עוד כמה שנים עד שהבנתי שהסיפור לא נגמר בקבלת התורה.

א.

לא נישאתי לאיש (או שמא עלי לומר: טרם נישאתי), כבר עזבתי את בית הורי, אני יושבת על הגדר ויכולה לחשב את צעדי הלאה. כנראה שמה שמאפשר לי בכלל לעצור ולהסתכל לצדדים זו העובדה שאני מרוויחה את לחמי ואת קורת הגג שלי. ליתר דיוק, אני לומדת במקום בו אני מקבלת מדי חודש 3,000 ₪, בתמורה לכך שאקרא ספרים, אשתתף בדיונים בכיתה ואכתוב מכסות של מילים בקבצי וורד כדי לשמור על ממוצע ציונים מסוים. ובסופן של ארבע שנים אני עתידה לקבל גם תואר אקדמי. מתאפשר לי ללמוד את מה שאני רוצה, ולשכור דירה בשכונה בירושלים שמאז ומתמיד רציתי לגור בה. ממש כמו 500 הליש"ט של וירג'יניה וולף בחדר משלך. מדהים כמה חירות מחשבתית יכולה להיות באפשרות לרכוש כיכר לחם (או קינואה ועגבניות) ובידיעה שיש לך מקום להניח בו את הראש. אילו דברים אפשר לרקום בין האוזניים, או להעלות על דל השפתיים כשאת לא מסתכנת בכך האדמה שתחתייך תבלע אותך. אני משתעשעת ברעיון שבעולם חילוני שאין בו אלוהים שיתפוס על המילה, מה מונע ממני להיות קורח?

תכננתי להיות דוסית-ילדה-טובה ירושלים. הייתי עובדת-ה': לבשתי חצאיות, שרוול באורך שלא יבייש אף זרוע, עצמתי עיניים בזמן התפילה והתנדנדתי בכוונה. הכי אהבתי להיות חזנית בכיתה. לבחור את המנגינות, לקרוא את התפילות בקצב הנכון. זה הרגיש נורמלי, כמו הימים שבהם הצטרפתי לאמא שלי לתפילת נשים כדי שאשיר בהטעמה את "אנעים זמירות". הצרימה התחילה כשחזרתי הביתה ושרתי את אותה מנגינה לסבא שלי, והוא לא התרגש כמוני. או כמה שנים אחר כך הצרימה כשבתגובה לידיעה שאלמד בתיכון פלך, נעניתי בגיחוך, שתיקה קצרה ובשאלה שלא איחרה לבוא – את גם מניחה תפילין?

בחג השבועות האחרון סעדתי אצל זוג חברים. אחד מהם דתי והשני חילוני. הם העידו שבסופו של יום, כמו כל זוג מעורב, שם החיכוכים שלהם, העובדה שהם הומוסקסואלים חריגה לכאורה רק כלפי חוץ. אילו הייתי במקומך, אמר לי אחד מהם, אילו הייתי אישה דתיה, אפילו לא הייתי מתאמץ ליישר קו עם המיינסטרים, או בכלל לא הייתי נשאר דתי. למה להיאבק על נוכחות במרחב שאיש לא רוצה לתת לך בו מקום? כשאני הולך לבית כנסת אני מרגיש בנוח, בכל שטיבעל קטן שאכנס אליו אוכל לעלות לדוכן. יש לי כיפה, אני משתלב ונראה כאחד מהעם. בסופו של יום בתפילת ערבית שגרתית – מה שקורה איתי בבית לא מעניין אף אחד אם אני נחוץ להשלים מניין. אבל אותך איש לא סופר שם ממילא, אז על מה את נאבקת?

למה להיאבק? מה יועילו לי רצועות עור על היד מדי בוקר וקלף על המצח? יכולתי לעשות פה סקירה על הכוח של הפמיניזם הדתי, על ההתפתחות שלו בשנים האחרונות, אבל מה הטעם? מה הטעם להצטרף לשורות על שורות של אנשים שעושים בדיוק מה שאבותיהם עשו? לרב מיכאל אברהם יש משל על שני סוגים של שמרנות אורתודוקסית: באי בודד ושמשי שבו מנהג המקום היה להיות עם בגדי ים, תמיד. קרה וצאצאי צאצאיהם של יושבי האי הגיעו לצפון אירופה המושלגת. נשאלת השאלה – האם אותם צאצאים שומרי המסורת ימשיכו ללבוש בגדי ים גם כשיורד שלג, או שמא יתאימו את מלבושיהם למזג האוויר? הראשונים שמרנים מהסוג המקובע – מבינים את המציאות כפשוטה: כך אבותינו נהגו וכך ננהג גם אנחנו. אלו שיצדדו באפשרו השנייה יתרצו שאבותיהם לא התכוונו לבגד ים כפשוטו, אלא כפונקציה שלו – לבוש שתואם את מזג האוויר בחוץ.

אני מניחה שהרוב המוחלט של שומעי המשל הזה, או לפחות האנשים שסביבי יצדדו באפשרות השנייה. אבל ישנה אפשרות שלישית. הפעולות שאעשה הן פשוט, ובכן, הפעולות שאעשה. נכון, יש הקשר חברתי, תרבותי והיסטורי לכל דבר, לאוכל שאנחנו אוכלים, לשפה שאנחנו מדברים, לתפיסת התפקיד שלנו בחברה, בעבודה, בעולם בכלל. אבל אולי לרגע נניח שאין לנו דרך להגיע להבנה של הדרך הנכונה, הטהורה. שכל מה שאנחנו יודעים, הוא מה שנמצא בידינו עכשיו, ולא אמת אובייקטיבית שנגיע אליה אם רק נקרא את הספרים הנכונים, או נשאל את האנשים הנכונים. אם נתחייב ללכת לפי תחושת הבטן שלנו, על בסיס הניסיון שלנו בעולם – למה צריך לקדש את המסורת? מה הטעם להציב אותה כערך עליון ולא פשוט להניח שאבותינו, אימותינו, עשו את המיטב שהם יכולים ויכולות. וכך נעשה גם אנחנו?

ג.

לקח לי זמן להשלים עם זה, אבל אני חושבת שיש קשר בין הפמיניזם שלי לקטנות האמונה שלי במסורת. הרי לא אימותינו כתבו את הספרים. לא הן ניסחו את השיטות. מסיבות שנוחות למישהו אחר הן ילדו אותנו במקום. מה יגרום לי להקשיב למסורת שלטעמי היתה חסרה בה נקודת מבט או לפחות התייחסות לחמישים אחוזים מהאוכלוסייה? זה לא שולי כלל. איני פוסלת את ספרות המופת, את התנ"ך, את הגמרא, את הספרות החסידית. את כל מה שהצליח לשרוד פשוט כי הוא העסיק אנשים, אז הם שמרו עליו. אבל אולי כדאי להקשיב לטקסטים הללו ביותר אמפתיה, ולחפש אחרי צרימות שקיימות בהם מני אז. אני כבר אפילו לא מדברת רק על צעקות שכבר הפכו לרעשי רקע קלאסיים כמו אונס דינה, אונס תמר, תפילת חנה או שירת דבורה. אני מדברת על כך שמרוב שאנחנו מסונוורים מהחוקים הקיימים שכחנו לעצור ולהבין שמשהו בעסק הזה חורק. קחו לדוגמא את בת המלך, אחותו של בן המלך שהיה מאבנים טובות, במעשה של ר' נחמן מברסלב. היא הייתה מוכשרת בדיוק כמוהו, אך הסביבה סירבה לראות את זה כי נשים הן לא סוג האנשים שיכולות להיות יורשות עצר. למה? כי עוד לא ראינו אישה יורשת עצר אז כנראה שגם לא נראה. לי זה מזכיר את כשל האינדוקציה של יום.

ד.

ערב שבת בין השמשות. או כמו שיותר נפוץ במקומותינו – יום שישי אחה"צ. הכלים בפגישת מחזור בכיור, הסירים על האש באחד משני מצבי צבירה- נאים או על סף חריכה. מכבים את הגז, מדליקים נרות ושבת שלום לכולם! עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר. רוצו להתקלח לפני שיעברו עשר הדקות הקריטיות. שבת נכנסת בהפתעה, בבת אחת שוככת הסערה. לכאורה.

זה מאד ישראלי להתרפק על השירים ברדיו שיש ביום הזיכרון. הפעם היחידה בשנה בה מיטב השירים מונחים במיטב סדרם. אלא שאיש לא מספר לדתיים שומרי שבת שמיטב השירים האלה ודומיהם משודרים ברדיו מדי שבת. הפעם הראשונה שגיליתי את זה הייתה בצבא, כשמישהו הפר את הפקודה והדליק את הרדיו בשבת. הפעם השנייה הייתה בסלון של חברה טובה באלון הגליל. השבת שנוצרה במושב החילוני הייתה הרבה יותר "שבתית" מכל שבת אורתודוקסית שחוויתי עד כה. ידעתם שאין צורך בלחץ ביום שישי ושאין כמו אוכל טרי שלא חומם על הפלטה? שקפה מקינטה בשבת בבוקר יותר נכון מכל קפה-שחור-מכלי-שני-מהמיחם?

אלא שה"נכון" הזה התגמד לעומת המדרון החלקלק שעבר לי בראש. עזבי לספר להורים שלך מה עשית שם באמת, אלא ההכללה שתשתמע מזה – זהו, זה מה שאת עושה עכשיו, אבל מה יהיה כשתרצי להתחתן? מי יקח אותך אם ככה חיללת שבת? רגע. למה אתם קוראים חילול שבת? למה חביתה ושקט שלקוחים מיקום מקביל, פחות "שבתיים" מעוף חרוך שעמד על הפלטה בשעה מוקדמת מדי בבוקר? ובכלל, אם זה לא מתוך מרד, אלא מתוך חיפוש והתנסות, למה זה נתפס כדבר כ"כ רע מהמקום שממנו אני באה? אולי בכלל אותו מר-בחור עתידי שאליו ארצה להינשא יקבל את זה בהבנה. אם הוא יבין שהייתי בתקופה של חיפוש כדי לחזור למוכר ולידוע בסוף, יהיה בסדר. אם רק ארצה לחזור.

ה.

[בכלל, יש משהו עגום במצבן של הנשים בחברה הדתית. בזמן שמצופה מהן לאחוז את החבל משני קצותיו, לסיים תואר, להתחתן, להקים משפחה ולא להסתכל ימינה ושמאלה, החברה הרבה יותר מתירנית לגברים, ויודעת להעלים עין כשהם מעשנים ונוסעים בשבת. שמירת נגיעה לפני החתונה זה פאסה, תגידי תודה שהוא בכלל רוצה להיות איתך. עם החברה הקודמת שלו הוא בטח כבר שכב, אבל את – שמרי על בתולייך. איש לא רוצה אישה משומשת.]

ו.

אני הופכת לפמינאצית. לימודי מגדר הם משקפיים שקשה מאד להסיר ברגע שחובשים אותם. זה מזכיר לי שיחה שלי עם חברה בתיכון. זו הייתה תקופה של בחירת מגמות, ועלינו ברחוב יהודה בדרך לאוטובוס כשהיא אמרה לי – אני רוצה ללמוד קולנוע. אבל אני יודעת שברגע שיתחילו לפרק לי את הסרט למושגים, כבר לא אוכל להנות ממנו באותה צורה. לא עוד לצפות בקומדיה רומנטית ולהשקיט את המוח. פתאום כל מה שאצליח לראות זה את התפרים, את הטלאים שמרכיבים את הסרט ליחידה שלמה. מי יחזיר לי את רגעי האסקפיזם, בהם לכמה רגעים הכול עובד כשורה?

הבנתי למה היא מתכוונת, אבל אולי בגלל שכבר בחרתי שאקח מגמת קולנוע ממילא, הצעתי לה את היתרון שבבחירה הזו. במקום לאכול עוגת שוקולד ושכל מה שתוכלי להגיד עליה זה שהיא מתוקה, תוכלי להנות מהמרקם שלה, ממידת הרטיבות שלה, ולהבין איך זמן האפיה, ויחסי המצרכים השפיעו על כל הדברים הללו. אז כן, יהיה קשה לוותר על הפשטות המתוקה של עוגת שוקולד, אבל אולי המתיקות הזאת ממילא תיעשה מאוסה בשלב כלשהו. השאלה היא אם יהיו לך כלים להתמודד עם התפתחות העניינים. תחשבי אלו עוגות שוקולד מדהימות תוכלי לאפות אם רק תביני את מערכות היחסים בין הדברים. בסוף היא באמת הייתה איתי במגמת קולנוע. יחד יצרנו קומדיה רומנטית שמנסה גם להיות פמיניסטית, על בחורה שמניחה תפילין. אות הקין הזה על המצח של הדמות הראשית גרם לכך שאף אחת אחרת לא רצתה להצטרף לצוות שלנו ונשארנו לבד. אז כן, מגדר זה משקפיים שלא מרפים, אבל לדעת שהם קיימים ולבחור לראות במטושטש? האם זו באמת אלטרנטיבה?

ז.

כנראה שיום אחד שאלתי את אמא שלי איך אפשר לדעת שהיהדות היא הדרך הנכונה, כי לקראת בת המצווה שלי היא הציעה שנלמד יחד את ספר הכוזרי. בדיעבד קראנו יחד את הפרק הראשון בעודנו שוכבות מותשות מהיום-יום על המיטה שלה ושל אבא שלי. את השאר לא הספקנו כי אחותי הבכורה התחתנה והתאריך המיועד התקרב, אז אמא שלי תקצרה לי פחות או יותר מה ריה"ל אמר שם. כשהגיעה השעה לכתוב את הדרשה לקראת האירוע, נלחצתי ולא היו לי מילים. הרי ציפיתי שאכתוב את הדרשה הכי חיננית שנכתבה אי פעם על ידי נערה בת 12, אז השתתקתי ופרצתי בבכי. אמא נחלצה לעזרתי, כתבה את הדרשה הכי חיננית שנכתבה עבור נערה לחוצה בת 12 שצריכה לשאת דברים. בסוף כולם מחאו כפיים ממילא.

ח.

פוליטיקה היא לא כוס התה שלי. במובן הפשוט שלה – שבו אנשים (כמו משה רבנו אולי), צועקים ומכים על סלעים מניעים גלגלים ומספרים על זה אח"כ בתקשורת. רב הנסתר על הגלוי בגישה של האדם מן השורה למה שבאמת מתחולל שם. תשעים אחוזים מהפרשות שמתפרסמות רק חיכו לתזמון הנכון של היריבים כדי שיצאו לאור. או במקרה הפחות מוצלח – להסתיר פרשה גרועה אפילו יותר. זה אומר, שאי אפשר להסתכל רק על תוכן הדברים, יש עוד ממדים – כמו זמן, מרחב – שצריך לבחון כשניגשים למציאות. הבעיה היא, שהכל פוליטי, הכל מעורבב, אי אפשר להפריד בין המקום בחיים הקהילתיים, למקום בבית, או בחדר המיטות. החיים הם לא בתנאי מעבדה. ייתכן שיש סיבה היסטורית שבגינה הדברים השתרשו כפי שהשתרשו, או פיזיולוגית-ביולוגית. אבל אי אפשר לדבר סימולטנית על כל המקרים, מה שאפשר לדבר עליו זה הבחירות שלנו. להבין מה נתון ומה בכוחנו לשנות.

אגיד משהו אחר: אנחנו יוצרים הגדרות כדי שיהיה לנו פשוט יותר לנוע במרחב. אבל צריך לדעת מתי ההגדרות גם חוסמות אותנו ולדעת לוותר עליהן בעת הצורך. אין עולם מושלם או אידאלי – יש תיעדוף שלנו במציאות כדי ליצור את הטוב מבין העולמות האפשריים. כהסבר לדבריה של באטלר ב"צרות של מגדר", כתבתי בעבודת הסמינר כך: "ההגדרות שלכתחילה באות לשרת את האדם בהתנהלות שלו בעולם, להכניס דברים לקופסאות, לסדר את העולם כך שיוכל לחיות בו ולצמצם את מרחב הלא נודע – הן אלה שבסופו של יום פוצעות אותו מבפנים. האדם המציא קופסאות, אפשר לקרוא להן נימוסים, מגדר, התנהלות חברתית, גינוני מלכות וכד', וכשהן מפסיקות להיות רלוונטיות – שוכח שאפשר גם להטיל בהן ספק. או להמציא חדשות, גדולות או גמישות יותר." הדברים הבודדים שאנחנו יכולים לעשות זה להיות ביקורתיים ולא לקבל את המציאות הקיימת כמובנת מאליה. איפה אנחנו עוצרים כשאנחנו באים לשנות? מתי המחיר שנאלץ לשלם על הגדרות יהיה גבוה מדי?

תמיד חשבתי שחוקים זה קונספט מצחיק. מישהו כותב משהו בשחור-לבן, ופתאום זה הופך למציאות. רעיון מתורגם לרשימת בוּלטים שיוצרת מציאות. זה לא חידוש שהפחד הכי גדול של הפטריארכיה נטוע בהבדלים הביולוגים. זה מה שמאפשר לה להתקיים, מהפרו ורבו. לכן היא מפחדת מהטלת הספק השוויונית הזאת, שנשים יכולות לשמש בפונקציות נוספות. שיש פונקציות שהן לא אישה ולא גבר, כי חסידוֹת לא סתם באות לבקר. השאלה שלי היא, אם נרפה לרגע מכל הפחדים – האם אנשים באמת יפסיקו להביא ילדים לעולם? האם העולם באמת יפסיק להתקיים? אולי הם פשוט יעשו את זה סנטימטר אחד יותר מבחירה ולא מלחץ. כלומר, אם זו הדרך הטבעית, האם אנשים לא ימשיכו לנהוג בה ממילא? איפה האמון הקפיטליסטי בהיצע עכשיו? איפה אותם אנשים שיצדדו ברבי עקיבא בוויכוח שלו עם טורנוסרופוס על מותר הלחם מן החיטה כשמדברים על אמצעי מניעה? האם גם בסיפור הזה "טבעי" היא מילה נרדפת ל"טוב יותר"?

ט.

מי שלא חווה חריגוּת לעולם לא יבין שהוא המיינסטרים. לפני חודש ביישוב שכן לזה שגדלתי בו, אישה טרנסית בגילי, שלמדה בישיבה התיכונית עם חברים שלי, התאבדה. החברה הדתית התרגלה להכיל הומוסקסואלים, כי בסוף הם גם מחפשים משפחה, לסביות לא צריכות לעשות רעש כדי להרות. אבל טרנסים? החברה לא מסוגלת להכיל אותם. הם מנסים לשבור או לפרק משהו שאנחנו לא כל כך בטוחים בו בעצמנו במקום להקשיב ולהרפות להניח לעולם להיות מה שיהיה – אנחנו מגביהים את החומות.

לא ציפיתי לקבל את התורה בחדר קטן במתנ"ס, כשמצד אחד שלי אישה עם קול מתחלף של נער בר-מצווה ובשני גבר מקריח עם שוונץ סגול עם קבוצת השיער האחרונה שנשארה לו. זו גם לא הייתה התורה שציפיתי לקבל. בדומה למפגשי לימוד ליל שבועות מהז'אנר, הוא נפתח בסבב – אלא שלשמנו נתבקשנו לצרף לשון פניה (אתה, את, או מעורבת). שוחחנו על מאמר של באטלר אבל מעבר למילים שנאמרו בחדר, הלימוד הכי משמעותי היה החוויה להיות בתוך ארבע קירות עם כשלושים אנשים, הייתי אחת מהבודדים שמגדירים את עצמם כהטרוסקסואלים. הזהות המגדרית או המשיכה המינית שלי מעולם לא הוטלו בספק, לא היה שום דבר מפתיע בכך שמגופי בקע קול נשי. אלו היו ארבע אמות בהן אני החריגה כי הבחירה שלי להיות כפי שמצופה ממני היא הלא נורמאלית. משם יצאתי לרחובות ירושלים, וכמו בבדיחה על דוד לוי בכביש 1 – כולם הלכו לכיוון ההפוך. אלא שבניגוד לדוד לוי – לא הייתי לבד, מאחורי הלכו שני חברים גבוהים ממני. הוא עם אופניים והיא עם שמלה.

כמות האנשים הדתיים ברחובות ירושלים בליל שבועות שוברת את הסטטיסטיקה. וכל אחד ואחת מהם הסתכלו עלי והשהו את המבט ואפילו סובבו את הראש. ניסיתי להבין מה לא בסדר, אם יש לי חור בשמלה, או אולי לכלוך בשיער, מה עשיתי שפתאום במקום להיעלם בקהל כהרגלי אני כל כך בולטת שאני מסובבת ראשים תמהים. עם כל מבט התכווצתי ואיבדתי ביטחון. מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? שהלילה צועדת מאחורי חברה, שהיא במקרה אישה טרנסית וכל המבטים המצמיתים היו מכוונים כלפיה.

י.

בכל צומת שבו הייתה לי בחירה – לקחתי שמאלה. בהתחלה זה היה ללמוד בתיכון פלך ולא באולפנה, אח"כ מכינה מעורבת, צבא, וישר תואר ראשון. שום פניה לא הייתה חדה מדי, הכל בגבול הסביר, בתחום האפשר, קיימת במלאי. אף פעם לא משהו לחלוטין מחוץ למסגרת. אף פעם לא הסטתי למישהו את הראש ב-180 מעלות. אפילו כשהתחלתי ללכת במכנסיים זה היה על יבשת אחרת וכשהגעתי הביתה זה הסתדר איכשהו. אבל יש אנשים שהבחירה שלהם היא לא אחת מברירות המחדל בקטלוג של החיים הסבירים. אנשים קמים מדי יום בתחושה שהם לא מתאימים לגוף שהם חיים בו, לשפה שהם משתמשים בה.

זה לא כמו ללכת עם כיפה בתל אביב. זה חתיכת ערעור קיומי. וגם כשהם בוחרים ללכת בעקבות הבחירות שלהם אנשים מטילים ספק בעצם האפשרות שלהם לבחור להגדיר את עצמם. מצמידים תוויות, חריגים.  סוטים. "למה לעשות דווקא?" "למה לא ליישר קו עם כולם?" "שידחיקו". "ואחרי כל זה הם רוצים להקים משפחה כמו כולם?". כי כשהם מזייפים את "כמו כולם" הם נאלצים לדרוך על משהו הרבה יותר מהותי בזהות שלהם. הקופסאות שיצרנו בעולם לא מתאימות, הם נאלצים להשאיר את הלב שלהם בחוץ. לשכנע את עצמם שהם השונים ולא הקופסאות שקטנות למידתם. בזמן שאני נאבקתי שתהיה לי דריסת רגל במרחב הציבורי, שאפסיק לעמוד על רגל אחת ולבחור אם זו הרגל-הדתיה שלי או זו הרגל-האישה שלי, אנשים אחרים מצאו את עצמם מרחפים בחלל משולחי רסן. כי "יש גבר, יש אישה, על איזה רווח ביניהם את מדברת?". אם רק מלילה אחד של מבטים כאלה נצמתתי – מה עם אלו שמתמודדים עם מבטים כאלה כעניין שבשגרה. יום יום מטילים ספק בקיומם, ביכולת שלהם לבחור מי הם. גם בימים בהם הם באיגרא רמא וגם בימים בהם הם בבירא עמיקתא. אין שום דרך להבין את המחיר הזה ולהרחיב את השורות אם מעולם לא הרגשתם חריגים עד כדי כך שהשורות הן אלו שהשאירו אתכם בחוץ.

יא.

כמה ספסלים התווספו ביום שרבן גמליאל עזב את נשיאות הסנהדרין? 400? 700? כמה אנשים מצאו את מקומם בבית המדרש אחרי שסלקו את שומר הסף? איך שומר הסף בכלל מסוגל לדעת מהי פנימיותו של אדם, הלא הוא אדם מן השורה והכלים שנמצאים בידיו הם האמצעים המקובלים, התפיסות הנורמטיביות, הסטיגמות – זה נראה רגיל והשני עובר לו לא טוב בעין. אחרי שחלשה דעתו הראו לרבן גמליאל כדים בהירים מלאי אפר. כדי שיבין שמי שהצטרף לבית המדרש ממילא הוא ריק ופוחז. האם רבן גמליאל באמת מנע תורה מישראל או שמא הביאו לו נתונים נמוכים מהאמת כדי שדעתו לא תיחלש עליו? האם באמת כך הדבר, האם הם באמת אנשים ריקים שהצטרפו, או אולי זה מה שהראו לו כדי שירגיש טוב שהוא לא היה אליטיסטי מדי? הסיפור עצמו מספר לרבן גמליאל משהו שהוא לא מתכוון אליו עד הסוף, שהוא לא האמת. נראטיב מן השפה אל החוץ, הכל כדי שלא תיחלש דעתו. אם הסיפור עצמו לא תוכו כברו, אז איזה אדם כן עומד בקריטריונים הללו?

מה גורם לי להיות בפנים ולא בחוץ? אולי עצם השאלה הזאת מעידה על כך שאני כבר בחוץ. עם הזמן חשבתי שאם אלו השורות, אם אלו הקריטריונים של הקהילה שבה אני חיה – אני לא רוצה לקחת בה חלק. תפסתי טרמפ על המדרון החלקלק. אמרתי שאהפוך לדתיה לייט, דתל"שית, עד שיום אחד אני עלולה להיות חילונית גמורה. אבחר מראש לוותר על הצרימות וללכת בעקבות הבחירות שלי, ולא בעקבות מסורת כבדה על הכתפיים. אלא שאז הגעתי לבית המדרש 'אלול' של הדר  – פתאום אפשר לראות את החלום השוויוני מתקיים. אחרית הימים זה כאן -"וגרה מסורת עם שוויון", כולם נספרים. פתאום אני לא נבוכה לעמוד בעמדת החזנית אלא מכך שבחור שיצאתי אתו שיושב בקהל ישמע אותי מזייפת את טעמי המקרא בפרשת ניצבים. במקום לשלוח מבטים פאסיביים ולדום מעבר למחיצה.

אני לא צריכה להחליט עכשיו מה יעלה בגורלי. אם ללכת שוב שמאלה או אם בכלל לצאת מהדרך הסלולה. אולי אחכה ליום שבו ארצה להינשא, ולמי, ואתאים את עצמי אליו. איזו שבת נרצה לשמור ביחד. הקול שבראש שלי אומר: היי נכונה לדקת קריאה – תמיד יש סיכוי שתפגשי מישהו שיסיט אותך מהמסלול. היי משיח בשערי רומי. היי המצורע שחובש ומתיר את פצעיו אחד אחד כדי שתמיד יוכל להגיע בתזמון הנכון. האם להיות משיח זו בכלל אפשרות עבורי אם אני אישה? והאם אני צריכה להתאים את עצמי למישהו זר שעוד לא פגשתי? ובכלל, היום איש לא רוצה להקשיב למצורעים.  רחל אמרה בעצמה: "אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא".

יב.

לבת המצווה שלי קיבלתי מאבא מהדורה מהודרת של חמישה חומשי תורה של תורת חיים. אבא שלי מתעקש להביא לבת מצווה מה שהיה מביא לבר מצווה. הוא מתנגד עקרונית לכך שבנות זוכות לסבונים ומגבות כשלבנים מביאים ש"ס. אחי הגדול קיבל ש"ס. אלא שכשהוא התחתן והקים בית, הש"ס נשאר על המדף בחדר הנעורים שלו. שאלתי אותו אם אוכל לשאול ממנו מסכת או שתיים. הוא אמר שאני יכולה לקבל את הכול.

_____

[המסה נכתבה כמטלה לקורס של ד"ר יצחק ליפשיץ על מחשבה יהודית פוליטית.]

הראשון הוא זמן, השני עודף בשיווק עצמי. זה לא מונח מדויק. בעצם רציתי להגיד שהוא יתחדד לי בהמשך אז הנה אני מחדדת: הכוונה להכניס את עצמי בכוח לסיפור. להיות אובר פמיליארית אבל בעצם להתנשא להגיד – הנה אני, תראו תראו. זה הכח של המילים כשכותבים אותן. משחית.

א.

נתחיל מהראשון. איך לעזאזל מספיקות את כל מה שצריכות. עזבו צריכות, שרוצות. איך אני יכולה להספיק להיות אישה חזקה ועצמאית, שלומדת, שכותבת, ששומרת על המלגה שלה, נוסעת לתל אביב וחוזרת, עובדת ועושה את המוטל עליה כאחת האדם, ישנה די והותר, אוכלת, מבשלת, מבקרת את סבתא. ואיפה כביסה נכנסת לסיפור, או דברים איזוטרים כאלה כמו 'להרוויח כסף' ולהצליח להיות איפה שאני באמת רוצה להיות. איך מוצאות זמן להכל? אני יודעת שהוויתור והבחירה שלנו בתוך זה, זאת שחותכת בבשר החי, הן בסוף שקובעות ועדיין – איך אומרים, תשמעי מטלה, זה לא את, זה אני. את פשוט לא חשובה לי מספיק שאשקיע בך זמן. הנה, מעיין ואני דיברנו לפני כמה זמן והסכמנו – לא משתלם לא בזמן ולא בכסף לעבוד במשרות סטודנט, עדיף כבר לאכול לחם צר ומים לחץ.

(ואיך זמן מתפוגג במסך. הפלאפון שלי עדכן את עצמו והוא הפך להיות יותר מסיח דעת ממה שהיה קודם לכן, יותר אפקטים יותר תשומת לב. אייקונים מפזזים, זזים הצידה לפינה. כאילו אפשר לעשות הכל במקביל. אני מרימה מכשיר לבדוק משהו אחד ופתאום נשאבת פנימה לזמן לא ידוע. שמישהו יכבה את הצד הזה של העולם)

זה נדוש להגיד את זה. אומרות את זה כל הזמן. והקטע המחריד שזה לא הולך להשתפר. זה לא שמישהו יגיד לי – היי לך שם, הגעת לשלב הבא וקיבלת בונוס – עוד יממה בשבוע. לא ולא. רק עוד זמן יצטרך להיות מוסב לאפיקים אחרים. שאלוהים תשמור.

עכשיו נניח, יש לי קריוקי מחוץ לחלון. דיי זייפני יש לציין. ובעצם עכשיו רציתי לישון אבל מסתבר שלא הכל תלוי בי. יש עוד אנשים בעולם שקובעים עובדות בשטח. אפרופו עוד אנשים בעולם, אני פתוחה להצעות, איך אפשר להרחיב את הזמן ולהכניס יותר מכל הטוב הזה שהעולם מציע. הרי הכל יותר טוב בלי לחץ. רק אל תגידו לי לישון פחות, או להפסיק לאכול. זה לא שווה את זה.

רעיונות?

ב.

הפחד השני הוא שאני מרכז העולם. עזבו את האחריות, איזה שיעמום. שלא תחשבו חלילה שזה נאמר מתוך ענווה, פשוט מתחשק לי לשמוע את הקול בתוך הראש של מישהו אחר, נמאס לי מהבעיות של עצמי. אממה, אני חוששת שקצת אין לי סבלנות להקשיב לאחרים, ואין לי קשב וריכוז להתעניין סתם ככה במישהו אחר. אולי כי המקום שלי בעולם לא יציב עד הסוף, כי אני כזאת סטודנטית שחיה על הקצה. (כן, בטח). אני אומרת עוד ועוד מילים כי לא קיבלתי סימן שמישהו באמת הקשיב, אז אני ממשיכה לנסות.

אין לי איך לעמעם את זה. נמאס לי לקרוא אנשים מלאים בעצמם, הם, אנחנו, בכל מקום. עכשיו עם הבחירות אפילו הפרסומות בפייסבוק שלי הן עוד יותר מלאות בעצמן -"אנחנו נציל את העולם" "אני הוצאתי אני גאלתי". יאללה יאללה. ועדיין, כל פעם שרציתי לכתוב פוסט כאן בבלוג תהיתי במה אני שונה מזה, אז השתתקתי. הייתי ברצף ראיונות עבודה שבכולם למדתי להגיד "כוחי ועוצם ידי", הרי כבר אמרנו – אישה חזקה ועצמאית. אבל יאללה גם כן, אני מלאה בבלבולי שכל ותהיות קיומיות על מקומי בעולם. את מי בכלל מעניין מה שעובר לך בין האוזניים. וזה נכון. אבל תראו, הנה אמרתי את זה. לא שולחת לכן אסמסים עם סקרים למי אתן מתכוונות להצביע.

הרי לכן שני פחדים שיש לי. מחסור בזמן ועודף בעצמי. תקופת עבודות שפויה שתהיה. מי יתן ותזכו בשעות שינה רבות ובמילים שגם אומרות משהו.

 "קחי לך וניל"? זה שם גרוע. הוא לא קליט והוא בסך הכל שלוש מילים תמוהות שלא אומרות כלום. אם הן מזכירות משהו זה את רמי קליינשטיין. למה בחרת בו?

מזמן כבר הבטחתי להסביר את השם של הבלוג. רציתי קודם להניח לו להיות. שקודם יתגלגל על הלשון ואחר כך אם יהיה צורך אז אסביר. ואני חושבת שכדאי להסביר. אומנם אני סבורה שכדאי שנשים ימתיקו את יומן, בתפוחים בתמרים ובכל העולה על רוחן. אבל פתאום אני מוצאת שאנשים רוצים לייחס לי אלוזיות לשירים קליטים ומצוטטים מידי, שאני עשויה לאהוב בהקשרים שונים, אבל לא לזאת היתה כוונתי. 

מפגשי חזון והצהרת כוונות מנשיבים לי רוח במפרשים. אחרי ימי עיון בצבא מצאתי את עצמי מלאה באנרגיות. חושבת: אה, אז זה מה שניסינו לעשות עד עכשיו וזה פשוט לא עבד. יאללה, בואו נחזור להציל את עם ישראל! כן, לפעמים אני כל כך מערכתית שזה מביך. אבל זה אחד מהמניעים שלי לכתוב את הפוסט הזה, לנסח חזון. אני לא רוצה לפרש את השיר שבגללו קראתי לבלוג שלי כמו שקראתי, אני רוצה שהוא יהיה מוצב לנגדי ואחר כך, לנקוט עמדה ביחס לעולם. להציע תיקון, תזכורת. השיר הוא אולי חדר בלב, אבל בעצם הוא תירוץ.

פורטרט

תכלס, זה אינטואיציה. כשהחלטתי לפתוח את בלוג נזכרתי בשיר 'פורטרט' של דליה רביקוביץ שלמדנו עם יעל לבגרות במגמת ספרות והוא התחבר לי להרבה ממה שאני מרגישה ורוצה בעולם. הוא ארוך ורפטטיבי, אבל הוא גם משעשע ומקסים [כמו שאני רוצה להיות]. הנה, תקראו ותבינו:

פורטרט
הִיא יוֹשֶׁבֶת יָמִים רַבִּים בְּבֵיתָהּ.
הִיא קוֹרֵאת עִתּוֹנִים.
(מַה יֵּשׁ, אַתָּה לֹא קוֹרֵא?)
הִיא אֵינָהּ עוֹשָׂה מַה שֶּׁהָיְתָה רוֹצָה לַעֲשׂוֹת
יֵשׁ לָהּ עִכּוּבִים.
הִיא רוֹצָה וָנִיל, הַרְבֵּה וָנִיל,
תֵּן לָהּ וָנִיל.

בַּחֹרֶף קַר לָהּ, קַר לָהּ מַמָּשׁ
קַר לָהּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לַאֲחֵרִים.
הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת הֵיטֵב וַעֲדַיִן קַר לָהּ.
הִיא רוֹצָה וָנִיל.

הִיא לֹא נוֹלְדָה אֶתְמוֹל, אִם זֶה מַה שֶּׁאַתָּה חוֹשֵׁב.
זֹאת לֹא פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁקַּר לָהּ.
לֹא פַּעַם רִאשׁוֹנָה חֹרֶף.
בְּעֶצֶם גַּם הַקַּיִץ אֵינֶנּוּ נָעִים.
הִיא קוֹרֵאת עִתּוֹנִים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיְתָה רוֹצָה.
בַּחֹרֶף הִיא לֹא זָזָה בְּלִי תַּנּוּר.
נִמְאָס לָהּ לִפְעָמִים.
הַאִם הִיא בִּקְּשָׁה מִמְּךָ הַרְבֵּה דְּבָרִים?
תּוֹדֶה שֶׁלֹּא.
הִיא רוֹצָה וָנִיל.

אִם תִּרְצֶה לְהַבִּיט מִקָּרוֹב, יֵשׁ לָהּ חֲצָאִית מְשֻׁבֶּצֶת.
הִיא אוֹהֶבֶת חֲצָאִית מְשֻׁבֶּצֶת כִּי זֶה עַלִּיז.
לְהַבִּיט עָלֶיהָ, אַתָּה תִּצְחַק.
הַכֹּל מְגֻחָךְ כָּל-כָּךְ.
אֲפִלּוּ הִיא צוֹחֶקֶת לָזֶה לִפְעָמִים.
קָשֶׁה לָהּ בַּחֹרֶף וְרַע לָהּ בַּקַּיִץ,
אַתָּה תִּצְחַק.
אֶפְשָׁר לְהַגִּיד מִימוֹזָה,
עוֹף שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵחַ,
אֶפְשָׁר לְהַגִּיד הַרְבֵּה דְּבָרִים.
הִיא תָּמִיד מִתְעַטֶּפֶת בְּמַשֶּׁהוּ וְנֶחְנֶקֶת,
לִפְעָמִים חֲצָאִית מְשֻׁבֶּצֶת וְעוֹד בְּגָדִים
תִּשְׁאַל, לָמָּה הִיא מִתְעַטֶּפֶת כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְהֵחָנֵק?
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מְסֻבָּכִים.
זֶה הַקֹּר בַּחֹרֶף וְהַחֹם הַמֻּפְרָז בַּקַּיִץ,
אַף פַּעַם לֹא כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִים.
וְדֶרֶךְ אַגַּב, אַל תִּשְׁכַּח, הִיא רוֹצָה וָנִיל,
עַכְשָׁו הִיא אֲפִלּוּ בּוֹכָה.
תֵּן לָהּ וָנִיל.

[דליה רביקוביץ, כל השירים, הקיבוץ המאוחד (2010), עמ'106-105]

השיר הזה של רביקוביץ שובה, הוא מעורר צחוק ודמעה (מה יש, אתן לא צוחקות לפעמים משירים?). הוא שיחה, שלא לומר רשימת קניות בין הדוברת לבין איזה 'מר בחור'. אבל בעיקר מה שאני אוהבת בו שהוא תופס רגעים שוליים ומסביר את ההגיון הפנימי שלהם. אבל רק ליודעי ח"ן. כי הכל כל כך מסובך ומגוחך לפעמים, ואיך אפשר להתחיל להסביר מהתחלה? רק מתחילים להסביר ופתאום דבר מקביל לדבר, ויש עיכובים, ובמקום הסבר שפותח החוצה זה נהיה מילון פנימי מתבחבש. ומה שקצת הסתדר נתפס כמוזר בפרספקטיבה רחוקה יותר והנה חזרנו לנקודת ההתחלה – הבפנוכו נשאר לא מובן לאנשים מבחוץ. (אבל מי בכלל צריך אותם)

בכלל, מה זה הווניל הזה? האם זה התבלין המתחכם והיקר שאפשר לרכוש רק במחיר מופקע בחנויות טבע פלצניות או אולי זה הטעם הכי פשוט וגולמי שאנשים ונשים כמהים וכמהות אליו? ואיך אפשר לדעת או להבחין בין השניים, הרי כל מדף בסופר מתהדר בוניל על כל מוצר לבן עם הרבה סוכר?

אפשר להגיד הרבה דברים. כמו זה שמתחת לשיר מונחת עצבות תהומית ובכל זאת שעשוע גדול. כי משבצות זה עליז ומשמח. ויש עירבוב של הבגדים שהן גם קליפות חונקות וגם יותר מזה. יש ערבוב בין המשבצות שהן דפוס ומרקם וגם מסגרת וכלוב. העירבוב הזה מנכיח ללא הרף את הדיסוננס. את התזכורת שיש במציאות משהו אחר מעולם מושגי זר לחלוטין שנכנס פנימה. מעורבב כל הזמן, ומבינים ולא מבינים, והדברים מונחים זה אחר זה ואף פעם לא כמו שצריכים.

אני מרגישה שהשיר הזה הוא אחת מאבני הפינה דרכה אני כותבת ומתבטאת. "קחי לך וניל". שלוש מילים שקשה לגרוס בפה. שלא ברור מה הן אומרות, טעם נרכש, בדיוק כמוני. ובכל זאת, בחרתי ב"קחי לך וניל" ולא ב"היא רוצה וניל" ולא ב"תן לה וניל". כי עד כמה שאפשר לסמוך על אחרים. בעולם אנחנו לבד. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות, זה שאני בשיחה תמידית עם עצמי, אני הדוברת ואני הנמענת. לכן במלוא כובד הראש אני דורשת ממני אחריות ועצמאות: את רוצה וניל? אף אחד לא ייתן לך. אל תבקשי רשות. אם הבנת שווניל זה מה שאת רוצה – לכי וקחי לך.

לפני חודשיים הייתי עשירית. נתקלתי בעמית בספריה הלאומית, הוא עלה במדרגות לקומה השניה, ושאל אותי אם אני באה למנחה. כשנכנסתי לבית הכנסת התחילו להתפלל. פעם ראשונה שהייתי צענטער.

***

יש משהו טחוב בעולם המדרשות והישיבות. כשאדם לא מכבס לעצמו אלא צובר את כל הלכלוך בתיק גדול שיום אחד יגיע הביתה ויפתר. כשאישה לא בוחרת מה היא תאכל באיזה ארוחה, והירק היחיד שיש זה מלפפון אליפטי עייף וקצת גס, האופק מתכהה. החיים נסגרים בוואקום ונרקבים בתוך עצמם. כי מה יש כבר בעולם הזה, בשנה הזאת שבין לבין, ועד שאפשר לבחור משהו חשוב, יעבור זמן עד שכבר האמונה בשינוי וביכולת של אדם להשפיע על עצמו כמעט ותאבד. כאילו האדם הוא כדור שהמערכת משחקת בו מסירות, כאילו הבחירה לאיזה מוסד ללכת מספיקה במקום לבחור מי אנחנו ולאן אנחנו חותרים. כאילו הדבר הכי טוב בחיים האלה זה שהגישו בארוחת הערב גבינה מלוחה.

ללמוד תורה זה משמח. להתחיל כל יום בדף גמרא כסוג של תשחץ. יש נשים חכמות שאפשר ללמוד מהן. יש רבנים מרשימים מעוררי השתאות, והכל בהישג יד. הנה הרב בפינת הקפה ואפשר לשאול אותו את השאלה שמקננת בי כבר חודשים, הנה היא, עם המפתחות למציאות המטורללת הזאת, אולי עם המשקפיים שלה הדברים יתבהרו. אבל החלונות סגורים, אולי יש מזגן אבל אין אוויר.

בחודש אלול האחרון חזרתי ללמוד קצת תורה וזה היה אחרת מכל מה שזכרתי. החלונות תמיד היו פתוחים. לימוד תורה מתוך אהבת ה' ואהבת אדם עם עיניים פקוחות לעולם. חבורה של אנשים ונשים שהתכנסו כדי ללמוד ביחד עם דלתות פתוחות לרווחה. הרגשתי שאני זוכה להציץ לעתיד, למקום בו נשים וגברים לומדים יחד ורואים עין בעין. חלק מהקסם היה שלא כולם היו באותו המקום ובאותו השלב, המכנה המשותף שלנו היה הבחירה – כולם לקחו הפסקה קצרצרה מהחיים שלהם והתכנסו לבית המדרש ואחר כך החיים ימשיכו והם יקחו את התורה הזאת הלאה. היתה קהילה שבאה ועטפה, היו בוגרים ובוגרות שחזרו להשתתף. היו אנשים שהפכו את התורה לחלק מהחיים שלהם, תורה ששימשה תירוץ למפגש עם אנשים נוספים, ללימוד מהחיים.

חיים בוואקום

כששמים פרח בתוך קופסאת לוק-לוק סגורה בארבעה כיוונים הוא נרקב. אבל כאן, בבית מדרש של הדר הרגשתי שחיברו אותי לאדמה ונתנו לי אור ומים. יכולתי לצאת מהעציץ שבו הייתי ולחבר את מה שניחשתי בתיאוריה אל המציאות הממשית, כפי שאני תופסת אותה, כפי שאני בוחרת לחיות. זה היה טבעי, להיספר למניין, להתפלל בציבור, בכלל, להיות ציבור. ניסיתן פעם? בזמנו עשינו על זה סרט, וזה היה נחשב מהפכני. הופתעתי לגלות עד כמה זה פשוט. לעבוד את ה' בציבור. להיות שליחת ציבור, הפרט שמייצג את השלם. 

קראתי בתורה קודם, אבל זה היה מול ציבור של יחידות שאמרו את אותן המילים ביחד ועדיין היו אחת ועוד אחת. כאן היתה התכנסות של אנשים שרוצים לחיות יחד, לתקן עולם, להכיל את חוק הכלים השלובים בין היומיום לבין העולם הדתי שלהם. אנשים ונשים שסימנו מטרה, השתמשו באותם המקורות ואותם "שקלות וטריאות" כדי לחיות אחרת. ליצור עולם כפי שהיה צריך להיות ולא רק איך שמקובל לתפוס אותו. תגידו שזו הנחת המבוקש (שווה לדבר בהזדמנות אם השימוש בכלים לוגיים מסורתיים יכול להוכיח הכל ומה זה אומר בכלל על הכלים עצמם ועל מי שמשתמש בהם), תגידו מה שתרצו. אבל תניחו לזה רגע, זה עובד.

בכלל, החיים יפים, נסו פעם להסתכל על גלגלי השיניים שלהם ואיך הם זזים. תנו לי סיבה אחת למה להחמיץ אותם על התבחבשות, על כללים של אחרים. כל החודש הזה ניסיתי להבין איפה הקטש, איך יכול להיות מקום אחד שלוקח את כל הטוב מהמקומות בהם למדתי עד כה, איפה הבאג. איך יכול להיות מקום רציני שהלב פועם בו, שהוא גם אינלקטואלי, מעורב, שוויוני וביקורתי. ואיך זה עובד. כמו שעון, כמו דופק, כמו חיים. יש עבר ובעז"ה יהיה גם עתיד.

מחר נתייצב שם כולנו, ונתפלל ביחד את תפילות יום כיפור אחדות ואחדים שחברו יחד לציבור. לקהילה.

אפשר להיות רציונאלית כמה שאני רוצה, אבל בסופו יום אני פועלת לפי אינטואיציות. כשהחלטה רציונאלית לא יוצאת לפועל נשארת בשכל תחושה של "לפחות ניסיתי", עברתי דרך מסויימת, עם שיקולים, עם בעד ובנגד, ואמנם לא נשארתי עם משהו ממשי ביד, אבל לפחות התאמנתי. עברתי איזשהו מהלך ועכשיו אני טובה יותר. השתפרתי. כשאני מחליטה לפי אינטואיציה ובסוף ההחלטה לא יוצאת לפועל, בידיים אין לי כלום, בבטן יש רק תחושה מרירה של זמן מבוזבז ובראש דמיונות ואילוסטרציות של מה שהיה קורה אילו אם הכל היה עובד כמו שהייתי רוצה שהכל יעבוד. מה אני אגיד לכן. א מיידל טראַכט און גאָט לאַכט. 

מצאתי דירה מקסימה, ברחוב שרציתי, עם מטבח מחובר לסלון כמעט כמו שרציתי, עם מרפסת ושקט. המון המון שקט (האמת שהמקלחת קנתה אותי, קצת מוזר להודות בזה. אבל הו, המקלחת). המחיר אפילו היה אידיאלי לסטודנטית שכמותי. אבל בסוף זה נפל על זה שלא מצאתי שותפים.

בראש שלי כבר סידרתי את העציצים, מילאתי את המקרר בירקות ורק הייתי צריכה להחליט אם להניח את הספריה בקיר הארוך או הקצר. אבל לא היו לי שותפים והדירה הזאת מקסימה אבל אני לא לבד בעולם והארנק שלי הוא לא התיק של מרי פופינס. לצערי.

לכתחילה, רעיון העזיבה של הדירה הנוכחית היה כדי לעבור לגור עם חברה טובה. לבחור עם מי אני רוצה לגור, מתוך נסיון והבנה שהאהבה היא זו שיוצרת בית, לא חוזה דראקוני או נוח, לא מרפסת לעציצים או כפיות בכיור. אלא הבחירה בלגור עם אנשים אהובים. אני אוהבת את השותפות הנוכחיות שלי. וברור שאתגעגע אליהן ולהרגלים שסיגלנו לעצמנו. פשוט יש משהו מוזר בלגור עם שותפים. זה שלב ביניים מוזר בין לגור אצל ההורים לבין לגור בבית משלי. זה שלב שהוא מותרות, ללא ספק. מותרות שמאפשרות מרחב וזמן לגדילה אבל גם יוצרות בעיות חדשות כמו "לא התחתנתי איתכן, אז למה לפני שמונה בבוקר אני רואה אנשים שהם לא משפחה, ולמה אני צריכה לחשוב פעמים לפני שאני חותכת את העגבניה האחרונה". ובכלל, דווקא יש משהו נחמד בלנצל את זה שאנחנו שותפות לדירה ולא שותפות לחיים. מותר להגיד היה לי טוב עד עכשיו, ועכשיו אני רוצה משהו אחר. זה לא לנצח, זו לא זוגיות שצריך לעבוד עליה. בדיעבד זה לא הסתדר עם החברה הטובה, אבל כבר הבשלתי עם זה שאני רוצה משהו אחר ממה שיש לי עכשיו. מותר לי.

[בסוגריים אגיד שתמיד יותר נוח לי להתמודד, להישאר אחרונה במצב שנרקב לו לאיטו, להיות זאת שמרימה את הכיסאות ומכבה את האור. ודווקא כאן הרגשתי שאני צריכה לעזוב מתוך בחירה והסתכלות אופטימית ולא מתוך קוצר נשימה ולפני שהכל עולה על גדותיו. מרכיב חשוב בחיים עם שותפים (ובכלל עם בני אדם) זו תקשורת. וכאן הבנתי, טיפונת מאוחר מידי, שאני לא מתקשרת את הצרכים והרצונות שלי. עם כל שתיקה כזאת דרכתי על עצמי והצטמצמתי במקום לבדוק את האפשרות לבקש עוד מקום במילים. כאן, בזמן ובמקום הזה אני מתאמנת על לעבור הלאה לפני שהסאה גודשת, זה רציונאלי רק מלמעלה, הנה, נתתי לזה מילים כשבפנוכו זה נטו אינטואיציה.]

 

עוד דברים מוזרים בדירת שותפות

שבת. כלל האצבע שלי זה שאם מתחילים לתכנן ארוחות שבת של חברים ביום שני, היא לא תצא לפועל. או לפחות לא אם אף אחד מהוגי הארוחה המקוריים. השגרה היומיומית שאני שמחה ונבנית בה נעצרת ביום אחד שמחזיר לנקודת האפס – בעצם את לבד, כל שבוע את צריכה לחשב מסלול מחדש. ריהוט. זה מוזר שהמחשבה על הנראות הביתית נזנחת לטובת מה שהצלחנו להשיג בחודש הראשון ולצרכים מיידיים שגברו על מחיר ועל זמן. ואיך קשה למצוא זמן לייפות את הדברים, או אפילו לתלות עוד מדפים. איך מכלול החפצים בדירה יכול להיות אקלקטי מתוך עייפות ולא מתוך שיקולים עיצוביים, איך ארוחת צהריים מתפוגגת לטובת חטיף שוקולד או אוכל מבחוץ, איך נקיון וקניות יכולים להפוך לרשימה של תורות. ואיך הבית נופל לו בין השורות.

מעל הכל מרחפת תחושת זמניות. זה לא הבית שלי. זו לא השבת שלי. זה אפילו לא התנור שלי. זה לא לתמיד. זה מקום שנוח לי להיות בו כרגע, אבל אולי מחר לא.

היה גם שלב שניסיתי להשתלב בדירות שותפים קיימות. הפיד שלי בפייסבוק עדיין נראה כמו עמודי העיתונים שכבר לא משתמשים בהם. ניסוחים קלוקלים ששוכחים מה חשוב. נסיבות משמחות, מצערות ובעיקר לא מעניינות. הגעתי לסיטואציות מביכות שבהן מגיעים לראיון עם זרים ובמילים נוסחתיות מדברים על חיים. במשפט אחד מכניסים הגדרות (רחלי, סטודנטית, 23) תדירות של הרגלי היגיינה ואלוהים. נמאס לי מהז'אנר די מהר, מהצורך להסביר מי אני בחינניות-מעושה ב-5 דקות. אני לא עוברת בפילטרים האלה. אני טעם נרכש. רוב החברות הטובות שלי לא סבלו אותי ממבט ראשון. תשאלו אותן.

אני יודעת שכרגע זה נראה שאני לא רציונלית, שאני עוזבת בגלל גחמות כשטוב לי. אבל אני מחפשת משהו אחר. איזה יופי שאני בשלב בחיים שיש לי גב, שאני יכולה ללכת בעקבות חזון מטושטש ולהקשיב לאינטואיציות שלי. לפני טבעות על האצבע, לפני ויכוחים על המושב של האסלה. אני אישה עצמאית וסקרנית, עם סלידה מכיורים מלאים וממקררים ריקים. עם חיבה מסויימת לעגבניות, צנוניות ועציצים. כמה מסובך זה למצוא מקום נעים לגור בו, לחיות?

 

תהילה אמרה לי השבוע שיש שני סוגים של עבודות: את המושלמות ואת אלה שגם מגישים בסוף.

הריני להכריז כי הנני אישה חזקה ועצמאית שהגישה ארבע מטלות בזמן. הן לא היו מושלמות, אבל הן עניינו אותי מספיק בשביל לכתוב אותן ולרצות לשנות את העולם. ברצינות. כתבתי על ההיסטוריה של המזלג, כפי שאולי ראיתן כבר באחד הפרקים הקודמים; כתבתי על דייסת שיבולת שועל ועל החיבור שלה למושג המשפחה של הגל כפי שהבנתי אותו; על הפמיניזם של בל הוקס, שהוא תכלס גאולה, ועל האחיות- אחוות הנשים שגם תביא אותה; וכתבתי על משוררות עבריות – על רחל ועל יונה וולך – על היחס שלהן לדמויות מהמקרא, ארספואטיקה, ועל קולות מעזרת הנשים הישראלית שכדאי ללמוד להקשיב להן. וכל זה בעצם תירוץ לסכם שנתיים באקדמיה.

זה קצת גדול עלי פתאום. להסביר. אזרוק כמה דברים לקדירה, אוסיף קצת תחביר ואנסה להסביר שוב.
אני זוכרת שעת ריכוז בגן, הגננת סיפרה סיפור או אמרה משהו שגננות אומרות, ופתאום התודעה שלי התרחקה. אני זוכרת שראיתי את כל הסיטואציה בזווית פנורמית קצת פסיכודלית, בהתחשב בזה שהייתי ילדה. כל הילדים המנוזלים שאני חלק מהם הפכו מטושטשים, הפוקוס היה רק על הגננת שיושבת על כיסא נמוך מידי ומדברת במרכז בלי קול. המרצפות התקטנו בזווית משונה. ולכמה רגעים כל העולם היה גננת שמזיזה את השפתיים והכל שקט. ופסיכודאלי.

אני מניחה שאני מוזרה. יש לי אסוציאציות מרחיקות לכת לעיתים קרובות, כבר כמעט התרגלתי למבטי "מאיפה-לעזאזאל-צצת-עם-הדימוי-הזה", ואני צוחקת לעצמי כי מתוך כל הדברים שאני אומרת 90% אני מסננת. טוב, אולי אני צריכה לסנן 90% ובפועל אני מקשקשת יותר. מתמטיקה זה לא הצד החזק שלי. במילים אחרות, רוב הזמן אני משדרת על AM כששאר העולם מכוון על FM.

מה לומדים במרכז שלם?

בראיון שלי לשלם שאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה. אמרתי שאין לי מושג, אני רק יודעת שיהיה לי בית עם מיליון ספרים ותבנית שצריכה לצאת כל רגע מהתנור. לא ברור איך קיבלו אותי, כנראה לא בזכות זה. אבל כשישבתי במרפסת עם סבתא שלי לפני חודש, בפתחה של תקופת מבחנים ועבודות, היא שאלה אותי – אז מה את בעצם לומדת? צחקתי וחילקתי את התשובה שלי לשתיים – מה לענות לחברות שלה ששואלות אותה ורק רוצות להרים גבה (לימודים קלאסיים, פילוסופיה ומחשבת ישראל) ותשובה לסבתא שלי, שבאמת מעניין אותה.

אני לומדת ללמוד. להבין את המציאות בכלים רציונאליים, מה מצוי ומה אנחנו מלבישים עליו. לפתח ביקורתיות, שזה בעצם להסתכל על עצמי במראה כשאין אף אחד בחדר ולשאול – על מה את מוכנה לחתום? מה את באמת יודעת ומה פחות. להצליח לשקף פערים, להגיד – אין לי מושג ולהמשיך לקרוא. בכלל, לקרוא ולקרוא ולקרוא. לפרק ולהרכיב. לפתח כלים לתרגם מחשבות מופשטות או אינטואציות לתבניות מוכרות. להשתמש במבנה מסויים ולהבין מה ההשלכות שלו על המסקנה העתידה (פטריארכיה, מישהו?). לחשוף הנחות מוצא, לבחון אותן לקבל פידבק ולהשתפר. בכלל, השיפור הוא הוא הקסם.

"את כשרונית", "את מוצלחת", "את יודעת לכתוב כי אמא שלך כותבת", זה חמוד. אבל זה לא מחזיק מים. השריר של העריכה מאפשר לבחון מה רצית להגיד ואיך זה נשמע בפועל ולנסות לקרב אותם כמה שאפשר. המון מודעות שאקדמיה מאפשרת. אקדמיה טובה כלומר. ואני רוצה להגיד שהגעתי לאחת כזו. כי היא ממשבת ללא הרף, היד תמיד על הדופק. לא יודעת איך זה אצלכן כשאתן אופות משהו, אצלנו בפולניה אם זה רק טעים זה לא מספיק. תמיד יתהו באיזה קמח השתמשתי, ואם אפשר היה להחליף את הסוכר בסילאן, ואם אכן החלפתי לציין שזו חלופה יקרה, אבל בהחלט מצוין ובפעם הבאה חמש דקות פחות בתנור. כלומר – תמיד יש לאן לשאוף.

ועם מה הולכים למכולת?

סבתא שואלת. ובכן, אני לא יודעת כרגע, אבל אני מניחה שהלימוד, הקפיצה למים, הכישלונות והלמידה מהם – יהיו המפתח. אני רוצה להאמין שהריחוק, המבט האקדמי מבחוץ שעושה הזרה למציאות, יעזרו לי לחזור מפוקחת יותר, מכוונת מטרה, לשוק התעסוקה, לחיים ובכלל [מזל שיש לי עוד שנתיים 😊] .* בינתיים, אני שומעת בדיליי להמלצה של עדן ומקשיבה לפודקאסט של ליאור פרנקל כדי להתכונן ולהבין איך בונים סולם.

 

התמונה למעלה היא החוויה שלי בעולם. לכולם יש תפקיד וצליל. ואני שעועית ירוקה ויש לי הרבה ויטמינים, שככל הנראה לא קשורים למציאות.

 

—

* יש לי עוד מילים להגיע על אקדמיה, הערות שולים וניסוחים מינורים נוקבים. אבל אשאיר את זה לפעם אחרת.

[אגב, אם יש לכן חברה או ידיד שאתן חושבות שיגחך למקרא הפוסטים פה, חובב פתקיות או אוהדת צנונית, אולי יתחשק לכן לקרוא להן להצטרף. כי אם הייתי אני במקומם, הייתי שמחה לקרוא על מזלגות וריבות חלב ומדעי הרוח. אבל אולי זאת רק אני.]

 

כשהייתי בכיתה ב' על כל מיני דברים ברחבי בית הספר היו דבוקים פתקים מנויילנים עם מילה אחת מנוקדת. על הלוח היה כתוב 'לוח', על הדלת 'דלת', על המעקה היה מודבק …חכו לזה….'מעקה'.  לא הבנתי למה זה נחוץ. זה לא הוסיף שום מידע חדש.
הייתי מספרת שבילגאנתי וערבבתי בין המסמנים והמסומנים, שכל בית הספר קרס כי ה'פח' היה מודבק על הלוח אבל הייתי אז ילדה טובה בתוך המסגרת ולא עשיתי כלום.

…

בשבוע שעבר קניתי פתקים דביקים בשני צבעים ובשני גדלים. למדתי נפלא באותו יום. לא רק שיכולתי לסמן מליון דברים בספר שקראתי, כשישבתי בספריה וכל פעם שראיתי שמישהו קם והשאיר את המחשב שלו יתום, מהר רצתי והשארתי לו מסר מעודד או מפגר על המקלדת. הייתי על תקן סיירת מצוות. אפילו כמה ניגשו אלי ואמרו – גם אנחנו רוצים! חילקתי לאנשים ניירות צהובים וורודים עם מסרים מגוחכים וברגע חזרה להם הרוח למפרשים. עד שהיא יצאה שוב כמה דקות אחר כך.

פתקיות לא מלחיצות כמו דף חלק. אולי כי הן בצבעים משמחים, כי יש הרבה מהן, הן חד פעמיות והן לא להגשה. הן לא מאד גדולות, יש בהן מקום למעט וזה דווקא מרגיע. הן תחומות בתוך מסגרת, אין ציפיות. אפשר לחשוב על עוד סיבות. אולי כי הן מאד הווה וכרגע מודבקות על איזה קיר.

הרבה פעמים מתלהבים מהלימה של תוכן וצורה, אבל פתקית זה בדיוק להפך, הציפיות נמוכות. זה כולה פתקית, מה כבר יכול לקרות. כל הקטע שאת מצפה ממנה לאפס ואז היא מפתיעה. אפשר לכתוב הכל על פתקיות. רשימת קניות, מטלות, תזכורות, שירים. אפילו מרדית' ודרק באנטומיה של גריי התחתנו כשהם כתבו את הנדרים שלהם על פתקית. מתי התלהבתן כשראיתן רשימת קניות בנויה לתלפיות על דבקית? אתן פשוט לא. זה לא משהו שעושים, לא מתלהבים מהתוכן או מהצורה של פתקיות ותכלס חבל.

[עבודה להגשה לעומת זאת, צריכה להתאים להנחיות. היא צריכה לטעון משהו, לחדש, לסכם מידע או הכל ביחד. עכשיו לדוגמא, יש לי במחשב שני קבצי וורד אחד עם 3488 והשני עם 1717 מילים ואני לא יכולה להיות בטוחה שהמילים האלה אומרות משהו. המון מילים על דף, בדיויד 12 רווח כפול, עמוד שער וביבליוגרפיה. מילים שאני לא בטוחה שאני עומדת מאחוריהן].

מה שיפה גם בפתקיות, שהן יכולות להפתיע. נניח הייתי כותבת 'קוראים לי בוב, יש לך טישו?' ומדביקה על המקרר? או 'אני אישה חזקה ועצמאית' על הדלת? חפצים מתחילים לדבר, קולות נוספים נשמעים בחלל. החיים ממשיכים להפתיע. פתקיות זה קסם, אני אומרת. הן יכולות לשנות תפיסה, לעשות סדר, שזה פחות או יותר הכל. גלומה בהן אפשרות עצומה לנונסנס. ונונסנס זה משמח.

לעומתן יש כל כך הרבה ציפיות מקובץ וורד חדש (בואו נקרא לו 'מסמך 1'). או פוסט חדש. טיוטות הן מלחיצות. אבל פתקיות דביקות? אני הייתי חותמת עליהן. מה כבר יכול לקרות.

 

 

 

 

"עובדה מוזרה היא שמחברי-רומנים דרכם לעורר אותנו לחשוב שארוחות צהריים לעולם הן ראויות להיזכר בשל משהו שנון מאד שנאמר, או בשל משהו מחוכם מאד שנעשה. אך רק לעיתים רחוקות הם מייחדים את הדיבור על מה שנאכל. אחת המוסכמות של מחברי-רומנים היא שלא להזכיר מרק ואלתית וברווזונים, משל כאילו מרק ואלתית וברווזונים אין להם חשיבות כלשהי, משל כאילו מעולם לא עישן סיגר ולא שתה כוס יין… לשון אחר, מה טובים נראו החיים, מה מתוקים נראו תגמוליהם, מה קלות-ערך טינה פלונית או טרוניה אלמונית, מה נפלאו הידידות וחברתם של בני סוגך, עת ששקעתך, בעודך מדליק סיגריה טובה, בין הכריות על אדן-החלון."

[ווירג'יניה וולף, חדר משלך]

במילים של "גדולים": שמי רחלי, אני סטודנטית לתואר ראשון בלימודים הומנסיטיים, פילוסופיה ויהדות במרכז האקדמי שלם. אני עובדת כמבשלת, וכבר שנה וחצי אני יכולה לקרוא לעצמי ירושלמית שאפילו שילמה את הארנונה.

ובכמה מילים אחרות: אני בחורה עם חיבה מוגזמת לסכינים, לקערות ולכפיות ולמילה "אשכובית". יש לי נטייה לדחות דברים שאני מתרגשת מהם לרגע האחרון ו…קשה לי לחשוב כשיש כלים בכיור. נניח עכשיו.

אנשים כותבים בשלב הזה יספרו על הפז"מ שלהם בכתיבה. אז אם אקביל את זה לפז"מ במטבח בואו נגיד שהספר ילדים שדפדפתי בו הכי הרבה פעמים הוא "ילדים מבשלים" [שם יש עוד מילים כמו 'חביתיות' ו'מיונית' סתם ככה באמצע במשפט]. המשחק האהוב עלי זה לטעום מאכלים בעיניים עצומת ולנסות לנחש ממה הם מורכבים. סבתא שלי אוהבת להזכיר לי שכשהייתי פספוסה, עוד לא בת ארבע ראיתי אותה מערבבת סלט בצורה שכנראה לא היתה לרוחי, לא היססתי לרגע והבאתי שרפרף להדגים לה איך אמורים לעשות את זה (עם שתי כפות ותנועת הקפצה, לשאלתכן).

בפתיחת הבלוג הזה אני חותרת לשתי מטרות מרכזיות ועוד טעם אחד. המטרה הראשונה היא התחייבות פומבית לכתוב באופן קבוע (התחייבות לבשל הרי אני לא צריכה, צריך שיהיה אוכל במקרר). השניה היא לפנות מקום לעצמי שיאפשר יצירה. אפשר לומר שזו פרשנות עכשיוות מודרנית ל"חדר משלך": לכתוב איך שאני רוצה לכתוב, על מה שאני רוצה לכתוב.  ואולי, על הדרך גם להשתפר בלהנגיש אותי החוצה.

[* שם הבלוג

בואו נסכים שזה חוב קטן שיש לי להסביר לעולם. כרגע אשאיר לו פשוט להיות. לפני שאחליט לכן מהו. יום אחד, אולי בקרוב, כשכבר יהיה לו מטען קטן משל עצמו, אנסה להסביר מה אני מצאתי בו.]

בחיפוש שלי אחרי אמת, או איזושהי אותנטיות בין כל הדברים שמשווקים ומציפים אותנו בעולם הזה אני מחפשת משהו שאפשר למשש אותו. נמאס מרגשנות יתר, מבאנליות. רק לא עוד טקסט עם יותר מידי אנטרים. לא עוד תבנית מוסכמת ריקה מתוכן. הראו לי את החיים בגובה העיניים. ברי שינוי, ברי קיימא. לא ייחודים או מחדשים כמו פשוט מכירים בזה שהם תופסים מקום בעולם ומוכנים גם לשלם על זה מחיר. אני מאמינה שזה קורה כשאנשים מגרדים את עצמם בפומפייה לתוך מה שהם עושים. קצת כמו שיקוי פולימיצי, שצריך להכניס קצת מעצמנו, מהבשר שלנו ממש, פנימה כדי שיקרה משהו. ובכן, בשביל זה הצטיידתי בסכין, קערה ומקלדת.