אפשר להיות רציונאלית כמה שאני רוצה, אבל בסופו יום אני פועלת לפי אינטואיציות. כשהחלטה רציונאלית לא יוצאת לפועל נשארת בשכל תחושה של "לפחות ניסיתי", עברתי דרך מסויימת, עם שיקולים, עם בעד ובנגד, ואמנם לא נשארתי עם משהו ממשי ביד, אבל לפחות התאמנתי. עברתי איזשהו מהלך ועכשיו אני טובה יותר. השתפרתי. כשאני מחליטה לפי אינטואיציה ובסוף ההחלטה לא יוצאת לפועל, בידיים אין לי כלום, בבטן יש רק תחושה מרירה של זמן מבוזבז ובראש דמיונות ואילוסטרציות של מה שהיה קורה אילו אם הכל היה עובד כמו שהייתי רוצה שהכל יעבוד. מה אני אגיד לכן. א מיידל טראַכט און גאָט לאַכט. 

מצאתי דירה מקסימה, ברחוב שרציתי, עם מטבח מחובר לסלון כמעט כמו שרציתי, עם מרפסת ושקט. המון המון שקט (האמת שהמקלחת קנתה אותי, קצת מוזר להודות בזה. אבל הו, המקלחת). המחיר אפילו היה אידיאלי לסטודנטית שכמותי. אבל בסוף זה נפל על זה שלא מצאתי שותפים.

בראש שלי כבר סידרתי את העציצים, מילאתי את המקרר בירקות ורק הייתי צריכה להחליט אם להניח את הספריה בקיר הארוך או הקצר. אבל לא היו לי שותפים והדירה הזאת מקסימה אבל אני לא לבד בעולם והארנק שלי הוא לא התיק של מרי פופינס. לצערי.

לכתחילה, רעיון העזיבה של הדירה הנוכחית היה כדי לעבור לגור עם חברה טובה. לבחור עם מי אני רוצה לגור, מתוך נסיון והבנה שהאהבה היא זו שיוצרת בית, לא חוזה דראקוני או נוח, לא מרפסת לעציצים או כפיות בכיור. אלא הבחירה בלגור עם אנשים אהובים. אני אוהבת את השותפות הנוכחיות שלי. וברור שאתגעגע אליהן ולהרגלים שסיגלנו לעצמנו. פשוט יש משהו מוזר בלגור עם שותפים. זה שלב ביניים מוזר בין לגור אצל ההורים לבין לגור בבית משלי. זה שלב שהוא מותרות, ללא ספק. מותרות שמאפשרות מרחב וזמן לגדילה אבל גם יוצרות בעיות חדשות כמו "לא התחתנתי איתכן, אז למה לפני שמונה בבוקר אני רואה אנשים שהם לא משפחה, ולמה אני צריכה לחשוב פעמים לפני שאני חותכת את העגבניה האחרונה". ובכלל, דווקא יש משהו נחמד בלנצל את זה שאנחנו שותפות לדירה ולא שותפות לחיים. מותר להגיד היה לי טוב עד עכשיו, ועכשיו אני רוצה משהו אחר. זה לא לנצח, זו לא זוגיות שצריך לעבוד עליה. בדיעבד זה לא הסתדר עם החברה הטובה, אבל כבר הבשלתי עם זה שאני רוצה משהו אחר ממה שיש לי עכשיו. מותר לי.

[בסוגריים אגיד שתמיד יותר נוח לי להתמודד, להישאר אחרונה במצב שנרקב לו לאיטו, להיות זאת שמרימה את הכיסאות ומכבה את האור. ודווקא כאן הרגשתי שאני צריכה לעזוב מתוך בחירה והסתכלות אופטימית ולא מתוך קוצר נשימה ולפני שהכל עולה על גדותיו. מרכיב חשוב בחיים עם שותפים (ובכלל עם בני אדם) זו תקשורת. וכאן הבנתי, טיפונת מאוחר מידי, שאני לא מתקשרת את הצרכים והרצונות שלי. עם כל שתיקה כזאת דרכתי על עצמי והצטמצמתי במקום לבדוק את האפשרות לבקש עוד מקום במילים. כאן, בזמן ובמקום הזה אני מתאמנת על לעבור הלאה לפני שהסאה גודשת, זה רציונאלי רק מלמעלה, הנה, נתתי לזה מילים כשבפנוכו זה נטו אינטואיציה.]

עוד דברים מוזרים בדירת שותפות

שבת. כלל האצבע שלי זה שאם מתחילים לתכנן ארוחות שבת של חברים ביום שני, היא לא תצא לפועל. או לפחות לא אם אף אחד מהוגי הארוחה המקוריים. השגרה היומיומית שאני שמחה ונבנית בה נעצרת ביום אחד שמחזיר לנקודת האפס – בעצם את לבד, כל שבוע את צריכה לחשב מסלול מחדש. ריהוט. זה מוזר שהמחשבה על הנראות הביתית נזנחת לטובת מה שהצלחנו להשיג בחודש הראשון ולצרכים מיידיים שגברו על מחיר ועל זמן. ואיך קשה למצוא זמן לייפות את הדברים, או אפילו לתלות עוד מדפים. איך מכלול החפצים בדירה יכול להיות אקלקטי מתוך עייפות ולא מתוך שיקולים עיצוביים, איך ארוחת צהריים מתפוגגת לטובת חטיף שוקולד או אוכל מבחוץ, איך נקיון וקניות יכולים להפוך לרשימה של תורות. ואיך הבית נופל לו בין השורות.

מעל הכל מרחפת תחושת זמניות. זה לא הבית שלי. זו לא השבת שלי. זה אפילו לא התנור שלי. זה לא לתמיד. זה מקום שנוח לי להיות בו כרגע, אבל אולי מחר לא.

היה גם שלב שניסיתי להשתלב בדירות שותפים קיימות. הפיד שלי בפייסבוק עדיין נראה כמו עמודי העיתונים שכבר לא משתמשים בהם. ניסוחים קלוקלים ששוכחים מה חשוב. נסיבות משמחות, מצערות ובעיקר לא מעניינות. הגעתי לסיטואציות מביכות שבהן מגיעים לראיון עם זרים ובמילים נוסחתיות מדברים על חיים. במשפט אחד מכניסים הגדרות (רחלי, סטודנטית, 23) תדירות של הרגלי היגיינה ואלוהים. נמאס לי מהז'אנר די מהר, מהצורך להסביר מי אני בחינניות-מעושה ב-5 דקות. אני לא עוברת בפילטרים האלה. אני טעם נרכש. רוב החברות הטובות שלי לא סבלו אותי ממבט ראשון. תשאלו אותן.

אני יודעת שכרגע זה נראה שאני לא רציונלית, שאני עוזבת בגלל גחמות כשטוב לי. אבל אני מחפשת משהו אחר. איזה יופי שאני בשלב בחיים שיש לי גב, שאני יכולה ללכת בעקבות חזון מטושטש ולהקשיב לאינטואיציות שלי. לפני טבעות על האצבע, לפני ויכוחים על המושב של האסלה. אני אישה עצמאית וסקרנית, עם סלידה מכיורים מלאים וממקררים ריקים. עם חיבה מסויימת לעגבניות, צנוניות ועציצים. כמה מסובך זה למצוא מקום נעים לגור בו, לחיות?

תהילה אמרה לי השבוע שיש שני סוגים של עבודות: את המושלמות ואת אלה שגם מגישים בסוף.

הריני להכריז כי הנני אישה חזקה ועצמאית שהגישה ארבע מטלות בזמן. הן לא היו מושלמות, אבל הן עניינו אותי מספיק בשביל לכתוב אותן ולרצות לשנות את העולם. ברצינות. כתבתי על ההיסטוריה של המזלג, כפי שאולי ראיתן כבר באחד הפרקים הקודמים; כתבתי על דייסת שיבולת שועל ועל החיבור שלה למושג המשפחה של הגל כפי שהבנתי אותו; על הפמיניזם של בל הוקס, שהוא תכלס גאולה, ועל האחיות- אחוות הנשים שגם תביא אותה; וכתבתי על משוררות עבריות – על רחל ועל יונה וולך – על היחס שלהן לדמויות מהמקרא, ארספואטיקה, ועל קולות מעזרת הנשים הישראלית שכדאי ללמוד להקשיב להן. וכל זה בעצם תירוץ לסכם שנתיים באקדמיה.

זה קצת גדול עלי פתאום. להסביר. אזרוק כמה דברים לקדירה, אוסיף קצת תחביר ואנסה להסביר שוב.
אני זוכרת שעת ריכוז בגן, הגננת סיפרה סיפור או אמרה משהו שגננות אומרות, ופתאום התודעה שלי התרחקה. אני זוכרת שראיתי את כל הסיטואציה בזווית פנורמית קצת פסיכודלית, בהתחשב בזה שהייתי ילדה. כל הילדים המנוזלים שאני חלק מהם הפכו מטושטשים, הפוקוס היה רק על הגננת שיושבת על כיסא נמוך מידי ומדברת במרכז בלי קול. המרצפות התקטנו בזווית משונה. ולכמה רגעים כל העולם היה גננת שמזיזה את השפתיים והכל שקט. ופסיכודאלי.

אני מניחה שאני מוזרה. יש לי אסוציאציות מרחיקות לכת לעיתים קרובות, כבר כמעט התרגלתי למבטי "מאיפה-לעזאזאל-צצת-עם-הדימוי-הזה", ואני צוחקת לעצמי כי מתוך כל הדברים שאני אומרת 90% אני מסננת. טוב, אולי אני צריכה לסנן 90% ובפועל אני מקשקשת יותר. מתמטיקה זה לא הצד החזק שלי. במילים אחרות, רוב הזמן אני משדרת על AM כששאר העולם מכוון על FM.

מה לומדים במרכז שלם?

בראיון שלי לשלם שאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה. אמרתי שאין לי מושג, אני רק יודעת שיהיה לי בית עם מיליון ספרים ותבנית שצריכה לצאת כל רגע מהתנור. לא ברור איך קיבלו אותי, כנראה לא בזכות זה. אבל כשישבתי במרפסת עם סבתא שלי לפני חודש, בפתחה של תקופת מבחנים ועבודות, היא שאלה אותי – אז מה את בעצם לומדת? צחקתי וחילקתי את התשובה שלי לשתיים – מה לענות לחברות שלה ששואלות אותה ורק רוצות להרים גבה (לימודים קלאסיים, פילוסופיה ומחשבת ישראל) ותשובה לסבתא שלי, שבאמת מעניין אותה.

אני לומדת ללמוד. להבין את המציאות בכלים רציונאליים, מה מצוי ומה אנחנו מלבישים עליו. לפתח ביקורתיות, שזה בעצם להסתכל על עצמי במראה כשאין אף אחד בחדר ולשאול – על מה את מוכנה לחתום? מה את באמת יודעת ומה פחות. להצליח לשקף פערים, להגיד – אין לי מושג ולהמשיך לקרוא. בכלל, לקרוא ולקרוא ולקרוא. לפרק ולהרכיב. לפתח כלים לתרגם מחשבות מופשטות או אינטואציות לתבניות מוכרות. להשתמש במבנה מסויים ולהבין מה ההשלכות שלו על המסקנה העתידה (פטריארכיה, מישהו?). לחשוף הנחות מוצא, לבחון אותן לקבל פידבק ולהשתפר. בכלל, השיפור הוא הוא הקסם.

"את כשרונית", "את מוצלחת", "את יודעת לכתוב כי אמא שלך כותבת", זה חמוד. אבל זה לא מחזיק מים. השריר של העריכה מאפשר לבחון מה רצית להגיד ואיך זה נשמע בפועל ולנסות לקרב אותם כמה שאפשר. המון מודעות שאקדמיה מאפשרת. אקדמיה טובה כלומר. ואני רוצה להגיד שהגעתי לאחת כזו. כי היא ממשבת ללא הרף, היד תמיד על הדופק. לא יודעת איך זה אצלכן כשאתן אופות משהו, אצלנו בפולניה אם זה רק טעים זה לא מספיק. תמיד יתהו באיזה קמח השתמשתי, ואם אפשר היה להחליף את הסוכר בסילאן, ואם אכן החלפתי לציין שזו חלופה יקרה, אבל בהחלט מצוין ובפעם הבאה חמש דקות פחות בתנור. כלומר – תמיד יש לאן לשאוף.

ועם מה הולכים למכולת?

סבתא שואלת. ובכן, אני לא יודעת כרגע, אבל אני מניחה שהלימוד, הקפיצה למים, הכישלונות והלמידה מהם – יהיו המפתח. אני רוצה להאמין שהריחוק, המבט האקדמי מבחוץ שעושה הזרה למציאות, יעזרו לי לחזור מפוקחת יותר, מכוונת מטרה, לשוק התעסוקה, לחיים ובכלל [מזל שיש לי עוד שנתיים 😊] .* בינתיים, אני שומעת בדיליי להמלצה של עדן ומקשיבה לפודקאסט של ליאור פרנקל כדי להתכונן ולהבין איך בונים סולם.

התמונה למעלה היא החוויה שלי בעולם. לכולם יש תפקיד וצליל. ואני שעועית ירוקה ויש לי הרבה ויטמינים, שככל הנראה לא קשורים למציאות.

—

* יש לי עוד מילים להגיע על אקדמיה, הערות שולים וניסוחים מינורים נוקבים. אבל אשאיר את זה לפעם אחרת.

[אגב, אם יש לכן חברה או ידיד שאתן חושבות שיגחך למקרא הפוסטים פה, חובב פתקיות או אוהדת צנונית, אולי יתחשק לכן לקרוא להן להצטרף. כי אם הייתי אני במקומם, הייתי שמחה לקרוא על מזלגות וריבות חלב ומדעי הרוח. אבל אולי זאת רק אני.]

הגמרא מרגיזה אותי.

היא אסוציאטיבית ולא מובנת; מתחילה מהאמצע, מניחה הנחות יסוד ומיד סותרת אותן. נכון, לאורך הסוגיות אפשר למצוא עקביות, גם בין ריבוי הקולות, אבל צריך לעבור כל כך הרבה טלטלות כדי להגיע לאיזושהי מסקנה, עד שברוב הפעמים אני לא בטוחה שזה שווה את זה. אי אפשר ללמוד אותה "בערך". או שאת בפנים או שאת בחוץ. את האגדתות שהגמרא מביאה במהלך הדיונים, לעומת זאת, אני אוהבת. הן מזוככות ומופרעות לחלוטין. אבל כשמגיעים לשלב בו מחברים אותן לסוגיה ההלכתית הכללית, הן בדרך כלל לא מסתדרות איתה. ואם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? לשם מה המופרעות הזאת אם היא לא באה לידי ביטוי בחיי היומיום? לאן נעלם המבט המרענן והעדין של הסיפורים כשנדרשות הכרעה וגזירת כללים?

האמת, כל המתח הזה בין הקסם הסיפורי לבין חיי היומיום זו לא הנקודה העיקרית מבחינתי. הנקודה הרגישה אצלי היא שלא פעם אנשים בוחרים לתאר גם אותי כלא מובנת וכאסוציאטיבית, אבל את הגמרא הם אוהבים. אותה הם מבינים. אז איך זה שאותי לא?

***

כשהגיעו הנאצים לרימנוב, העיירה בפולין שבה גר סבא רבא שלי, צבי הירש ליבוביץ, תפס אותו באחד הימים גרמני ברחוב, קיצץ חצי מזקנו הארוך וגילח לו צלב קרס על הראש. כשסיים, ניגש סבא שלי אל אותו הנאצי, שלף ארנק, ושאל: "כמה אני חייב לך?"

כשמספרים את הסיפור הזה, אצלנו במשפחה, לא ממשיכים לספר על כך שהנאצי הכה אותו בתגובה ושסבא שלי חזר לגדל זקן רק שנים ספורות לפני שנפטר בתל אביב. עוצרים בבדיחה, כשידנו על העליונה. סיפור טוב מסתיים עם הפאנצ' על השפתיים. מה לסיפור הזה ולענייננו? הוא מזכיר לי סיפור בגמרא על רב פסיסא. אבל בואו נדבר קודם על הפעם הראשונה בה פתחתי את התלמוד. אני חושבת שזו הייתה מסכת ברכות.

הייתי בכיתה ח'. המורה למשנה, אברכית ממגדל עז, הציעה לנו להצטרף לחוג היכרות עם הגמרא אצלה בבית. הלכתי כי קרא הקול, וכי הקול היה מחתרתי. יחד איתי היו עוד דוסיות לשם כבוד, בנות של רבנים. אני לא זוכרת מה למדנו. רק את דלת המקלט המכוסה מעילים, בדירת האברכים הצרה, ואת התינוק הישן בחדר ליד.

הפעם הבאה בה פגשתי בגמרא הייתה שנה לאחר מכן, כשהתחלנו ללמוד בתיכון, עם מורה, בגרות באופק והמון כוונות טובות. למדנו בריש גלי, עם גאוות יחידה, כתלמידות ב"פלך" –  התיכון הראשון שלימד בנות גמרא. השתעממתי. התלהבתי בעיקר מהסיפורים, ועליהם תמיד דילגו מהר מדי. אהבתי יותר את המחשבה שאני לומדת גמרא מאשר ללמוד אותה בפועל. בתוך ההתקטננות ההלכתית, ההסתבכות הפנימית והשפה הזרה, לא הצלחתי למצוא לקח מעשי שיהא קרוב לליבי. כשפתחתי מסכת בתלמוד ראיתי מבוך שאין איך להיכנס אליו. היה לגמרא מקום על המדף שלי, אבל לא בסדר היום.

הפעם הראשונה בה פתחתי גמרא והבנתי על מה כולם מדברים הייתה כשלמדנו בחבורה וקראנו את האגדתות באותה שקדנות שבה התעמקנו בסוגיה ההלכתית. המנחה של החבורה נתן לנו הזדמנות ללמוד את עצמנו דרך הטקסט – לקפוץ למים, להעז, להעלות אסוציאציות. הוא סיפר לנו את המציאות כפי שהוא רואה אותה, ובכך אפשר לנו לעשות את אותו הדבר. הוא הדגיש שלא צריך מתווכים כשיש לנו טקסט, אוזן קשבת ואת עצמנו. הוא הבין שהדרך למצוא עניין בחיבור עתיק היא להפיח בו חיים; לחבר את המוטיבים החוזרים לרעיונות ולהפוך אותם לשלנו. גם אם נתקלים בסתירות – ללטף אותן, למשש את הקצוות, או פשוט לשתוק ולהקשיב.

זו הייתה חבורת לימוד במסגרת בית מדרש רשות בתיכון. נפגשנו בספריה לאחר שעות הלימודים והתמוגגנו הן מהלימוד "לשמה" והן מהאפשרות לאכול פיתה עם נוטלה כשתלמודנו בידנו. במבט לאחור, זאת הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את העולם כבר שינוי, שהרגשתי שאפשר לדבר על הכל מבלי להסתיר. לא ניסיתי ללכת בתלם וגם לא למרוד, פשוט קראתי את הטקסט. פתאום לא הייתה תשובה אחת נכונה, לא היה יעד, אלא רק שיחה סקרנית וקשובה. לכל אמירה –  תהא על אלוהים, על חוקים או על אמת (שלא לומר על אהבה ויחסים) – היה מקום. וברגע שלכל דבר יש מקום, העוקץ ניטל. שום דבר לא נראה מהפכני או מתריס. לכן לא הבנתי למה, כאשר חזרתי הביתה וסיפרתי על מה שלמדנו, הוריי ציננו את התלהבותי ושאלו – תגידי, המורה הזה שלך רפורמי?

***

"שאת תכתבי על הגמרא? הבגרות שעשית הייתה בכלל בתושב"ע. את סטודנטית בשנה א' ולמדת קורס אחד על חז"ל". אמר לי אבא שלי, רב ומורה, שלא אוהב שאנשים מתיימרים להגיד משהו בנושא שהם לא בקיאים בו. ואם להודות על האמת, הוא צודק: אני לא יודעת גמרא, אני לא מתיימרת להיות תלמידת חכמים. כנראה נכוויתי ממה שהורי אמרו בזמנו, שכן אחרי הבגרות לא הוספתי מרצוני ללמוד גמרא עד שהגעתי לכאן, לקורס אקדמי על תלמוד. וגם כאן, ובכן, מוכרחים ללמוד. אלא שהפעם אני נדרשת להיכנס "פנימה", לא רק להציץ על הגמרא בתקווה שלא אפגע, וכנראה שאם לא אנסה להיפטר מתחושת הזרות גם לא אצליח. אם כך, ארצה לבחון את הגמרא כטקסט שיש לו מה להציע לי, לרחלי, במקום שבו אני נמצאת כרגע. אפתח במשנה הראשונה ואתקדם משם, אגיע לאן שאגיע.

***

"מאמתי קורין את שמע בערבית?" משנה א' במסכת ברכות פותחת בשאלה, ומאחורי השאלה עומדות הנחות יסוד – יש קריאת שמע, יש ערבית, יש מציאות שצריך לשים לב אליה. יש אקסיומות והקשרים היסטוריים. תמיד מתחילים מהאמצע.

"המשנה הראשונה, של המסכת הראשונה פותחת בשאלה. לא חוק או הלכה, שאלה מינורית", מאבחנת חנה פנחסי, שכן ״דרך השאלה הצדדית, במן דרך אגב, המשנה אומרת שהעולם שבתוכו היא נוצרת ופועלת אינו שלם ובהיר אלא עולם שבור שאי אפשר להכריז בו הכרזות יומרניות אלא רק לנסות לערום בסדר סביר את הפרטים הקטנים שמהם, אולי, תתבהר מעט התמונה הגדולה". פנחסי מציעה לנו כיוון מחשבה מעניין: המשנה לא פותחת עם הצגת דוקטרינה שלמה וסדורה, אלא היא רוצה שנאסוף את שברי הדיונים השונים, בין היתר באמצעות מענה על אותן שאלות מינוריות, וכך נחשוף את העקרונות הגדולים שמנחים אותה.

דוגמא לפרטים הקטנים הללו, מהם אפשר להגיע לתמונה הרחבה, הם "הלינקים" השונים שהמשנה והגמרא מלאות בהם. כשמצוטט פסוק, הוא מצביע על רעיון נרחב יותר מסך המילים שמופיעות בו; הוא מכוון להקשר של הפרק ממנו הוא שאול. קישור מסוג נוסף מפנה להקשרים היסטוריים, כמו זה המופיע בתשובתה של המשנה על סוגיית זמן קריאת שמע איתה פתחתי: "משעה שהכהנים יוצאים לאכול בתרומתם". באמירה זו המשנה מכוונת לטקס שלם שאינו עוד, שכן בעת עריכתה בית המקדש כבר חרב. במילים אחרות, כשאומרים כהנים מתכוונים בעצם לחורבן. ובכל זאת עורך המשנה בוחר דווקא בהקבלה הזו. הוא בוחר את הטקס אליו הוא מכוון בקפידה ובכך מקביל את קריאת שמע, התפילה היומיומית השגורה, לרוטינה הנוסטלגית של אכילת התרומות בזמן בית המקדש. באותה המידה הוא יכול היה לבחור טקס אחר כמסמן את נקודת הזמן שבה אפשר לקרוא קריאת שמע. לדוגמא, הזמן שבו אוכלים ארוחת ערב משפחתית (ממש כפי שמציע ר' מאיר בברייתא).

לי צורת החשיבה הזו הזכירה סיטואציה מסוג אחר. נאמר הביקור הראשון בבית המשפחה של מי שיהיה שותפכם לחיים. אתם מרימים את הכפית מהשיש ושואלים אם היא חלבית או בשרית, ובתגובה מספרים לכם שהיא הייתה של סבתא חיה המנוחה, ושהיא הייתה מכינה קומפוט נהדר. לא ענו לכם ישירות על השאלה, אבל בעקיפין הכניסו אתכם פנימה. שאלתם על קריאת שמע ונכנסתם לסיפור על נוסטלגיה, על חורבן ועל הסיפור המכונן של המשפחה.

***

"שאלו מינים את רבן גמליאל מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים?"; "שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה מניין שהקב"ה מחייה מתים ויודע מה שעתיד להיות?"; "שאלה קליאופטרה המלכה את רבי מאיר…". דמויות מתרבויות זרות, בהופעות אורח, שואלות את חכמים שאלות בנושאים שהעסיקו את חז״ל, ובמקרה הזה: רצף של שאלות על תחיית המתים, נושא שמוזכר לא פעם בתלמוד. מה מניע אותם לשים אותן דווקא בפיהם של נוכרים? האם סוג הלימוד שבו שואלים כל שאלה – גם אם היא מעמידה בספק את מה שמתברר כאחד מן העיקרים המרכזיים ביהדות הרבנית, אכן כה זר לגמרא? מדוע הורי טרחו לקטלג כזר ו"רפורמי" את סוג הלימוד שהיה עבורי משמעותי? הרי, חז"ל עצמם הכניסו שאלות זרות אל בית המדרש ואל הקאנון התלמודי. האם כאשר אני שואלת שאלות יסודיות, כמו אלו שהגמרא טורחת לציין שנשאלו על ידי מינים, אני מגלה שגם אני זרה ושפשוט נכנסתי לבית המדרש בכובע הלא נכון?

מסכת סנהדרין מציעה דוגמא מעניינת לדרך ההתמודדות עם שאלות של זרים: מין אחד שואל את רב פסיסא על תחיית המתים ולועג לו על אמונתם של היהודים בכך. בתגובה, משיב לו רב פסיסא בלוגיקה יצירתית: ׳אם החיים, שאף פעם לא מתו, מתים, מה מונע ממתים, שפעם חיו, לחזור לחיות?׳ התשובה הזו מרגיזה את המין עד כדי כך שהוא מאיים כי הוא "יישר" לרב פסיסא את גיבנתו. רב פסיסא שלנו, המתגלה בדיעבד כגיבן, עונה לו באופן ענייני ומסביר כי מדובר בשאלה של פרספקטיבה: הוא, המין, רואה דברים בצורה פשוטה וישרה. החיים והמוות מבחינתו הם כרטיס לכיוון אחד. רב פסיסא בעצם אומר לו בערך כך: "כשאתה רואה גיבנת אתה מיד רוצה ליישר אותה. אני טוען שמדובר בזווית ההסתכלות". ובמילותיו של רב פסיסא ממסכת סנהדרין צ"א.: ״אם אתה עושה כן [מוריד לי את הגיבנת בבעיטה], רופא אומן תיקרא ושכר הרבה תיטול״׳ כלומר, רב פסיסא מודה לאותו מין על כך שחסך לו ניתוח פלסטי.

ההומור והיצירתיות פותחים אפשרויות, לא סוגרים אותן. כשמשתמשים בהומור, העוקץ מתמוסס והעוינות מחפשת לה יעד אחר. חוש הומור בריא מציל ממוות, ומזכיר שתמיד יש ברירה. הכל צפוי והרשות להתבדח נתונה. זוכרים את סבא צבי?

***

הגמרא מדברת מהחיים. גם כשהיא מצטטת מהתנ"ך היא עשויה לנסח זאת בצורה של: "דיברה התורה", או "שנאמר". היא לומדת מסיפורים ולא רק מספרים. האין זה נהדר? דמיינו שאתם כותבים מאמר אקדמי ומשתמשים בדבריה של סבתכם המנוחה כמקור מהימן. אני לא מדברת על הדרך התקנית בה מצטטים אותה בהערת שוליים, אלא אני מציעה להפוך את החיים, את המציאות, למקור מהימן. ממש כמו שהגמרא עושה. הרי מעטים היו החכמים בתקופת המשנה והתלמוד שבילו את כל זמנם בבית המדרש; מעטות הפעמים שלימוד הגמרא מנותק מהחיים. תמיד יהיה תינוק ישן בחדר ליד, או גיבנת שצריך לבדוק אצל הרופא. אז למה שלא נסמוך על האינטואיציות שלנו ונשליך מחיי היום יום להלכה, ולא רק להיפך? לסיפורים, לחיים, יש הרבה מה להציע לנו. הדילוג מעליהם לא רק שהוא עוול, הוא גם מגדיל את הפער בין החיים האידאיים לאלו המתקיימים בפועל.

אולי הגמרא זורקת לחלל מושגים כדי שנשב באיזו ספריה, נאכל פיתה עם נוטלה ונרד לשורש ההנחות שלה ונתהה אגב אורחא גם על הנחות היסוד שלנו. בעשותנו כן נצטרך להיות מוכנים לשלם את המחיר בללמוד אותה מהאמצע, מהמקום שבו אנחנו נמצאים כרגע. ייתכן כי כך ניחשב בעיניה לזרים, שכן ניאלץ לתהות על שאלות שנחשבות בעולמה למובנות מאליהן, או שנסתכן בפירוק הנחות יסוד שלא נוכל להרכיב אחר כך בחזרה. אבל איזו אפשרות עדיפה? זו המותירה את הקדוש מרוחק, נעלה ומעלה אבק, או זו שמאיימת לפרק את כל שנבנה כאן לפנינו?

המשנה שואלת על זמני קריאת שמע ודרך כך חושפת את הצלקת שלה מהחורבן. הגמרא שואלת על תחיית המתים אבל רוצה לדבר באופן כללי על אלוהים המתגלה בפרטים הקטנים ועל גבולות שנקבעים על קוצו של יו"ד. הגמרא נעה מהנחות יסוד גדולות אל פירוקן בשאילת שאלות על כל פרט. חז"ל משתמשים בטקסט, בחיים, בטבע, בהומור ובכל הרבדים כדי לשאול את השאלות שמטרידות אותם. וכמעט אף פעם הם לא עונים עליהן בשורות תחתונות. הם מספרים סיפורים.

כאוס אי אפשר להכניס לקופסה. עם עמדה ״ישרה״, עיונית, אפשר להתווכח, עם סיפור לא; מטבעו הוא מכיל מתח וניגודים ולכן הוא מחוסן מסתירות מחוץ. אסוציאציות מפתיעות ומזכירות שתמיד יש עוד אפשרויות מעבר לממשות הצפויה, הברורה מאליה. אנשים לא אוהבים שאני אסוציאטיבית, אבל אני כבר מחוסנת. הקופסה שהם הכינו לי תישאר ריקה.

מרץ 2018.

[בדיוק לפני שנה כתבתי את את הבסיס למסה הזו כמטלת סיכום בקורס מבוא לספרות חז"ל. הגירסה שכאן לפניכן התפרסמה לפני כמה חודשים ב"קאנון" – כתב העת של שלם, אחרי עריכה אינטנסיבית עם גיא שעזר לי לדייק כך שמה שאני חושבת לא יעבור "טלפון שבור" במהלך הכתיבה ועד שהוא מגיע לאוזניים של אנשים מבחוץ. האמת היא שהתרגשתי לראות את המילים שלי מודפסות על נייר, זאת היתה פעם ראשונה פחות או יותר שלא אני מפרסמת את עצמי אלא שזכיתי שאנשים אחרים יבחרו להוציא לאור מילים שלי.

המסה מצורפת כאן גם כקובץ PDF. כי אפשר: החיים: שם, שם מתוך: קאנון 6 ]

כשהייתי בכיתה ב' על כל מיני דברים ברחבי בית הספר היו דבוקים פתקים מנויילנים עם מילה אחת מנוקדת. על הלוח היה כתוב 'לוח', על הדלת 'דלת', על המעקה היה מודבק …חכו לזה….'מעקה'.  לא הבנתי למה זה נחוץ. זה לא הוסיף שום מידע חדש.
הייתי מספרת שבילגאנתי וערבבתי בין המסמנים והמסומנים, שכל בית הספר קרס כי ה'פח' היה מודבק על הלוח אבל הייתי אז ילדה טובה בתוך המסגרת ולא עשיתי כלום.

…

בשבוע שעבר קניתי פתקים דביקים בשני צבעים ובשני גדלים. למדתי נפלא באותו יום. לא רק שיכולתי לסמן מליון דברים בספר שקראתי, כשישבתי בספריה וכל פעם שראיתי שמישהו קם והשאיר את המחשב שלו יתום, מהר רצתי והשארתי לו מסר מעודד או מפגר על המקלדת. הייתי על תקן סיירת מצוות. אפילו כמה ניגשו אלי ואמרו – גם אנחנו רוצים! חילקתי לאנשים ניירות צהובים וורודים עם מסרים מגוחכים וברגע חזרה להם הרוח למפרשים. עד שהיא יצאה שוב כמה דקות אחר כך.

פתקיות לא מלחיצות כמו דף חלק. אולי כי הן בצבעים משמחים, כי יש הרבה מהן, הן חד פעמיות והן לא להגשה. הן לא מאד גדולות, יש בהן מקום למעט וזה דווקא מרגיע. הן תחומות בתוך מסגרת, אין ציפיות. אפשר לחשוב על עוד סיבות. אולי כי הן מאד הווה וכרגע מודבקות על איזה קיר.

הרבה פעמים מתלהבים מהלימה של תוכן וצורה, אבל פתקית זה בדיוק להפך, הציפיות נמוכות. זה כולה פתקית, מה כבר יכול לקרות. כל הקטע שאת מצפה ממנה לאפס ואז היא מפתיעה. אפשר לכתוב הכל על פתקיות. רשימת קניות, מטלות, תזכורות, שירים. אפילו מרדית' ודרק באנטומיה של גריי התחתנו כשהם כתבו את הנדרים שלהם על פתקית. מתי התלהבתן כשראיתן רשימת קניות בנויה לתלפיות על דבקית? אתן פשוט לא. זה לא משהו שעושים, לא מתלהבים מהתוכן או מהצורה של פתקיות ותכלס חבל.

[עבודה להגשה לעומת זאת, צריכה להתאים להנחיות. היא צריכה לטעון משהו, לחדש, לסכם מידע או הכל ביחד. עכשיו לדוגמא, יש לי במחשב שני קבצי וורד אחד עם 3488 והשני עם 1717 מילים ואני לא יכולה להיות בטוחה שהמילים האלה אומרות משהו. המון מילים על דף, בדיויד 12 רווח כפול, עמוד שער וביבליוגרפיה. מילים שאני לא בטוחה שאני עומדת מאחוריהן].

מה שיפה גם בפתקיות, שהן יכולות להפתיע. נניח הייתי כותבת 'קוראים לי בוב, יש לך טישו?' ומדביקה על המקרר? או 'אני אישה חזקה ועצמאית' על הדלת? חפצים מתחילים לדבר, קולות נוספים נשמעים בחלל. החיים ממשיכים להפתיע. פתקיות זה קסם, אני אומרת. הן יכולות לשנות תפיסה, לעשות סדר, שזה פחות או יותר הכל. גלומה בהן אפשרות עצומה לנונסנס. ונונסנס זה משמח.

לעומתן יש כל כך הרבה ציפיות מקובץ וורד חדש (בואו נקרא לו 'מסמך 1'). או פוסט חדש. טיוטות הן מלחיצות. אבל פתקיות דביקות? אני הייתי חותמת עליהן. מה כבר יכול לקרות.

במדעי הרוח מגיעים לחקור ולגלות דברים איזוטרים. אני חושבת שהאיזוטריות הזאת קריטית, לפחות לפעמים.

אני נמצאת בישורת הראשונה של תקופת עבודות ומבחנים. אני לא מתכוונת להתבכיין לכן עכשיו על כמה זה קשה ומורכב משתי סיבות:

א. סיימתי חלק משמעותי ממה שהקצבתי לי לעשות השבוע ואני במצב רוח טוב בעקבות זה. ואני כותבת את הפוסט הזה עכשיו ולא במשבר המחקרי שבו הייתי נתונה לפני עשרים וארבע שעות.

ב. החלטתי שאני מפסיקה לקחת ללב ושומרת על ארשת מסויימת של אדישות. לא בתוכן של מה שאני לומדת וכותבת עליו, אלא במסגרת. כלומר – לא משנה מה, יהיה בסדר.

המטרה שלי לתקופת העבודות הקרובה היא לא למצוא את הנושא הכי משמעותי זהותית שישנה את כל עולמי (שזה פחות או יותר המקבילה של מדעי הרוח לתרופה לסרטן) אלא למצוא נושא כלשהו שיהיה מספיק. לכתוב עבודות טובות דיין.

אני גם אגיד את זה בקול כי זאת התחייבות לעולם:

אני אגיש את כל העבודות בזמן ויהי מה.

אמרתי את זה בקול ובפונט גדול יותר כי אני מבינה שיש כוח בלהוציא לעולם הצהרות סבירות שאפשר לעמוד בהן. אז הנה אמרתי: אני רוצה להיות שם. שזה בדיוק סנטימטר רחוק יותר ממה שאני מצפה מעצמי. אתן עדותי.

תתחשבו במזלג

מסתבר שהמזלג תופס מקום די רציני בתרבות המערבית ופחות או יותר שינה את העולם. אם הייתן ניגשות לאדם בעת העתיקה ומציעות לו להשתמש במזלג במקום ללכלך את היידים, ככל הנראה הוא היה לועג לכן שאתן מעדיפות להשתמש במקל הדוקרני הזה תוצרת אדם במקום במתת האל שהיא הידיים שלכן. הראשונים שאימצו את המזלג היו האיטלקים במאה ה-14. מה טובים האיטלקים יותר משאר העולם? אפשר לתת כל מיני סיבות, כגון זה שזו ארץ עשירה בהיסטוריה קלאסית, שגם היוותה נמל מרכזי ומפגש בין תרבויות וכל אלו שימשו כסביבה מעוררת השראה. אבל יש מחקר שמסביר שהאיטלקים אימצו את המזלג דווקא בגלל הפסטה.

אשכרה פסטה. היא זו שגרמה למזלג לתפוס דווקא שם. כי הם היו צריכים למצוא דרך לאכול את הדבר החלקלק והמשביע הזה. מסתבר שהמזלג, לפני שנהיה פופולארי באירופה במאה ה-17 נשאר נחלתם של אלה שהתחילו לאכול פסטה, בעיקר באזור איטליה וספרד. מגניב לא? 300 שנה שבהן האיטלקים ידעו משהו שכל העולם עוד לא עלה עליו.

שלא לחשוב על זה שהקיסם המוזר הזה שהפך לפופולארי רק לפני כ-300 שנה. זה אזוטרי, זה קטן, אבל תראו כמה הוא משמעותי. תחשבו כמה תילי תלים של תרבות נימוסין בנויים על המזלג. איזה מפעים העולם הזה, שמתחדש ומשתנה כל הזמן שלדברים כ"כ קטנים יש עליו השפעה. ואיזה תזמון.

זה כמו שוק התעסוקה. לפני עשרים שנה הומצא גוגל. לפני 14 שנה הומצא הפייסבוק ואיך הם שינו את היום יום שלנו. אני לא מתכוונת להתלונן חלילה על תרבות הצריכה וה-FOMO. רק רציתי להצביע על הופעתן של הרשתות החברתיות כשינוי קריטי בהיסטוריה שאנשים רגילים לשים לב לאדוות שלו. אתן מבינות למה אני מתכוונת? נסו לחשוב על מעצב גראפי שלפני 30 שנה ניסה לשווק את עצמו, תחשבו על כל הפקידים שמתייתרים ועל כל הפרילנסים שמקיפים אותנו חדשות לבקרים. תחשבו על תזמון. למה דברים קורים מתי שהם קורים, על איזה מצע הם מונחים. איך השינויים מוטמעים וזה מרגיש כאילו הם היו כאן תמיד. עד כמה נחמד יותר להסתכל לצדדים ולנסות לנחש מה יהיה הקיסם התלת-שיניים הבא שישנה את העולם.

נניח עכשיו אני שמחה, אז יש לי אדוות – וניצלתי אותן כדי לכתוב. הרקע לאדוות שלי הוא שעמדתי במשימות שהקצבתי לעצמי. הקשר הרחב יותר הוא תקופת עבודות (ותרבות המערב שמשדלת אותנו לרכוש תארים כדי למצוא עבודה כדי להיות מאושרים). בעוד רגע אבדוק את המייל ואגלה שהמרצה שלי לא בטוח אישר לי את הצעת המחקר על המזלג. אבל לאדוות שלי היה תזמון ואולי יהיה להן המשך. כמו זה שאני שומעת על עוד ועוד נשים ואנשים שמה שכתבתי גרם להן לאכול צנונית. אילו אדוות משמחות.

עדכון:

בדקתי את המייל והמרצה אכן קטל את הצעת המחקר. מה עכשיו?

ארבעה דברים שאני לא אוהבת: ריבת חלב. פלפל שחור טחון, קרטיב לימון ו…טסטר צ'ויס.

(כן, אמרתי טסטר צ'ויס… אתן עוד פה?)

באחת מתוכניות הבישול שלו, בעודו קוצץ שום ומשליך אותו למחבת, ישראל אהרוני הזכיר את הסלידה שלו מאבקת שום ומשום גבישי. הוא הסביר את הסלידה לאורח המופתע במילים האלה פחות או יותר: "כשאתה רוצה אבטיח, אתה אוכל אבטיח או אבקת אבטיח?".

…

לפני שנתיים בערך אחותי שלחה לי את הקישור הזה. זאת הדרך שלה להגיד לי: פליז תכיני ותשלחי לי צנצנת. פתחתי את הקישור וגיליתי שמדובר במתכון לריבת חלב, שכאמור לעיל – אני לא אוהבת. הייתי סקפטית. אממה, היה שם פטנט מגניב שלא מצריך בחישה אינסופית בסיר. משהו עם גולות וכוח צנטריפוגלי ונפלאות העולם הזה. מה שאומר שזה רק דרש ממני זה להכניס כמה חומרים לסיר, למצוא את נקודת הרתיחה ולתת לפיזיקה לעשות את שלה.

בגלל שאני אוהבת לקבל קרדיט על דברים שלא אני עשיתי – בישלתי לפי המתכון ולמרבה הפלא נוצרה לי ריבת חלב. אחרי שהבאתי לאחותי צנצנת גיליתי שאפילו אהבתי את מה שיצא. כשניסיתי להבין ממתי אני אוהבת ריבת חלב, חשבתי שהבעיה היתה בהגדרות: אולי מה שקראתי לה עד עכשיו ריבת חלב לא היתה באמת ריבת חלב, אלא קלישאה שמוכרים בקופסה בסופר.

[*עוד מילים על קלישאות בקופסאות

אני זוכרת שקיבלתי מתנה לאפיקומן בובת ברבי והשיער שלה הריח ממשהו שמזכיר אפרסק. נניח רגע בצד את ענייני החינוך המגדר ודימוי הגוף של ילדות, לא הבנתי מה לאפרסק ולברביות אבל עברתי הלאה. בפעם אחרת חילקו קרטיבים באיזה קייטנה ולא שפר עלי מזלי וקיבלתי קרטיב לימון. הוא היה בטעם של הריח של 'פנסטיק' – חומר לניקוי כללי שאתן יכולות לנחש למה הוא משמש. אני מניחה שוויתרתי על התענוג הקר לטובת מישהי אחרת. כמה שנים אח"כ, בחדר אוכל בטירונות היתה בארוחת ערב סלסלת פירות. התלהבתי למראה אוכל אמיתי שאף אחד לא הניח בתבנית נירוסטה, לקחתי אפרסק וכשנגסתי בו הבנתי שהוא בטעם של קלישאה, כלומר – בטעם של הריח של השמפו של הברבי מהמערכה הראשונה. אם פעם נתקלתן בפרי כזה, אתן יודעות על מה אני מדברת. זה עובד אותו הדבר גם עם פטל ואקמולי, או וודקה אננס, שלא נדע.]

לחיים יש טעם אמיתי. לדברים עצמם, לפני כל התיווכים שהתרגלנו אליהם.
אנשים אוהבים קפה נמס כי זה מה שהם התרגלו לשתות בבוקר, לא כי הם אוהבים קפה [אפרים פעם סיפר לי שהוא לא שותה שתייה חמה בבוקר כדי לא להיות תלוי במשהו חיצוני ומכני כדי להתעורר]. טסטר צ'ויס זו קלישאה, ועוד אחת שעושה חצי דרך: אנשי הטסטר צ'ויס מלגלגים על אנשי הקפה-נמס-עילית. אנשי הקפסולות מלגלגים על אנשי הטסטר צ'ויס, ואנשי האספרסו מזלזלים באנשי הקפסולות. ומי מלגלג עליהם? אנשי הקפה שחור, הם מכירים את העולם הזה מבפנוכו.

סבתא שלי, היתה אומרת שאוכל לא צריך שום תיבול מעבר למלח ופלפל. אומנם היא היתה יקית, וספרה לי כמה עלי חסה אני מכניסה לסלט, ורמזה לי שעגבניה שלמה זה קצת יותר מידי (וכמובן שחלקתי עליה, אין דבר כזה יותר מידי עגבניה). אבל בסוף אני מסכימה איתה לגבי המשפט הזה, לא צריך יותר ממלח ופלפל כל עוד אנחנו מסכימות שפלפל טחון זה כדורים בתוך מטחנה שאני טחנתי לאבקה, בניגוד למה שהיה לה בזמנו בארון התבלינים.* פלפל זה לא האבק השחור שמוכרים בשקיות שאנשים נוטים לפזר מתוך איזו חובה על הסלט שלהם ולצאת-ידי-חובת-תיבול. לא, זה גם לא החצץ שאנשים קוראים לו פלפל גרוס. זו הפעולה של לטחון את הגרגירים הנעולים למשהו פתוח שיש לו ריח וטעם וחריפות עצורה. זה לטחון את החיים לממשות. זה הטעם עצמו, לא הד קלוש שלו, לא קלישאה שמשווקים כריח.

היופי והקושי בחיים האלה, זה לקחת את חומרי הגלם שסביבנו ולהכניס אותם לכלים, כלומר, ללמוד איך ובאיזה כלים להשתמש כדי לנצל את חומרי הגלם שסביבנו ולתת להם מקום. כשאני אומרת חומרי גלם אין הכוונה לסוכר ושמנת וחמאה או דברים מתוקים ופשוטים שקשה לשבש. גם, אבל אלו לא העיקר, זו לא חוכמה גדולה. אני מדברת על הדברים עצמם, מצרכים טריים, ממשיים: קראו להם קפה, פלפל שחור, שום או אבטיח. כמובן שאם אתן קוראות להן לימונים, תזמינו אותי ללימונדה. או לקלישאה אחרת.

{*המטחנה הכי פשוטה ועמידה, שעולה בין 50-30 שקלים. אחרי שעברתי כמה והתאכזבתי התלבטתי אם להמליץ כאן על האחת ספציפית שאני אוהבת אבל אני מרגישה שזה פרסומי מידי. אז אם אתן מחפשות כבר זמן מה מטחנה ועוד לא מצאתן אחת שמתאימה לכן אתן מוזמנות לשאול אותי כאן בתגובות.}

"עובדה מוזרה היא שמחברי-רומנים דרכם לעורר אותנו לחשוב שארוחות צהריים לעולם הן ראויות להיזכר בשל משהו שנון מאד שנאמר, או בשל משהו מחוכם מאד שנעשה. אך רק לעיתים רחוקות הם מייחדים את הדיבור על מה שנאכל. אחת המוסכמות של מחברי-רומנים היא שלא להזכיר מרק ואלתית וברווזונים, משל כאילו מרק ואלתית וברווזונים אין להם חשיבות כלשהי, משל כאילו מעולם לא עישן סיגר ולא שתה כוס יין… לשון אחר, מה טובים נראו החיים, מה מתוקים נראו תגמוליהם, מה קלות-ערך טינה פלונית או טרוניה אלמונית, מה נפלאו הידידות וחברתם של בני סוגך, עת ששקעתך, בעודך מדליק סיגריה טובה, בין הכריות על אדן-החלון."

[ווירג'יניה וולף, חדר משלך]

במילים של "גדולים": שמי רחלי, אני סטודנטית לתואר ראשון בלימודים הומנסיטיים, פילוסופיה ויהדות במרכז האקדמי שלם. אני עובדת כמבשלת, וכבר שנה וחצי אני יכולה לקרוא לעצמי ירושלמית שאפילו שילמה את הארנונה.

ובכמה מילים אחרות: אני בחורה עם חיבה מוגזמת לסכינים, לקערות ולכפיות ולמילה "אשכובית". יש לי נטייה לדחות דברים שאני מתרגשת מהם לרגע האחרון ו…קשה לי לחשוב כשיש כלים בכיור. נניח עכשיו.

אנשים כותבים בשלב הזה יספרו על הפז"מ שלהם בכתיבה. אז אם אקביל את זה לפז"מ במטבח בואו נגיד שהספר ילדים שדפדפתי בו הכי הרבה פעמים הוא "ילדים מבשלים" [שם יש עוד מילים כמו 'חביתיות' ו'מיונית' סתם ככה באמצע במשפט]. המשחק האהוב עלי זה לטעום מאכלים בעיניים עצומת ולנסות לנחש ממה הם מורכבים. סבתא שלי אוהבת להזכיר לי שכשהייתי פספוסה, עוד לא בת ארבע ראיתי אותה מערבבת סלט בצורה שכנראה לא היתה לרוחי, לא היססתי לרגע והבאתי שרפרף להדגים לה איך אמורים לעשות את זה (עם שתי כפות ותנועת הקפצה, לשאלתכן).

בפתיחת הבלוג הזה אני חותרת לשתי מטרות מרכזיות ועוד טעם אחד. המטרה הראשונה היא התחייבות פומבית לכתוב באופן קבוע (התחייבות לבשל הרי אני לא צריכה, צריך שיהיה אוכל במקרר). השניה היא לפנות מקום לעצמי שיאפשר יצירה. אפשר לומר שזו פרשנות עכשיוות מודרנית ל"חדר משלך": לכתוב איך שאני רוצה לכתוב, על מה שאני רוצה לכתוב.  ואולי, על הדרך גם להשתפר בלהנגיש אותי החוצה.

[* שם הבלוג

בואו נסכים שזה חוב קטן שיש לי להסביר לעולם. כרגע אשאיר לו פשוט להיות. לפני שאחליט לכן מהו. יום אחד, אולי בקרוב, כשכבר יהיה לו מטען קטן משל עצמו, אנסה להסביר מה אני מצאתי בו.]

בחיפוש שלי אחרי אמת, או איזושהי אותנטיות בין כל הדברים שמשווקים ומציפים אותנו בעולם הזה אני מחפשת משהו שאפשר למשש אותו. נמאס מרגשנות יתר, מבאנליות. רק לא עוד טקסט עם יותר מידי אנטרים. לא עוד תבנית מוסכמת ריקה מתוכן. הראו לי את החיים בגובה העיניים. ברי שינוי, ברי קיימא. לא ייחודים או מחדשים כמו פשוט מכירים בזה שהם תופסים מקום בעולם ומוכנים גם לשלם על זה מחיר. אני מאמינה שזה קורה כשאנשים מגרדים את עצמם בפומפייה לתוך מה שהם עושים. קצת כמו שיקוי פולימיצי, שצריך להכניס קצת מעצמנו, מהבשר שלנו ממש, פנימה כדי שיקרה משהו. ובכן, בשביל זה הצטיידתי בסכין, קערה ומקלדת.

א –  ב של איך לגרום לעצמי להיות שמחה, זה שיהיו ירקות בבית. אין דבר יותר מרגיע מהידיעה שלא משנה מה קורה בעולם, אני תמיד מסוגלת לשלוף בצל סגול מהסלסלה בסלון, לגשת אל המקרר ולהוציא מלפפון ישר, עגבניה קשה ואם יש גם צנונית או פטרוזיליה מה טוב.* לקצוץ אותם לתוך קערת זכוכית ולהודות לאלוהי העגבניות והמלח. להתפעם מכך שבתוך דירה שכורה, בין כל המשימות והרשימות והלבד של העולם, כל הצבעים מתערבבים בקערה ומזכירים שהעולם הזה יותר עשיר ומורכב ממה שאני רגילה לתפוס. אי שם יש צבעים, מרקמים ובלאגן, ואצלי בקערה אני מצליחה לתפוס אותם. ולחשוב שכשאני אוכלת כל המגוון הממשי הזה הופך להיות לתאים קטנים שהם אני, האני שאני.

[*כמה מילים בשבחה של הצנונית

צנונית היא תגלית. אני יודעת שיחסי הציבור שלה בקרב אנשים שלא מתקרבים לפנסיה הוא מפוקפק. אולי זה קשור לקרבה החשודה שלה לצנון, ירק שלמיטב ידיעתי רק סבא שלי אוכל להנאתו. אבל הצנונית עומדת בפני עצמה. פעם גם הייתי חלק מהמפקפקות. עד שאכלתי מנה פשוטה של חצילים, שמן זית, יוגורט שעוטרה בפרוסות דקות של צנוניות, בצל ירוק ונבטים באיזו מסעדה תל אביבית על רחוב שאול המלך והבנתי על מה מדובר ומסתתר מעיני שאר העולם. המרקם שלה פריך פריך, היא קטנטנה וקומפקטית, ואפילו טיפונת חריפה, היא כל מה שמלפפון היה רוצה להיות והוא לא. היא גם ורודה מטבעה. כלומר, תוספת מעולה לכל סלט באשר הוא סלט.]

אם זה היה תלוי בי, כל בוקר היה נפתח בלהרתיח קומקום, לחתוך סלט, לשתות תה במרפסת ולהסתכל על הפלא בדמות עציצים שגדלים כל הזמן קצת. לחזור למטבח להכין חביתה, לערבב את הסלט עם מליון שמן זית, מלח, לימון ולשבת בשקט ולהנות מכל ביס. זה תלוי בי, כמובן. המחיר של התענוג הוא פשוט פחות שעת שינה, וכשכל השבוע ממילא מתחיל טיפה מוקדם מידי, התוכנית הזאת לא יוצאת לפועל. מה שכן, לקראת תחילת הסמסטר הצטיידתי בקופסאות אטומות והשתדלתי בכל בוקר לזרוק אל הקופסה מהר מהר כמה שיותר ירקות חתוכים גס,* להגניב פנימה כף רצינית של לאבנה ושמן זית ולימון. במהלך השיעור הראשון מתנהל לאיטו על בעיית הסולופסיזם של דקארט או על הטיוטות של ההיסטוריה לפי הגל, ידעתי שבאמתחתי מחכה לי מרחב קטנטן שכולו שלי, מישהו הספיק לחשוב עלי הבוקר, וזו הייתי אני.

[*

"אם זה לא קצוץ קטן קטן, אין על מה לדבר, עדיף כבר ירקות חתוכים".

אם אתן מא.נשים האלה (היי אמא :]) אני קצת מצטערת עליכן. גם לי יש מצבי רוח של סלט קצוץ, כשאני חותכת אותו וצריכה להתרכז או לפלוט עצבנות החוצה, כשאני מרגישה צורך לרצות או להרשים. אלו לחלוטין מצבים של סלט קצוץ. אבל תנו לי להגיד מילה בגנותו של הסלט הקצוץ – תלמדו ללעוס. תנו כבוד לירקות, הרי מה העניין בסלט אם לא להכיר בירקות שבו בפני עצמם. חלק מהעניין לפחות. אין לי שום בעיה עם סלט שחתוך גדול – כל עוד כל הירקות חתוכים באותו הגודל. כלומר, פחות או יותר בגודל של ביס. ככה אפשר לנעוץ את המזלג ולהיות מופתעת ממה שהעלתי בחכתי. להפוך את הבלתי נתפס לנתפס, את הגדול והבלתי מושג למשהו אכיל.

יש גם יוצאים מן הכלל שכדאי מאד שיהיו קטנטנים בתוך סלט, הירקות קשים למיניהם. נניח, גזר בסלט. אם אתן לא חותכות את הגזר לקוביות זעירות, או לפחות בגודל אחיד – אתן עשויות לשבור את השיניים. תקלפו אותו, תגרדו אותו, או תתאמנו. במילים אחרות, תחשבו לדוגמה על לבנה בתוך חצץ …….Ο………………… הבנתן? 

(יוצא מן הכלל נוסף זה קולורבי. אבל אם אתן סתם ככה מוסיפות אותו לסלט ירקות… ובכן, אני לא בטוחה שיש לי במה לעזור לכן, כנראה אתן מא.נשי הליקריץ, והקימל ו… well, בהצלחה עם זה.)

כלל האצבע שלי הוא לשחק (הו לא, אני נשמעת כמו גירסה מתכתית של אודטה). לחתוך כל פעם את הסלט בגודל אחר, קצוץ קצוץ, גס או באמצע, לפי המצב רוח אבל העיקר הוא שכל הירקות יהיו בגודל אחיד.]

חלומות וסכיני-סבתא

באחד מימי ההולדת שלי ביקשתי מסבתא שלי מתנה סכין שף. הרקע: התמכרתי לצפייה בתוכניות בישול של אהרוני. שם, מול האיש, הגבות והחיבה המוגזמת לטימין, הבנתי שאני רוצה ללמוד לקצוץ כמו גדולה. אגב, זה מזכיר לי אחרי צפיה ממושכת ב'אנטומייה של גריי' רציתי להיות רופאה, לשם כך, נאחזתי בשיניים בארבע יחידות מתמטיקה. מפה לשם, כשראיתי שאחרי צפייה ב'האישה הטובה' אני חולמת להיות עורכת דין הבנתי שיש פה איזה סוג של מוטיב חשוד, מפה לשם הרפתי מחלומות מלופפים במתמטיקה ומצאתי את עצמי מרוצה למדי במגמות ספרות וקולנוע.

חזרה לסיפור. סבתא שלי הביאה לי במתנה שני סכינים מסוגים שונים. היא אמרה שלא ידעה איזה מהם לבחור ומה יהיה לי נוח אז היא קנתה את שניהם. הודתי לה והתחלתי במרתון אינטנסיבי של צפייה בסרטונים ביוטיוב שמסבירים על השימוש הראוי בסכיני שף [נניח כמו זה, או זה]. מה שגרר ערמות של ירקות קצוצים מיותמים על השיש במטבח. כעבור כמה שנים במכינה, זה גם עלה לי בבדיחות עלי ועל התחביב המוזר שלי. (יאמר לזכותי, שאותו תחביב מוזר הגביר משמעותית את כמות הויטמינים שצרכו מיטב בננו ובנותנו שנבחרו בפינצטה להקדיש שנה מחייהם לעבודה קהילתית, שחנ"שים גורליים וארוחות ערב אפרוריות של עדשים עם טחינה, למען מדינת ישראל).

הסכינים שסבתא קנתה לי עוד משמשים אותי נאמנה, כשאני מספיק חדורת מוטיבציה לבשל כשהדברים עומדים במקומם ואני נכונה לקצוץ "כמו שצריך" כל ירק שנקרה בדרכי. אבל לא לשם כך נתכנסנו, נתכנסנו כדי לקצר את הדרך של הסלט לצלחת שלכן ובשביל זה רציתי להמליץ לכן זה לקנות סכין סבתא טובה.

כשאני אומרת סכין סבתא אני מתכוונת לסכין פשוטה ומוצלחת, כזאת עם שפיץ בקצה ומשוננת.* קנו אחת של חברה מוכרת ויקרה יחסית שעולה בין 28-50 שקלים. מוטב סכין אחת טובה על חמש בעשרה שקלים, גם לא אלה הארוכות מידי שמחכות ליד הקופה של פוקס-הום, עליהן סבתא שלי (דווקא זו מהצד השני) היתה אומרת "אין לנו כסף לקנות בזול". הסכין המוצלחת האחת תשמש אתכן נאמנה. דמי בראשי אם לא. תראו לי מטבח אחד של סטודנטיות מרוששות שהן לא רבות בו על הסכין הטובה, או שבדיוק לא מוצאים אותה כי היא בכיור. מה שמוביל אותי להציע שאם כבר שוכנעתן לקנות סכין אחת, תקנו שתיים. ככה תמיד הדרך של הירקות לצלחת שלכם תהיה מובטחת. זה וביקור קבוע בדוכן הירקות הקרוב לביתכן, כי מישהי צריכה לדאוג שיהיו ירקות במקרר.

[* למה משוננת? אם יש לכן משחיז סכינים זמין, מדהים, אתן כנראה לא זקוקות לי. אבל אם לך במקרה אין, או שהוא בבוידעם או בארון לא נגיש אחר, ובכל זאת את רוצה להיות מסוגלת לחתוך עגבניות עם אותה סכין גם בעוד שלושה חודשים – לכי על המשוננת].

אני מניחה שבאיזשהו שלב בפסקאות האחרונות גלגלת עיניים, כי את מסתדרת יופי עם מה שיש ולמי יש כסף להוציא עכשיו על סכינים. עכשיו תחשבי על הסכין הכהה שמחכה לכם במטבח, ועל דמעות הבצל.