לפני כמה חודשים בערך, התארגנתי לקראת דייט. התקלחתי, התאפרתי, הייתי מוכנה לצאת כשהוא שלח לי הודעה שהוא לא יספיק להגיע. התבאסתי, אפילו בכיתי קצת (כהרגלי במסורת) ואז יצאתי לרוץ. וכל האנרגיה של האכזבה נותבה לתנועה, להשלמה ולתחושת מסוגלות ועצמאות שלא ידעתי שיש לי.

מהירות כפול זמן לא שווה דרך

אני רצה כבר שנה. וכמו הרבה דברים בשנה האחרונה, זה גם קשור לפודקאסט. זה התחיל מפרק של 'פופקורן' עם יעל, שסיפרה על תוכנית ריצה דרך פודקאסט שהיא יצרה יחד עם בת הזוג שלה ליאת. הן רוצות להחזיר לנשים את החוסן הנפשי שלהן, ואת תחושת המסוגלות הפיזית דרך חיזוק הגוף. איך? אימוני ריצה שמלויים בהאזנה לתכנים מעניינים על ספורט, תזונה, פמיניזם, והעלאת מודעות על צרכים בסיסיים כמו יחס שונה לרפואת ספורט ממוקדת נשים, וסיפורים על נשים מעוררות השראה, ומלא הומור, בורקסים וחמלה תוך כדי. במילים אחרות, אם אתן רואות ברחוב אישה רצה עם אוזניות שמדברת לעצמה וצוחקת – היא כנראה אחת משלנו.

בעזרת האתגרים של לאליווי. רצתי חצי דקה והלכתי שתייים. אחר כך רצתי דקה שלמה והלכתי שתיים, משבוע לשבוע התווספה חצי דקה לריצה עד שרצתי במשך חצי שעה מקטעים של שבע דקות ברצף עם שתי דקות של הליכה באמצע. חצי שעה פעמיים לשבוע, זמן שהוא רק של עצמי, משימה בשבוע שהיא חסד של נוכחות.

גם כשנגמרו האתגרים שלהן ידעתי שזה לא בעיה, הפנמתי את העקרון והעלתי זמנים בצורה מבוקרת גם כמה חודשים אח"כ עד שהגעתי לרבע שעה של ריצה רצופה. ואז? הגיעה הסמינריונית, בתיאום מושלם עם הגבלות ה-500 מטר. מפה לשם בין כל העולם שנטרף לנו בין הידיים – אחרי פעם אחת של ריצה במעגלים הבנתי שאני לא אוגר, שזו גזירה שאני לא יכולה לעמוד בה ולא רצתי כמעט חודשיים. הרגשתי שמישהו לוקח ממני את המושכות מהגוף שלי. כאילו המצב בעולם לא מספיק מורכב, עכשיו גם תחום ההשפעה שלי על המציאות ועל עצמי הפיזית מצטמצם. עשיתי מה שאפשר ותגברתי את שיעורי הפילאטיס של עופרי. שהיא מלכת העולם בגדול וחברה טובה של הגוף ולזמנים המשתנים – בקטן.

[אפרופו פילאטיס, עופרי מדברת בשיעורים ב-רבות, גם כשאני האישה היחידה בחדר. זה מדגיש שאני נוכחת בגוף, ושרירים שלא ידעתי על קיומם כי הם בעיקר של נשים והדיבור עליהם היה מושתק עד עכשיו – פתאום ניצבים במרכז שימת הלב. גיליתי שיש שפה של תנועה גם לנשים. הדימויים של עופרי הם פרייסלס. שמות של מקומות בגוף שרק מורים לספורט מכירים, אצל עופרי הופכים לדימויים וגילויים חדשים של נוכחות. היא גרמה לי לגלות שיש לי את זנב השועל המפואר בתבל, ושהחוליות בגב שלי הן שרשרת פנינים שניתנת לשליטה ולפירוק.]

בזכות ליאת יעל ועופרי הבנתי שככל שאנחנו ניצבות מול המציאות חזקות ויציבות – בגוף וברוח – הכלים שלנו להתמודד איתה טובים יותר, במובן הכי ענייני – אם אני מסופקת ובריאה, לא מטולטלת מכל משב רוח, מכל עלה נידף שאומר משהו עלי, הרצפה לא נשמטת כל כך מהר.

ליאת ויעל יצאו עם אתגר חדש. הוא מתחיל עם שמונה וחצי דקות ריצה. ווואלה, בעבר עקבתי את הזמן הזה בסיבוב, אבל היום כבר לא בטוח. עם כמה שרציתי להצהיר שאני יכולה לעמוד בזה ולקפוץ – זו לא הרמה שלי. אני לא רוצה להיפצע. העיקר זה לרוץ, אין טעם להיפצע ולהשבית את הגוף שלי לזמן החלמה. בעידודה של ליאת והתחלתי שוב לבנות את הסיבולת שלי ו"חזרתי אחורה" זה לקח חודשיים, אבל זה בקצב שלי. ועכשיו אני שוב רצה עם ליאת באוזניים, חודש אחרי כולן. אבל למי אכפת. אני בקצב שלי, סבתוש איטית, עגבניה חיננית. הריצה היא שלי, היא לא בורחת לשום מקום. היה בזה סיפוק שלא היה בפעם הראשונה – לדעת שהצלחתי את זה לבד. גם בלי שיחזיקו לי את היד לאורך כל הדרך, אלא רק כאני רוצה ומבקשת עזרה מקומית. היתה לי מטרה והשגתי אותה, בצעדים קטנים, לאט ובטוח אבל תראו אותי. הגעתי.

אין לי אסטרטגיה. אני שונאת תחרויות, אבל אני אוהבת לשחק. ממש. לא אכפת לי להפסיד. תשאלו כל מי שאי פעם שיחקה איתי מנצ'קין או קטאן. אני משחקת בשביל המשחק. נחמד לדעת שכשרציתי – בניתי לי אסטרטגיה. אני חושבת שצריך לשווק ספורט ובריאות ככה – העיקר לזוז. מהירות כפול זמן לא שווה דרך. הדרך נספרת ויהי מה. השאלה עבורי היא מה המרחב שהפעילות יוצרת, והאם הנוף מהמרחב הזה נעים, האם יש יותר חמלה וקבלה לי, לגוף שלי. שלפרוטוקול, הוא הדוגמה המוחשית ביותר לקיום שלי, אני רוצה לזרוק לו עצם, לקחת אותו לסיבוב ולהשוויץ.

דברים פיזים. כמו חזיה למשל

סבתא שלי ז"ל תמיד אמרה שאין לנו כסף לקנות בזול. בייחוד לא חזיות ונעליים.

וואלה היא צדקה. עד שלא קניתי נעליים וחזיית ספורט במיטב כספי – הרגשתי שאני לא באמת זה. אין מצב שאני רצה, שאני יכולה לזוז ככה ולבטוח בגוף שלי כשבכל רגע משהו עשוי לזוז, לצאת ממקומו ולהשתבש. כמה זז בין האוזניים וכמה זז באמת בגוף עצמו. אני חושבת שאם הייתי קונה חזיית ספורט בתיכון, הייתי אישה אחרת היום. הרבה יותר זקופה. אבל היי, קצב סבתוש. כבר אמרנו.

—

אגב, פתחתי אינסטגרם (לא עלינו). עד כה פרסמתי שם תמונות של עגבניות במרפסת, של נעלי ריצה בשלכת ושל בירה חמוצה הראשונה לשמה בארץ. מוזמנות להצטרף לחגיגה.

לפני שנה עומר תפס אותי באחת הכיכרות של בנימינה ודיברנו על איך עבר הקיץ ושאלנו זה את זו שאלות ששואלים אנשים קרובים שלא התראו משך זמן שכבר אי אפשר לכמת או להיות ספציפיים לגבי מה שהתרחש בו. מיהרתי להספיק לחזור למשפחה שלי לפני שבת והוא הזדרז להגיע לבית הקברות לפני השקיעה. הוא לא נתן לי ללכת לפני שדחף לי חופן של זרעים בכל יד ואמר לי – זה תורמוסים. אני רוצה שתזרעי אותם. לזכר אבא שלי, הוא הוסיף, גם אני בדרך לטמון אותם מסביב לחלקה שלו, אני מחלק זרעים למשפחה ולחברים, להנצחה.

ניסיתי להגיד לו שגינה זה לא התחום שלי, עליו מופקדים אחרים במשפחה, או שלמי יש זמן בעולם הזה לדאוג לעציצים בין הלימודים לקניות ובכלל. הוא ענה שכל מה שאני צריכה זה לשים אותם בעציץ ושהגשם מספיק להם. אפילו שלף את הכרטיס של "אבא שלי נפטר", והטיעונים האלה בשילובה של השבת שבפתח גרמו לי לקחת את הזרעים ולהתניע מהר תוך כי שאני תוהה מה לעזאזל לקחתי על עצמי.

בשלהי החורף הזרעים עדיין נחו בשידה שליד המיטה שלי, כשסוף סוף טמנתי אותם בעציץ במרפסת, כבר הייתי די סקפטית שהגשם ידאג להם ובכל זאת – עומר אמר לא להשקות, אז רחלי לא משקה. למי יש זמן ואחריות לגדל צמחים.

למרות הכל הגשם עשה את שלו ואני הופתעתי מהקסם הזה שפורח לי במרפסת. איך גוש קטן אפרורי ומוכתם הופך להיות קטניה ירוקה שמתפצלת לשני עלים שמצמיחים חמסות שעירות ירוקות של עלים מסוג אחר לחלוטין מהעלים הראשונים ואיך פתאום מופיעה לה פריחה סגולה ולבנה. איך כל מה שהיה צריך לעשות זה להניח גוש אפור באדמה.

הבהרה: אני מרגישה שהמילים שמשתמשים בהם לתאר צמיחה וגדילה של צמחים כבר הפכו לקלישאה ואיבדו את הקסם שלהם מרוב כרטיסי ברכה ותעודות עם פוטנציאל של פריחה וצמיחה. כשאני אומרת שהזרע החום הצמיח משהו ירוק וחי, אני מתכוונת שאני בפליאה גמורה.

במרפסת בדירה ההיא היו עציצים של שותפות שלי מ"מר בחור" כזה או אחר, פעם היו בהם פרחים,  אז, היה בהם רק אדמה.  העניין היה שלי היה מצע ויכולתי לנסות, בלי להתחייב, הרי מה כבר יש לי להפסיד. פיניתי מקום עם האצבע לקצוות של בצל ירוק ושל סלרי. התרגשתי שהדבר המסכן הזה שנרקב לי במקרר הופך להיות עוף חול שמניב ירוק בלתי נדלה. אל התורמוסים ואל הבצל ירוק הצטרף עציץ נענע מהחתונה של שירה ושאול, ואליהם הצטרף שתיל של אפונת שלג מעדן ומנעם. האפונה תיפסה על כל השלבים שחיברתי לה לגדר והניבה שלושה תרמילים פריכים וקסומים.

הבנתי שאבד עלי הקלח כשקניתי במחנה יהודה שתיל של בזיליקום-סגול. אז הבנתי שזהו זה, נשבתי בירוק שרק גדל עם כל יום. שיש תוצאות, ויש סיפוק מלחזור אחרי יום לימודים ארוך מידי ועוד לפני שאני מורידה את התיק ללכת לכיור למלא את המיכל ולהשקות את כל הירוקים האלה שהיו לבד עם השמש עד עכשיו. כשהתורמוסים התייבשו, אספתי את הזרעים בשקיק שהמתין לי שוב בשידה. עד השבוע.

לדירה החדשה לקחתי  איתי רק את הבזיליקום  הסגול. הייתה כאן רק אדנית עצובה מהדיירים הקודמים שמצאה את עצמה ממלאת את מקום המאפרה. בשלב די מוקדם החזרתי עטרה ליושנה. שוב קצוות שלבצל ירוק חזרו לשכון באדמה שחזרה לחיים. את הסלרי הפעם אפילו השרשתי בצנצנת, כמו שעמנואל ומעין לימדו אותי. פתאום יכולתי לראות את שליחת הזרועות,  הסלרי חשף קולטנים לעולם כדי לינוק ממנו את מהשהוא רק יכול. המרפסת מתחילה לרמוז על החזון שהיה לי כשראיתי את הדירה בפעם הראשונה.

כאמור, לפני שבוע קניתי אדמה (איזה דבר מוזר להגיד. ויקר.) ושתילים. לקחתי עציצים מהמחסן של אבא הרמתי אותם לקומה השלישית, והקדשתי כמה שעות במרפסת ולכל עציץ  עד שכולם זכו ל-"דיג'יגדל". את הלואיזה והאלוורה הנחתי בפנים, ליד הבזיליקום הסגול שלא יצטננו בחורף. את הלימונית והטימין הנחתי בחוץ ליד האדנית שכבר לא משמשת כמאפרה. אפילו זרעתי צנוניות בתוך מגירה. בתוך מיכלים ריקים ומחוררים של שמנת חמוצה טמנתי זרעים של ברוקולי שינבטו להם.* אחר כבוד הוצאתי את זרעי התורמוס מהשקיק שבשידה ושמתי אותם בשני עציצים בקצה, שיחכו לגשם.

[*אגב, את הזרעים קיבלתי ביחד עם הלוח "שנה בגינה" שרכשתי כבר בקיץ, תראו כזהו תרצו גם. אילנה הצליחה לצייר הוראות לעשיית קסמים, וגם למצוא להם זמן במציאות.]