לפני כמה ימים קיבלתי מייל שהציע לי להשתמש בספריית ה-GIFים הגדולה בעולם:

"למה להביע את עצמך במילים כשאפשר להציג צב מרקד" כתבו שם.

ובכן. זאת שאלה. למה להתעקש לנסח את עצמי במילים במשך חצי שעה (או שלוש) במקום לשלוח תמונה זזה שמישהו אחר ערך וככל הנראה מכוונת לאיזה רפרנס תרבותי עמוק מצחיק ושנון שנגיש בשתי שניות. בכלל, אולי הגיפים לתרבות המערב המודרנית היא השיבוץ לשירת ימי הביניים, או האלוזיה לביאליק.

שלא תבינו אותי לא נכון. ככל הנראה אהיה הראשונה למצוא את הציטוט הנכון והרלוונטי מ"חברים" ואשלח אותו לכל שיחת וואטסאפ תקועה ולהרים את האווירה. הרי בגיפים יש משהו חי, מעמיק ששולח לסיטואציה אחרת ובעיקר – לא מחייב. ככ ברור שיש בהם קורטוב הומור, שזה יותר מלהגיד פשוט -כן. או – לא. זה כמו לשים שלוש נקודות כדי להשאיר מקום לספק אבל לא להססנות. נו, זה כמו… איך אומרים – תקשורת.

תקשורת. דיבור בין בני אדם, מפגש של שני אנשים זרים שרוצים לנופף זה לזו מהחלון מבלי לצאת מגידרם או להיות מובנים כגסי רוח בתקווה שיום אחד גם יוכלו לפתוח זה לזה את הדלת. הדיבור עובר באמצעות מילים. לא תמונות. מילים. מסמנים ומסומנים, והייתי עושה פה ניימדרופינג לסארטר ב"מהי הספרות" אם הייתי מבינה אותו עד הסוף. אבל רק אזכיר את המטפורה שלו לשימוש של הסופר במילים. המילה היא החפץ בהישג היד של הסופר כשמשליכים עליו משהו מהחלון. הדבר ברגע האמת צריך שהוא יהיה שם, לא משנה אם החפץ יתברר בדיעבד כמחבת, אלה או בובה של חד-קרן. המילים הן פונקציונאליות. ככל שנדע להשתמש בהן יותר – ההתנהלות שלנו בעולם תהיה תואמת יותר את הסביבה. חדה יותר. מדוייקת.

***

אחרי תהליך ארוך, פעם מישהי אמרה לי שאני מצליחה לנסח משפטים שלמים. לא רק זורקת מילים ומקווה שהתחביר יבוא מאליו. אני חושבת שמאז ההכרה הזאת אני עובדת על פסקאות, ומשם אפילו על רעיונות גדולים יותר. הדרך לצאת מהברוך, מהשרוך המבוחבש שאנחנו היא להתיר. לפרק, לפרוט דבר דבר ולסדר מחדש. לבנות מהיחידות הקטנות משהו גדול יותר. בהיר ונגיש לכל מי שהוא לא אנחנו, אבל בעיקר לנו.

קרה וחיפשתי פרמז'ן באיזו חנות ובדיוק הבנתי שנגמר. למחרת התכתבתי עם מישהו וצפה מבוכה. כזו שממש אפשר לגעת בה, אבל מה נעשה שבהתכתבות אין שתיקה?

יש שלוש נקודות. יש דממה שיכולה להיות מובנת כהתעלמות. אבל אי אפשר לשלוח סתם רווח. (בעולם הוואטסאפ רווח הוא לא אמירה). מסיבות כאלה אני מניחה שמנוסחים חוקים כמו חוק פו, לתת לרווח שבין המילים את הדחיפה הנכונה, אבל זה כבר הרבה יותר מסמיילים או חייכנים. האימוג'ים לאט לאט עוזבים את ההפשטה של החייכן ועוברים לתווי פנים פרטיקולארים שלא באמת קיימים במציאות, אלא רק בפוטושופ. בין חברים אומנם אפשר לשלוח אימוג'ים של לב, או של נשיקות וכדומה. אבל כשלא חברים? שולחים אימוג'ים חמודים-במידה כדי לרכך את הקרקע. כך בסוף שיחה (התכתבות ליתר דיוק) נוצרה שתיקה שאימוג'י של צב דחק הצידה. הוי תרבות המערב.

אפרופו צב. אני מרגישה שהמציאות על סטרואידים ואני פועלת לאט. הבקשה היחידה שלי כרגע היא להכניס את הראש חזרה לשריון ולהשתבלל מתחת לשמיכה. או למצוא איזה אכילס לנצח בתחרות טיפשית.

את לא רוצה להשאיר פינה אחת לא חרושה בחיים שלך? שאלה אותי מעין. גם לעבור דירה, גם למצוא מחליפה, גם להתחיל עבודה חדשה ועכשיו גם סיפור חדש ברקע? אין רגע דל, אולי כדאי שתחכי עם זה לאחרי תקופת מבחנים. בכל זאת צריכות להיכתב עוד 6,500 מילים עד יום חמישי בחמישה לחצות.

אחרי שנת חורף ארוכה, הרגשתי שהשתנה הפסקול של החיים שלי. כאילו מישהו נוגע לי בכתף ומסב את תשומת ליבי – חמודה. הסרט כבר בשני שליש, הגיע הזמן לסצנת מרדף. השיר הופך קצבי וקליל ואת מנומנמת. מי הדמות הראשית אם לא את, הגיע הזמן לבחור. החיים לא קורים. הם נעשים, נרקמים. קומי ותעשי משהו. כנסי למונית, תגנבי מכונית או משהו ותתחילי לנסוע.

מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? שתכשלי. פסדר, היינו שם, עשינו את זה כבר. נלמד משהו חדש.

זה כבר כמה שבועות אני קמה ומרגישה שהחיים שלי קטנים לי, ואני צריכה להתרחב. למצוא מרחבים אחרים, אופק חדש שייתן לי אוויר ומקום לשאוב ממנו. לחיות יותר. לישון כמו שצריך, לכתוב. לשיר, לרקוד במטבח בטרנינג וגופיה עם גביע יין. לקנות גבינת פרמז'ן. חיים הרי רק פעם אחת. הגיע הזמן לבנות בשתי ידיים את החיים שאני רוצה שיהיו לי. בלי רחמים עצמיים (טוב, לפחות לא במינון גבוה מידי) ולצאת מהגלדים, להיפטר מהמשקולות ומהעור הישן. למצוא בית עם לבנים חשופות,לשפוך כמות מוגזמת של מים, להכניס את המפתח לסוויצ' ולהתניע. הרי יכול להיות פה מקסים.

מעולה. אבל חכי לשבוע הבא. שתגמר תקופת ההגשות.

הראשון הוא זמן, השני עודף בשיווק עצמי. זה לא מונח מדויק. בעצם רציתי להגיד שהוא יתחדד לי בהמשך אז הנה אני מחדדת: הכוונה להכניס את עצמי בכוח לסיפור. להיות אובר פמיליארית אבל בעצם להתנשא להגיד – הנה אני, תראו תראו. זה הכח של המילים כשכותבים אותן. משחית.

א.

נתחיל מהראשון. איך לעזאזל מספיקות את כל מה שצריכות. עזבו צריכות, שרוצות. איך אני יכולה להספיק להיות אישה חזקה ועצמאית, שלומדת, שכותבת, ששומרת על המלגה שלה, נוסעת לתל אביב וחוזרת, עובדת ועושה את המוטל עליה כאחת האדם, ישנה די והותר, אוכלת, מבשלת, מבקרת את סבתא. ואיפה כביסה נכנסת לסיפור, או דברים איזוטרים כאלה כמו 'להרוויח כסף' ולהצליח להיות איפה שאני באמת רוצה להיות. איך מוצאות זמן להכל? אני יודעת שהוויתור והבחירה שלנו בתוך זה, זאת שחותכת בבשר החי, הן בסוף שקובעות ועדיין – איך אומרים, תשמעי מטלה, זה לא את, זה אני. את פשוט לא חשובה לי מספיק שאשקיע בך זמן. הנה, מעיין ואני דיברנו לפני כמה זמן והסכמנו – לא משתלם לא בזמן ולא בכסף לעבוד במשרות סטודנט, עדיף כבר לאכול לחם צר ומים לחץ.

(ואיך זמן מתפוגג במסך. הפלאפון שלי עדכן את עצמו והוא הפך להיות יותר מסיח דעת ממה שהיה קודם לכן, יותר אפקטים יותר תשומת לב. אייקונים מפזזים, זזים הצידה לפינה. כאילו אפשר לעשות הכל במקביל. אני מרימה מכשיר לבדוק משהו אחד ופתאום נשאבת פנימה לזמן לא ידוע. שמישהו יכבה את הצד הזה של העולם)

זה נדוש להגיד את זה. אומרות את זה כל הזמן. והקטע המחריד שזה לא הולך להשתפר. זה לא שמישהו יגיד לי – היי לך שם, הגעת לשלב הבא וקיבלת בונוס – עוד יממה בשבוע. לא ולא. רק עוד זמן יצטרך להיות מוסב לאפיקים אחרים. שאלוהים תשמור.

עכשיו נניח, יש לי קריוקי מחוץ לחלון. דיי זייפני יש לציין. ובעצם עכשיו רציתי לישון אבל מסתבר שלא הכל תלוי בי. יש עוד אנשים בעולם שקובעים עובדות בשטח. אפרופו עוד אנשים בעולם, אני פתוחה להצעות, איך אפשר להרחיב את הזמן ולהכניס יותר מכל הטוב הזה שהעולם מציע. הרי הכל יותר טוב בלי לחץ. רק אל תגידו לי לישון פחות, או להפסיק לאכול. זה לא שווה את זה.

רעיונות?

ב.

הפחד השני הוא שאני מרכז העולם. עזבו את האחריות, איזה שיעמום. שלא תחשבו חלילה שזה נאמר מתוך ענווה, פשוט מתחשק לי לשמוע את הקול בתוך הראש של מישהו אחר, נמאס לי מהבעיות של עצמי. אממה, אני חוששת שקצת אין לי סבלנות להקשיב לאחרים, ואין לי קשב וריכוז להתעניין סתם ככה במישהו אחר. אולי כי המקום שלי בעולם לא יציב עד הסוף, כי אני כזאת סטודנטית שחיה על הקצה. (כן, בטח). אני אומרת עוד ועוד מילים כי לא קיבלתי סימן שמישהו באמת הקשיב, אז אני ממשיכה לנסות.

אין לי איך לעמעם את זה. נמאס לי לקרוא אנשים מלאים בעצמם, הם, אנחנו, בכל מקום. עכשיו עם הבחירות אפילו הפרסומות בפייסבוק שלי הן עוד יותר מלאות בעצמן -"אנחנו נציל את העולם" "אני הוצאתי אני גאלתי". יאללה יאללה. ועדיין, כל פעם שרציתי לכתוב פוסט כאן בבלוג תהיתי במה אני שונה מזה, אז השתתקתי. הייתי ברצף ראיונות עבודה שבכולם למדתי להגיד "כוחי ועוצם ידי", הרי כבר אמרנו – אישה חזקה ועצמאית. אבל יאללה גם כן, אני מלאה בבלבולי שכל ותהיות קיומיות על מקומי בעולם. את מי בכלל מעניין מה שעובר לך בין האוזניים. וזה נכון. אבל תראו, הנה אמרתי את זה. לא שולחת לכן אסמסים עם סקרים למי אתן מתכוונות להצביע.

הרי לכן שני פחדים שיש לי. מחסור בזמן ועודף בעצמי. תקופת עבודות שפויה שתהיה. מי יתן ותזכו בשעות שינה רבות ובמילים שגם אומרות משהו.

א.

הדברים מוגבלים, הכסף, הזמן, המשאבים. אולי גם הדרמות. כמה אפשר לחדש כבר, שמענו על כל הטרגדיות האפשריות, הצטערנו. בכינו לא פעם. הכל בווליום כל כך גבוה שכבר אי אפשר לשמוע את הרעד שבין צליל לצליל, החן המגושם שבין נקודה אחת לרעותה. מתי הפעם האחרונה שבה יצאנו למרפסת?

בגדול, דברים טובים עוברים על כוחותינו. כרגע בין עומסים. פתאום יש תנובה נראית לעין. פתאום אנחנו מבצבצות, מכות שורש. כמה מאמץ יש ביום יום כמה פעמים שפשפנו את הסקוצ' של הכלים, כמה כוסות יין, כמה רשימות.

אני עוברת ליד בית קפה הומה כשמחשיך ורואה את עצמי יושבת שקופה על הכיסא. כמה טוב שגם את זה כבר עברתי. הבנתי שאני לא ילדה כשהדברים הפסיקו להיות גורליים והתחילו לחזור על עצמם. שגרה של תקופות. אנשים נוהגים אותו הדבר, אומרים שהם ביחד ובעצם נשארים לבד. [לפעמים הם גם מזכירים את תנועתם של הנוירונים. ככה לפחות אירנה המורה למדעים הסבירה, היא כינתה את הרמות באטום – 'אפקט האוטובוס']. אלו הנתונים, מעגלי השינה, הכביסה ההזנה והפליטה. זה מה יש. עכשיו אפשר להתמקד בפרטים, ואולי גם לבנות קומה נוספת. להפיק נדבכים אבל הבסיס כבר כאן – זה חומר הגלם.

אולי הכל מרגיש כל כך גורלי בגיל ההתבגרות כי עוד לא התנסנו מספיק. מה שעכשיו הוא שיהיה. בכל מריבה יש סיכוי שהעולם יחרב. בכל יום יש אפשרות לגילוי מרעיש (ככל הנראה איזה שיר פופ כזה או אחר) או לאבדון. אין אורך נשימה, אין אופק. כל בוקר מתעוררת להכל או כלום. בכלל, תקופות שלמות של הכל או כלום. ובעיקר כלום רוב הזמן, כי המשקולת ל'בפנוכו שלי' נמצאת אצל אחרים. הכל תלוי, החיים שלי הם שרוכים סבוכים שהקצוות שלהם לא בידי. מטלטל. אפילו הגוף משנה צורה. שלא לומר השיער.* אין על מה לסמוך. הבחירה נדמית בין שיממון ישן שנשאר מתקופה לא רלוונטית ובין משהו אחר, טרי ולא צפוי.

*

יום יבוא ואני אכתוב על תלתלים על הטלטלות היומיומיות שסבוכות בהם. על תהליך ארוך של הרפיה מהרצון להתיישר. בנתיים רק אגיד: ברוך שעשני מתולתלת. אני חושבת שחלק פמיניסטי משמעותי בחיי יגיע לסיפוקו יום אחד שתהיה לי בת מתולתלת חזקה ועצמאית שתדע לא להסתרק כשהשיער שלה יבש.

ב.

במהלך כל השיעורים היום חשבתי איך הכל מתחבר למה שרציתי להגיד במילים האלה, ועכשיו כשהתיישבתי לכתוב שכחתי. אני חושבת שזה קלאסי. כי הנה, סוף סוף כשלמדתי לפנות לי מקום נעלמות כל המילים ונשארנו רק עם אלה הבנאליות שקל לזכור ולשלוף בעת הצורך. ואיך כולם אומרים אותו הדבר. השבוע לדוגמא שני מרצים מקורסים אחרים במהותם דיברו על ניסוי שנתן לאנשים משקפיים שיראו הפוך, ואז המוח אחרי כמה ימים של סחרחורת חזר לקלוט את התמונה בהפוך על הפוך, כלומר ישר. ואיך הכל בסוף חוזר למקום הרגיל ושיש בזה משהו לא כל כך רגיל. וגם זו אמירה קצת בנאלית.

אבל תחשבו על קלישאות, הן תמיד אותו הדבר עד שכבר מפסיקים להקשיב להן, ואז הן באות בסטפות והופכות לטלנובלה. באנטומיה של גריי לדוגמא, אם בתוך שני פרקים שום מטוס או משאית לא מתרסקים זה מפתיע. כמות הטרגדיות והדרמות שם יכולה לפרנס לא מעט סדרות. אבל מלאי האירועים שעשויים להתרחש הוא מוגבל. בעצם בסך הכל זה תמיד מישהו שנתקע לו משהו בבטן או במוח, חולה סופני, מבוכה במעלית, נשיקה, בגידה ומקרה של פציינט שמעיד בדיוק על נבכי הנפש של מישהו. מכשהדברים יצאו משליטה, ביילי תנאם נאום חוצב להבות ותעמיד את כולם במקום. כמו שב'האוס' זה ככל הנראה לא 'לופס', אבל האפשרות תמיד תיבחן, זה כבר תבנית ידועה שצריכה לקרות [חוץ מהפרק שבו לא בודקים את האפשרות ואז כמובן שדווקא אז זו תהיה 'לופס']. קלישאה.

המעניין לפי דעתי זה כשמשחקים ברזולוציות של הקלישאות ודרכן מעבירים מסרים חדשים. הנה, באנטומיה של גריי אחרי שגמענו לא מעט עונות, אנחנו כבר כל כך רגילים לתבנית, שלא נשים לב שמתחתיה מתחבא מסר חדש. [בהמשך הפיסקה יהיה רמז לספוילר לפרק האחרון ששודר, אז מי שזה מפריע לה שתדלג עליה אבל חבל]. נקודת הבסיס, שהוא קשר אינטימי בין בכיר למתמחה מתהפכת. פתאום הקלישאה הפטריארכלית הופכת את פניה – מה תגידו על האפשרות של בכירה עם מתמחה?(*) איפה מצקצקי הלשון עכשיו? עוד לא שברנו את התבניות לגמרי, פשוט הכנסנו מרכיבים שונים. אחרי שנתרגל לטעם החדש נוכל ליצוק אותו לכלי חדש.

(*) ראינו טעימה ליחסי כוחות אחרים עם ביילי ועם בן. אבל הוא לא יכל להתמודד עם זה שהיא בעמדה בכירה יותר ממנו יותר מידי זמן והוא יצא מהמגרש לסידרה אחרת לכבות שרפות.

ג.

השבוע קטפתי את הצנוניות שהבשילו, הוצאתי את שתילי הברוקולי למרפסת להתמודד עם הקור האכזר וקניתי צבעי מים והתחלתי לצייר. הדברים מוגבלים אומנם, אבל אפשר לעבוד על הרחבת הקצוות והנאה מהמרווח ביניהם. אני מוכנה להיות מופתעת.

 "קחי לך וניל"? זה שם גרוע. הוא לא קליט והוא בסך הכל שלוש מילים תמוהות שלא אומרות כלום. אם הן מזכירות משהו זה את רמי קליינשטיין. למה בחרת בו?

מזמן כבר הבטחתי להסביר את השם של הבלוג. רציתי קודם להניח לו להיות. שקודם יתגלגל על הלשון ואחר כך אם יהיה צורך אז אסביר. ואני חושבת שכדאי להסביר. אומנם אני סבורה שכדאי שנשים ימתיקו את יומן, בתפוחים בתמרים ובכל העולה על רוחן. אבל פתאום אני מוצאת שאנשים רוצים לייחס לי אלוזיות לשירים קליטים ומצוטטים מידי, שאני עשויה לאהוב בהקשרים שונים, אבל לא לזאת היתה כוונתי. 

מפגשי חזון והצהרת כוונות מנשיבים לי רוח במפרשים. אחרי ימי עיון בצבא מצאתי את עצמי מלאה באנרגיות. חושבת: אה, אז זה מה שניסינו לעשות עד עכשיו וזה פשוט לא עבד. יאללה, בואו נחזור להציל את עם ישראל! כן, לפעמים אני כל כך מערכתית שזה מביך. אבל זה אחד מהמניעים שלי לכתוב את הפוסט הזה, לנסח חזון. אני לא רוצה לפרש את השיר שבגללו קראתי לבלוג שלי כמו שקראתי, אני רוצה שהוא יהיה מוצב לנגדי ואחר כך, לנקוט עמדה ביחס לעולם. להציע תיקון, תזכורת. השיר הוא אולי חדר בלב, אבל בעצם הוא תירוץ.

פורטרט

תכלס, זה אינטואיציה. כשהחלטתי לפתוח את בלוג נזכרתי בשיר 'פורטרט' של דליה רביקוביץ שלמדנו עם יעל לבגרות במגמת ספרות והוא התחבר לי להרבה ממה שאני מרגישה ורוצה בעולם. הוא ארוך ורפטטיבי, אבל הוא גם משעשע ומקסים [כמו שאני רוצה להיות]. הנה, תקראו ותבינו:

פורטרט
הִיא יוֹשֶׁבֶת יָמִים רַבִּים בְּבֵיתָהּ.
הִיא קוֹרֵאת עִתּוֹנִים.
(מַה יֵּשׁ, אַתָּה לֹא קוֹרֵא?)
הִיא אֵינָהּ עוֹשָׂה מַה שֶּׁהָיְתָה רוֹצָה לַעֲשׂוֹת
יֵשׁ לָהּ עִכּוּבִים.
הִיא רוֹצָה וָנִיל, הַרְבֵּה וָנִיל,
תֵּן לָהּ וָנִיל.

בַּחֹרֶף קַר לָהּ, קַר לָהּ מַמָּשׁ
קַר לָהּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לַאֲחֵרִים.
הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת הֵיטֵב וַעֲדַיִן קַר לָהּ.
הִיא רוֹצָה וָנִיל.

הִיא לֹא נוֹלְדָה אֶתְמוֹל, אִם זֶה מַה שֶּׁאַתָּה חוֹשֵׁב.
זֹאת לֹא פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁקַּר לָהּ.
לֹא פַּעַם רִאשׁוֹנָה חֹרֶף.
בְּעֶצֶם גַּם הַקַּיִץ אֵינֶנּוּ נָעִים.
הִיא קוֹרֵאת עִתּוֹנִים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיְתָה רוֹצָה.
בַּחֹרֶף הִיא לֹא זָזָה בְּלִי תַּנּוּר.
נִמְאָס לָהּ לִפְעָמִים.
הַאִם הִיא בִּקְּשָׁה מִמְּךָ הַרְבֵּה דְּבָרִים?
תּוֹדֶה שֶׁלֹּא.
הִיא רוֹצָה וָנִיל.

אִם תִּרְצֶה לְהַבִּיט מִקָּרוֹב, יֵשׁ לָהּ חֲצָאִית מְשֻׁבֶּצֶת.
הִיא אוֹהֶבֶת חֲצָאִית מְשֻׁבֶּצֶת כִּי זֶה עַלִּיז.
לְהַבִּיט עָלֶיהָ, אַתָּה תִּצְחַק.
הַכֹּל מְגֻחָךְ כָּל-כָּךְ.
אֲפִלּוּ הִיא צוֹחֶקֶת לָזֶה לִפְעָמִים.
קָשֶׁה לָהּ בַּחֹרֶף וְרַע לָהּ בַּקַּיִץ,
אַתָּה תִּצְחַק.
אֶפְשָׁר לְהַגִּיד מִימוֹזָה,
עוֹף שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵחַ,
אֶפְשָׁר לְהַגִּיד הַרְבֵּה דְּבָרִים.
הִיא תָּמִיד מִתְעַטֶּפֶת בְּמַשֶּׁהוּ וְנֶחְנֶקֶת,
לִפְעָמִים חֲצָאִית מְשֻׁבֶּצֶת וְעוֹד בְּגָדִים
תִּשְׁאַל, לָמָּה הִיא מִתְעַטֶּפֶת כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְהֵחָנֵק?
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מְסֻבָּכִים.
זֶה הַקֹּר בַּחֹרֶף וְהַחֹם הַמֻּפְרָז בַּקַּיִץ,
אַף פַּעַם לֹא כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִים.
וְדֶרֶךְ אַגַּב, אַל תִּשְׁכַּח, הִיא רוֹצָה וָנִיל,
עַכְשָׁו הִיא אֲפִלּוּ בּוֹכָה.
תֵּן לָהּ וָנִיל.

[דליה רביקוביץ, כל השירים, הקיבוץ המאוחד (2010), עמ'106-105]

השיר הזה של רביקוביץ שובה, הוא מעורר צחוק ודמעה (מה יש, אתן לא צוחקות לפעמים משירים?). הוא שיחה, שלא לומר רשימת קניות בין הדוברת לבין איזה 'מר בחור'. אבל בעיקר מה שאני אוהבת בו שהוא תופס רגעים שוליים ומסביר את ההגיון הפנימי שלהם. אבל רק ליודעי ח"ן. כי הכל כל כך מסובך ומגוחך לפעמים, ואיך אפשר להתחיל להסביר מהתחלה? רק מתחילים להסביר ופתאום דבר מקביל לדבר, ויש עיכובים, ובמקום הסבר שפותח החוצה זה נהיה מילון פנימי מתבחבש. ומה שקצת הסתדר נתפס כמוזר בפרספקטיבה רחוקה יותר והנה חזרנו לנקודת ההתחלה – הבפנוכו נשאר לא מובן לאנשים מבחוץ. (אבל מי בכלל צריך אותם)

בכלל, מה זה הווניל הזה? האם זה התבלין המתחכם והיקר שאפשר לרכוש רק במחיר מופקע בחנויות טבע פלצניות או אולי זה הטעם הכי פשוט וגולמי שאנשים ונשים כמהים וכמהות אליו? ואיך אפשר לדעת או להבחין בין השניים, הרי כל מדף בסופר מתהדר בוניל על כל מוצר לבן עם הרבה סוכר?

אפשר להגיד הרבה דברים. כמו זה שמתחת לשיר מונחת עצבות תהומית ובכל זאת שעשוע גדול. כי משבצות זה עליז ומשמח. ויש עירבוב של הבגדים שהן גם קליפות חונקות וגם יותר מזה. יש ערבוב בין המשבצות שהן דפוס ומרקם וגם מסגרת וכלוב. העירבוב הזה מנכיח ללא הרף את הדיסוננס. את התזכורת שיש במציאות משהו אחר מעולם מושגי זר לחלוטין שנכנס פנימה. מעורבב כל הזמן, ומבינים ולא מבינים, והדברים מונחים זה אחר זה ואף פעם לא כמו שצריכים.

אני מרגישה שהשיר הזה הוא אחת מאבני הפינה דרכה אני כותבת ומתבטאת. "קחי לך וניל". שלוש מילים שקשה לגרוס בפה. שלא ברור מה הן אומרות, טעם נרכש, בדיוק כמוני. ובכל זאת, בחרתי ב"קחי לך וניל" ולא ב"היא רוצה וניל" ולא ב"תן לה וניל". כי עד כמה שאפשר לסמוך על אחרים. בעולם אנחנו לבד. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות, זה שאני בשיחה תמידית עם עצמי, אני הדוברת ואני הנמענת. לכן במלוא כובד הראש אני דורשת ממני אחריות ועצמאות: את רוצה וניל? אף אחד לא ייתן לך. אל תבקשי רשות. אם הבנת שווניל זה מה שאת רוצה – לכי וקחי לך.

לפני שנה עומר תפס אותי באחת הכיכרות של בנימינה ודיברנו על איך עבר הקיץ ושאלנו זה את זו שאלות ששואלים אנשים קרובים שלא התראו משך זמן שכבר אי אפשר לכמת או להיות ספציפיים לגבי מה שהתרחש בו. מיהרתי להספיק לחזור למשפחה שלי לפני שבת והוא הזדרז להגיע לבית הקברות לפני השקיעה. הוא לא נתן לי ללכת לפני שדחף לי חופן של זרעים בכל יד ואמר לי – זה תורמוסים. אני רוצה שתזרעי אותם. לזכר אבא שלי, הוא הוסיף, גם אני בדרך לטמון אותם מסביב לחלקה שלו, אני מחלק זרעים למשפחה ולחברים, להנצחה.

ניסיתי להגיד לו שגינה זה לא התחום שלי, עליו מופקדים אחרים במשפחה, או שלמי יש זמן בעולם הזה לדאוג לעציצים בין הלימודים לקניות ובכלל. הוא ענה שכל מה שאני צריכה זה לשים אותם בעציץ ושהגשם מספיק להם. אפילו שלף את הכרטיס של "אבא שלי נפטר", והטיעונים האלה בשילובה של השבת שבפתח גרמו לי לקחת את הזרעים ולהתניע מהר תוך כי שאני תוהה מה לעזאזל לקחתי על עצמי.

בשלהי החורף הזרעים עדיין נחו בשידה שליד המיטה שלי, כשסוף סוף טמנתי אותם בעציץ במרפסת, כבר הייתי די סקפטית שהגשם ידאג להם ובכל זאת – עומר אמר לא להשקות, אז רחלי לא משקה. למי יש זמן ואחריות לגדל צמחים.

למרות הכל הגשם עשה את שלו ואני הופתעתי מהקסם הזה שפורח לי במרפסת. איך גוש קטן אפרורי ומוכתם הופך להיות קטניה ירוקה שמתפצלת לשני עלים שמצמיחים חמסות שעירות ירוקות של עלים מסוג אחר לחלוטין מהעלים הראשונים ואיך פתאום מופיעה לה פריחה סגולה ולבנה. איך כל מה שהיה צריך לעשות זה להניח גוש אפור באדמה.

הבהרה: אני מרגישה שהמילים שמשתמשים בהם לתאר צמיחה וגדילה של צמחים כבר הפכו לקלישאה ואיבדו את הקסם שלהם מרוב כרטיסי ברכה ותעודות עם פוטנציאל של פריחה וצמיחה. כשאני אומרת שהזרע החום הצמיח משהו ירוק וחי, אני מתכוונת שאני בפליאה גמורה.

במרפסת בדירה ההיא היו עציצים של שותפות שלי מ"מר בחור" כזה או אחר, פעם היו בהם פרחים,  אז, היה בהם רק אדמה.  העניין היה שלי היה מצע ויכולתי לנסות, בלי להתחייב, הרי מה כבר יש לי להפסיד. פיניתי מקום עם האצבע לקצוות של בצל ירוק ושל סלרי. התרגשתי שהדבר המסכן הזה שנרקב לי במקרר הופך להיות עוף חול שמניב ירוק בלתי נדלה. אל התורמוסים ואל הבצל ירוק הצטרף עציץ נענע מהחתונה של שירה ושאול, ואליהם הצטרף שתיל של אפונת שלג מעדן ומנעם. האפונה תיפסה על כל השלבים שחיברתי לה לגדר והניבה שלושה תרמילים פריכים וקסומים.

הבנתי שאבד עלי הקלח כשקניתי במחנה יהודה שתיל של בזיליקום-סגול. אז הבנתי שזהו זה, נשבתי בירוק שרק גדל עם כל יום. שיש תוצאות, ויש סיפוק מלחזור אחרי יום לימודים ארוך מידי ועוד לפני שאני מורידה את התיק ללכת לכיור למלא את המיכל ולהשקות את כל הירוקים האלה שהיו לבד עם השמש עד עכשיו. כשהתורמוסים התייבשו, אספתי את הזרעים בשקיק שהמתין לי שוב בשידה. עד השבוע.

לדירה החדשה לקחתי  איתי רק את הבזיליקום  הסגול. הייתה כאן רק אדנית עצובה מהדיירים הקודמים שמצאה את עצמה ממלאת את מקום המאפרה. בשלב די מוקדם החזרתי עטרה ליושנה. שוב קצוות שלבצל ירוק חזרו לשכון באדמה שחזרה לחיים. את הסלרי הפעם אפילו השרשתי בצנצנת, כמו שעמנואל ומעין לימדו אותי. פתאום יכולתי לראות את שליחת הזרועות,  הסלרי חשף קולטנים לעולם כדי לינוק ממנו את מהשהוא רק יכול. המרפסת מתחילה לרמוז על החזון שהיה לי כשראיתי את הדירה בפעם הראשונה.

כאמור, לפני שבוע קניתי אדמה (איזה דבר מוזר להגיד. ויקר.) ושתילים. לקחתי עציצים מהמחסן של אבא הרמתי אותם לקומה השלישית, והקדשתי כמה שעות במרפסת ולכל עציץ  עד שכולם זכו ל-"דיג'יגדל". את הלואיזה והאלוורה הנחתי בפנים, ליד הבזיליקום הסגול שלא יצטננו בחורף. את הלימונית והטימין הנחתי בחוץ ליד האדנית שכבר לא משמשת כמאפרה. אפילו זרעתי צנוניות בתוך מגירה. בתוך מיכלים ריקים ומחוררים של שמנת חמוצה טמנתי זרעים של ברוקולי שינבטו להם.* אחר כבוד הוצאתי את זרעי התורמוס מהשקיק שבשידה ושמתי אותם בשני עציצים בקצה, שיחכו לגשם.

[*אגב, את הזרעים קיבלתי ביחד עם הלוח "שנה בגינה" שרכשתי כבר בקיץ, תראו כזהו תרצו גם. אילנה הצליחה לצייר הוראות לעשיית קסמים, וגם למצוא להם זמן במציאות.]

חורף זה דבר לא פשוט. בכלל, לחיות בחורף, איזה בקשה מוגזמת. מה גם שהשבוע נגמרו העגבניות במקרר ממש מוקדם מידי, וזה בכלל מוציא אותי בפרופורציות (כן אני משוגעת, אבל צריך איזה משהו ודאי בחיים, כמו עגבניות במקרר). מתישהו פשוט השקעתי ממיטב כספי והלכתי לירקן הקרוב-למקום-לימודי היקר להחריד וקניתי כמות מבטיחה של עגבניות שבטח תיגמר ממש בקרוב. עד אז שלום לי ולמקררי.

בכלל, אני מתאמצת להתגבר על מעבר הדירה ועל החורף שמפתיע לפרקים. נניח השבוע אפיתי תבשיל קדירה מטורררף של אורז מלא, עדשים מונבטות ומלא ירקות אקראיים ועייפים שמצאתי במקרר. יכולתי להכין את כל העסק ברבע שעה ואז לשכוח ממנו בתנור תוך כדי שלמדתי בחדר. החיסרון היחיד היה שהריח שהפריע לי ללמוד ולהתרכז. מילא. אניח את המתכון כמו שאני זוכרת בסוף, ואם תרצו, תספרנה לי איך יצא לכן.

היו לי כל מיני נושאים ברומו של עולם לכתוב עליהם, אבל האמת היא שאין לי כובד ראש לדבר עכשיו על קוצו של יו"ד. בכלל, בין השאר אני כותבת עכשיו את הפוסט כי אני בעצם מדחיינת לסיים לבנות הרצאה שאעביר בעוד שבוע. [כן, אני. רחלי דויטש. מעבירה הרצאה של 20 דקות על שפינוזה ועל ספר יונה כאילו אני מבינה משהו בשפינוזה. שאלוהים תעזור לי.  מה שכן, אני יכולה להגיד שיהיו שם הרבה אסוציאציות וציורים על הלוח. כיף חיים!]

קניתי שטיח סרוג ירקרק עם דפוס לבן ויפיפה שאני לא יודעת איך קוראים לו. הנחתי אותו למרגלות המיטה וככה השגתי שתי מטרות – אפשר להניח רגליים יחפות על הרצפה הקרה וגם הוא מסתיר מגרעת ברצפה. כי דירה שכורה בארמון הנציב, בכל זאת. [אגב, אחד היתרונות (הבודדים) במגורים בארמון הנציב הוא שאני יכולה לשיר בקול עם המוזיקה בדרך הביתה מהלימודים, פשוט אין אף אחד ברחוב.]

הטרמה שהולכת להישבר: אני לא אוהבת כמון. בכלל. זה תבלין שמאיב על האוכל עצמו, נוכח מידי. אלא שאז יואב הביא אורז פרסי מדהים הוא לא הסכים לפרט מה המתכון בדיוק, בכל זאת פרסי, אבל  הוא הסכים לספר לי שהם מקבלים משלוחים מאמא שלו שטוחנת את התבלינים לבד ושאת הכמון היא טוחנת עם…חכו לזה… גרגירי כוסברה. וזה התבלין-קסם באורז. קצת כמו בסיפור של הריבת חלב ושל הפלפל השחור – פתאום הבנתי איך כמון אמור לטעום, ביום שישי בבוקר קניתי זרעי כמון וזרעי כוסברה וכתשתי אותם בעלי ובמכתש. יכול מאד להיות שאין לכם בבית עלי ומכתש, לי יש בבית כי סבתא שלי הביאה לנו כי נגמר לה המקום בבית, אבל זה מוצר אקראי לחלוטין ואיקאה משתמשת בו בעיקר כפריט עיצובי יקר מידי. אבל תשמעו, זה גדול מסכום חלקיו. תאמינו לי. בפעם הבאה שאתן בשוק תבקשו שיטחנו לכן את הזרעים מול העיניים, לא צריך יותר מ-70 גר' סה"כ, שלא ידחפו לכן יותר מזה. זה לא יקר בכלל וזה הולך לשדרג לכן את מדף התבלינים.

יכול להיות שלא חידשתי לכם כלום וסבתא שלכם טוחנת כמון וזרעי כוסברה כבר אלפי דורות. ובכן, אם זה נכון וזה סוד שפשוט לא מספרים לאשכנזים אז אני לא מתפלאת שיש עדיין קיטוב בחברה הישראלית. כמו המוזיקה המוצלחת שיש שיש כל שבת ברדיו, וחילונים פשוט לא טורחים לספר את זה לדתיים, הם נאלצים לגלות שיש מוזיקה-ישראלית-כמו-של-יום-הזכרון פעם בשבוע רק במשמרות בצבא. אם זה המצב אז בושו והכלמו לכם.

הכנתי מרק מיסו. נשמע מפוצץ ויקר ובתכלס זה השקעה ראשונית של מצרכים נדירים שמתגמלת לאורך הזמן. זה מרק מהיר מאד להכנה, מזין ובריא לקחת ללימודים ולהשאר בפוקוס. תזכרו בפעם הבאה שאתן עוברות ליד חנות טבע עם מצרכים מוזרים תקנו אצות ווקאמה, מיסו לבן, רוטב סויה מסוג טוב וטופו. כשתבוא ההשראה תכינו מרק ב-10 דקות. מומלץ לתקופות מבחנים וסתם לחץ.

אגב, כך עוד אנקדוטה: קניות של סטודנטים – אני לא רואה סיבה לקנות קוטג' בדירת סטודנטים. הוא מתקלקל כ"כ מהר ומבאס לאכול אותו אם אחת השותפות כבר פתחה אותו לפני. [לרואי יש שם מיוחד בשביל אנשים שעושים את זה, אני חושבת שאפילו יש לו שם מיוחד ללמעלה של הקוטג'] כמעט באותו סכום שלוש חבילות קוטג' אפשר לקנות חבילה של לאבנה 750 גר' עם ה-ר-ב-ה אחוזי שומן (9% / 11% ) הוא טעים פי אלף, אפילו בריא יותר כי הוא עשוי מיוגורט ויוגורט זה בריא. ופשוט להנות ממנו לאורח זמן. עם שותפות או בלעדיהן 🙂

[השבוע גם הכנתי סלט-קומפוסט שירקיב לו במרפסת ובשישי בבוקר קפצתי למשתלה וקניתי שתילים ואדמה ו"גנבתי" כמה עציצים מהמחסן גינה של אבא, מה שאומר שבשבוע הבא אשתול שתילים שיצטרפו לסלרי ולבצל ירוק בחוץ, וגם אזרע צנוניות וברוקולי בפעם הראשונה בחיים. הישארו עמנו לעדכונים.]

מצרכים:

• שמן זית
• כוס אורז מלא
• חצי כוס של נבטי עדשים אוכל קטניה נבוטה אחרת [לא הכרחי, אבל הופך לפי אלף יותר מזין]
• בצל גדול
• 2 שיני שום
• מלא ירקות עצובים שנשארו במקרר ולא זכו לישועה [קישוא, גזר, בטטה, סלק, עבגניה רכה וכד']
• סלרי, פטרוזיליה, כוסברה, כל דבר ירוק
• רוטב סויה מסוג טוב. [אתן יודעות על מה אני מדברת, רוטב סויה טוב הוא נוזלי ומרוכז, לא ג'לי עבה בטעם של אבקת מרק]
• מים רותחים
• מלח, פלפל, קצת קארי, פפריקה, זרעי כוסברה, ושאר תבלינים כיד הדמיון הטובה עליכן [נניח הכמון-כוסברה שטחנתם לבד או בשוק -יעבדו פה מעולה]

הכנה:

• לפני שאתן יוצאות ללימודים או לעבודה בבוקר – קחו את האורז, שימו בקערה ותמלאו אותה במים. שהאורז המלא יתנפח ויהיה מלא חשיבות עצמית – "אני בריא יותר, אני בריא יותר".
• כשאתן חוזרות בערב עייפות ומדליקות בוילר למקלחת חמה, תדליקו גם תנור ל-160  מעלות, תסננו את האורז מהמים של הבוקר, תרתיחו קומקום ותכסו אותו שוב שישב שם עם עצמו ויחשוב על מה שעשה בנתיים שאתן מקלפות את הירקות וחותכות אותן לחתיכות גדולות ונגיסות וקוצצות את הירוקים (כדאי להיות אחידות בשלב הזה אחרת התבשיל לא יהיה אפוי בצורה אחידה).
• תרתיחו עוד קומקום, תשמנו את סיר הקדירה (משהו שעשוי מחימר או כל חומר שיכול להכנס לתנור כולל המכסה שלו, תוודאו שלא דחפו איזה פלסטיק לידיות) תערבבו בפנוכו את: כל הירקות החתוכים, האורז שסיננתן מכל הנוזלים בפעם השניה, נבטי העדשים,  עוד טיפונת שמן, כל התבלינים ורוטב סויה כאשר אהבה נפשכן. את כל העסק תכסו כמעט עד למעלה במים רותחים, תכסו ותכניסו לתנור לשלוש שעות +-, פעם ב45 דקות תוציאו לעירבוב קצר ולוודא שיש עוד נוזלים בסיר,לפי מידת ההכנה של האורז תראו אם צריך להוסיף עוד מים רותחים.
• בזמן הזה תעשו דברים יעילים שמזמן רציתן לעשות ולא היה לכן זמן.
• כשהתבשיל מוכן, אל תהססו להשאיר אותו בתנור כבוי ופתוח לשאר הלילה. בבוקר תקחו לכן מנה יפה ללימודים ואת השאר תשימו במקרר. 
• בתיאבון 🙂

מוזמנות לכתוב לי כאן בתגובות איך יצא לכן אם ניסיתן. ולשלוח תמונות.

שבוע חביב, חורפי ומשמח שיהיה לכן. תתאמצו על זה.

לא משנה כמה התכוננתי למעבר דירה, כמה דאגתי לנקות, לתלות מדפים, לסדר קטניות בצנצנות ולסחוב את הספרים שלי במעלה שלוש קומות, אני עדיין לא מוכנה. שבוע שעבר ציפיתי מצעים ובכיתי. כמה זמן חיכיתי לרגע שבו הכל יהיה מונח במקום, והנה, זו הישורת האחרונה, מקום להניח עליו את הראש. אולי כאן, סוף סוף אפשר יהיה לנוח. שכחתי שגם כשהכל מונח במקום, משב רוח אי אפשר לתזמן. להרגיש בית עוד יקח זמן.

חזרתי ללמוד. התגעגעתי ללשבת ולהקשיב למישהו אחר שהוא לא אני, ללעשות רשימות של מה עוד נשאר ולהקדיש זמן לחשוב ולחבר נקודות שהן מעבר לי. הקורסים השנה עלו מדרגה, אם בשנתיים האחרונות הנחנו לבנה ליד לבנה פתאום מניחים לבנה חדשה בין שתיהן. דברים מתחברים. מקבלים קומה נוספת, פתאום יש כלים להניח בהם, מתנסים יותר גם בפירוק של מבני חשיבה ובדרכי בניה חדשות. מתאמנים על שרירי השליפה, מה זוכרים יותר ומה פחות. ובהינתן המידע הזה, אני תוהה איך נכון ללמוד, לסכם. איך בונים ארונות בראש ומכניסים לשם מידע כך שיוכל גם להישלף בעת הצורך.

…

השבוע חייתי מיום ליום. עוד אין לנו מקרר בדירה וזה די קריטי לחיים השוטפים, מסתבר. כשאין מקרר דברים רגישים מתקלקלים מהר, אורך הרוח מתקצר. אם הייתי יוצרת סרט והמקרר שם היה שובק חיים הדמויות היו יוצאות מדעתן. הסמליות של היעדר המקרר היא חזרה לכאוס ולחוסר וודאות. אין חוקים, אין שימור, אי אפשר לחשוב על מחר. הנה, מוציאים מכשיר חשמל אחד מהמשוואה והטבע מסובב אותנו על האצבע הקטנה. ריקבון על סטרואידים.

כשרציתי לקחת קצת יותר מסלט ללימודים קמתי מוקדם לבשל ולהכניס אוכל חם לקופסאות. השאריות בסיר התקלקלו עד הערב. התאמנתי על בישול של כמות קטנה כדי לא לזרוק סתם אוכל, וכשאין סירים מלאים באוכל במקרר, כי אין כזה בנמצא – תחושת הבית משתהה .

(ומה גם הסמליות של סתימה שורשית בכיור במטבח? הכל תקוע. ובעל הבית רחוק רחוק).

כשאין מקרר לא לוקחים סיכונים. לא מנסים לקנות בסופר דברים שמתקלקלים ומושכים באף ירקות וביצים. הרי הם יכולים להסתדר גם בלי מקרר. מצאתי את עצמי מנביטה עדשים, משרה חומוס אוכלת טחינה, ירקות, עדשים מונבטות שוב ושוב ושוב. אוכל טבעוני למופת. ממש ניקוי לגוף, אבל שיגמר כבר.

לקראת שבת נמתחתי. איך אפשר להכניס שבת בלי משהו שיסמן קצת בית? שלפתי את המתכון הזה של עוגיו.נט לבישקוטים. הוספתי קצת קליפת לימון, ואת שני החלבונים החלפתי בביצה אחת. כי נמאס לי לזרוק חלקי מזון לאשפה. ווואלה – עוגיות בצנצנת לכבוד שבת. עוגיות לא צריכות מקרר, אורך הנשימה עשוי להתארך קצת.

מנפלאות הצנצנת

מגדל אייפל הוא בצבע חום בהיר ולא שחור כמו בכל התמונות והציורים. כל חיי חייתי בשקר.

עוד לא נברא הסבון-וורוד-להחריד במקומות ציבוריים שלא יחוויר ליד הסבונים בצרפת. זה לא קלישאה של ריח. הוא פשוט נקי וטוב. מה שאי אפשר להגיד באופן גורף על נקיון. ישנה רק חזות של נקי, לא נקי באמת. כאילו מישהו העביר סמרטוט אבל לא שטף. הבריק את הידיות אבל לא זרק את הזבל. הקטע עם הריח הטוב באוויר, זה שמוכנים להשלים עם הכל. טוב, לא ממש הכל, אבל מקבלים בהבנה את המדרגות הלולייניות ואת החדרים האפלולים.

שהינו בדירה של בחור צעיר ברובע התשיעי. נראה שלא הטריד אותו במיוחד לחכות לנו שנגיע באמצע הלילה, ריח האלכוהול שנדף ממנו רק תרם להבנה הזאת. מר מבושם התברר כסוחר צעיר של רהיטי וינטג' (תעיד גם הדירה עם בליל הכסאות והשולחנות שנראים כמו פינות שונות בהיסטוריה). בזמן שהפקיר את הדירה שלו לנו, חזר לגור אצל אמא שלו, שוודית במקור. צחקתי איתו, איזה קטע שאתה שוודי, שמוכר רהיטים, ואתה לא איקאה. אותו זה פחות שיעשע. 

זה היה הבית שלו, כלומר, למצעים היה ריח של כביסה שנשכחה לה בתוך המכונה עד שתלו אותה. המקרר שלו היה רווק ועגום, שתי חבילות חמאה כמעט גמורות, פלפלי צ'ילי עייפים ושתי צנצנות – אחת של ריבה והשניה של חרדל דיז'ון. השמפו במקלחת היה הד-אנד-שולדרס עם תווית סינית. שאריות כנראה מהדייר הקודם ששהה כאן. הבית לא היה מאד נקי, אבל הבחור היה מספיק מאיר פנים וידידותי, שעניין הנקיון זז הצידה.הבנתי למה הביקורות על האפלוליות של הדירה ומהניקיון הסביר פינו את מקומן להאדיר את דמותו של מר בחור. זה לא מלון, זה בית של מישהו שהוא לא אני. המגבות לא תואמות, ואף אחד לא יבוא להחליף אותן, אף אחד גם לא יגיע להחליף את הנורה במטבח שנשרפה. זה הבית שלו, והוא בסך הכל בחור נחמד, אז אין על מה להתעצבן, פשוט כדאי לעבור למצב "שטח", לראות את החריקות ולבחור להתעלם מהן.

הבניינים של פריז צרים וארוכים. לא פעם כדי להגיע לשירותים באיזה בית קפה היינו צריכות לרדת במדרגות. כנראה שכשהשטח כל כך יקר, הם לא יבזבזו מטר מרובע על מקום שבו אנשים עושים את הצרכים שלהם. פריז היא עיגול שמחולק למשולשים. רחובות צולבים רחובות, שדרות נושקות לסמטאות צרות שלכולן שמות ארוכים שאי אפשר לבטא. כמה שיותר אותיות וכמה שפחות צלילים.

הגענו לארץ זרה, ואנחנו תלויות בחסדיהם של מקומיים. אי אפשר לעקוץ, או לעקוף את המערכת, מורכבויות וניואנסים הופכים למשפטים בעלי מילה אחת, שגם אותה כנראה אנחנו לא אומרות נכון. המפגש עם תרבות מערבית זרה ומנומסת נדון לאי הבנה, לפיצוץ. מרוב סינוור מהשונות ומכך שלא הכרתי את הניואנסים שלה – השתתקתי וניסיתי כמה שפחות לחרוק. להיות אדיבה וחייכנית. כדי שלא אתפס כגסת רוח, ניסיתי לשמור מרחק. וכשלא הובנתי נכון והתברר שצרמתי – נפגעתי. כאילו אני איזו ברברית שהגיעה לחנות חרסינה והפילה מדף.

(לפעמים, כשיש לי יותר מידי בלאגן בראש אני מנסה לעצום עיניים ולדמיין את הוואדי שמתחת למחסום המנהרות. מקום שמעולם לא טיילתי בו, אבל יש לו הילה של שקט, צדדי למתרחש, תמיד ליד ואף פעם לא במרכז. פשוט קיים בשקט)

הדיוטי פרי ככור-המצרף

שדות תעופה – אמורים להיות המקום הכי בהיר לכל שפה שלא תבוא. כמה שיותר ציורים וסמלילים יותר טוב, כמה שיותר מוסכמות. אלא אם כן אתם רוצים החזר מס, פתאום אנשי השירות לא מבינים אנגלית. פתאום אתם מגלים שעברתם כבר את מעבר הגבול – אתם אומנם מהלכים על אדמת צרפת אבל פורמלית כבר יצאתם ממנה, והחתימה האלקטרונית נמצאת בטרמינל השני. טכנית אין אפשרות לצאת מכור-המצרף הזה. רק לחייך לאחד השוטרים ולקוות שאם הצלחתם לצאת, תצליחו גם לחזור. אנשים שעובדים בשדות תעופה בטח כבר רגילים לגבולות ומעברים. המציאות שלהם היא לפגוש יום יום אנשים עם מזוודות שהולכים מפה לשם. שבשבילם זו רק תחנת ביניים הם בטח כבר יכולים למצוא חוקיות בין כולנו.

(אני זוכרת כתבה שראיתי לפני כמה שנים על הומלסים שעברו לגור בנתב"ג. בין כל האנשים והכבודה הם לא הרגישו כל כך חריגים. היה להם מיזוג אוויר, והיה גם מים. יותר לא צריך הם אמרו לכתבת.)

כמו שאתם יודעים את הדרך הביתה, או לסופר, טייסים צריכים לדעת את הדרך בין נמל תעופה אחד למשנהו. מגניב, לא? מעניין איך נראה שיעור גיאוגרפיה בבית ספר לטייס.

מרגע שעולים למטוס, מתיישבים וחוגרים יש טקסים משונים. קודם דיילת מברכת אתכם ושכמותכם ברמקול על עלייתכם לסיפון. כל מה שהיא אומרת זה בעירבון מוגבל – היא מדברת בשפה שכנראה אתם לא מבינים, וגם כשתדבר באנגלית שאתם אמורים להבין, היא לא תחתוך את המילים נכון ותיצור דיאלקט חדש של מטוסים. זה, יחד עם קולה שנשמע דרך הרמקולים הישנים ברקע לריקוד הביזארי של הדיילים על חגורות בטיחות ועל פתחי יציאה. (כן, כן. אני יודעת שקודם עלי לדאוג שלי יהיה אוויר לפני שאני דואגת למי שלידי. ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא והמיימיה). אחריה עולים לרגל למקרופון טייס אחד וטייס שני, שאומרים את אותו דבר בשפות שונות וגם אותם קשה להבין. הדיאלקט של כל מקום ושל שום מקום. מייד אחר כך המטוס מתחיל לטייל, לצייר שביל מתפתל על כבישים חרושים, שהוא משתמש בגלגלים שלו (ידעתם שלמטוס יש רק ארבע גלגלים?) כדי לשוטט על מסלול ההמראה, לצבור תעוזה להמריא. מוזר שמשהו שיכול לעוף צריך להשתמש בגלגלים כל כך הרבה לפני שהוא זוכה לעדנה להמריא.

מתי האדם גילה שהוא יכול להתעלות מעל חוקי המשיכה, לעוף. להטיל את מימיו כך וכך מיל' מעל האדמה. ציני עד כמה האנושות ניצלה את המצב הזה למכור לאנשים בשמים ואלכוהול בלי מיסים. בזמן שאנשים שבויים בכסאות הגפרורים שלהם ולא מרגישים את הרגליים – לנסות למכור להם משהו.

***

מחר מתחיל הספרינט האחרון לקראת השיגרה. שאלוהים תעזור לכולנו. תחל שנה, שיגרתה וברכותיה.

לפני חודשיים הייתי עשירית. נתקלתי בעמית בספריה הלאומית, הוא עלה במדרגות לקומה השניה, ושאל אותי אם אני באה למנחה. כשנכנסתי לבית הכנסת התחילו להתפלל. פעם ראשונה שהייתי צענטער.

***

יש משהו טחוב בעולם המדרשות והישיבות. כשאדם לא מכבס לעצמו אלא צובר את כל הלכלוך בתיק גדול שיום אחד יגיע הביתה ויפתר. כשאישה לא בוחרת מה היא תאכל באיזה ארוחה, והירק היחיד שיש זה מלפפון אליפטי עייף וקצת גס, האופק מתכהה. החיים נסגרים בוואקום ונרקבים בתוך עצמם. כי מה יש כבר בעולם הזה, בשנה הזאת שבין לבין, ועד שאפשר לבחור משהו חשוב, יעבור זמן עד שכבר האמונה בשינוי וביכולת של אדם להשפיע על עצמו כמעט ותאבד. כאילו האדם הוא כדור שהמערכת משחקת בו מסירות, כאילו הבחירה לאיזה מוסד ללכת מספיקה במקום לבחור מי אנחנו ולאן אנחנו חותרים. כאילו הדבר הכי טוב בחיים האלה זה שהגישו בארוחת הערב גבינה מלוחה.

ללמוד תורה זה משמח. להתחיל כל יום בדף גמרא כסוג של תשחץ. יש נשים חכמות שאפשר ללמוד מהן. יש רבנים מרשימים מעוררי השתאות, והכל בהישג יד. הנה הרב בפינת הקפה ואפשר לשאול אותו את השאלה שמקננת בי כבר חודשים, הנה היא, עם המפתחות למציאות המטורללת הזאת, אולי עם המשקפיים שלה הדברים יתבהרו. אבל החלונות סגורים, אולי יש מזגן אבל אין אוויר.

בחודש אלול האחרון חזרתי ללמוד קצת תורה וזה היה אחרת מכל מה שזכרתי. החלונות תמיד היו פתוחים. לימוד תורה מתוך אהבת ה' ואהבת אדם עם עיניים פקוחות לעולם. חבורה של אנשים ונשים שהתכנסו כדי ללמוד ביחד עם דלתות פתוחות לרווחה. הרגשתי שאני זוכה להציץ לעתיד, למקום בו נשים וגברים לומדים יחד ורואים עין בעין. חלק מהקסם היה שלא כולם היו באותו המקום ובאותו השלב, המכנה המשותף שלנו היה הבחירה – כולם לקחו הפסקה קצרצרה מהחיים שלהם והתכנסו לבית המדרש ואחר כך החיים ימשיכו והם יקחו את התורה הזאת הלאה. היתה קהילה שבאה ועטפה, היו בוגרים ובוגרות שחזרו להשתתף. היו אנשים שהפכו את התורה לחלק מהחיים שלהם, תורה ששימשה תירוץ למפגש עם אנשים נוספים, ללימוד מהחיים.

חיים בוואקום

כששמים פרח בתוך קופסאת לוק-לוק סגורה בארבעה כיוונים הוא נרקב. אבל כאן, בבית מדרש של הדר הרגשתי שחיברו אותי לאדמה ונתנו לי אור ומים. יכולתי לצאת מהעציץ שבו הייתי ולחבר את מה שניחשתי בתיאוריה אל המציאות הממשית, כפי שאני תופסת אותה, כפי שאני בוחרת לחיות. זה היה טבעי, להיספר למניין, להתפלל בציבור, בכלל, להיות ציבור. ניסיתן פעם? בזמנו עשינו על זה סרט, וזה היה נחשב מהפכני. הופתעתי לגלות עד כמה זה פשוט. לעבוד את ה' בציבור. להיות שליחת ציבור, הפרט שמייצג את השלם. 

קראתי בתורה קודם, אבל זה היה מול ציבור של יחידות שאמרו את אותן המילים ביחד ועדיין היו אחת ועוד אחת. כאן היתה התכנסות של אנשים שרוצים לחיות יחד, לתקן עולם, להכיל את חוק הכלים השלובים בין היומיום לבין העולם הדתי שלהם. אנשים ונשים שסימנו מטרה, השתמשו באותם המקורות ואותם "שקלות וטריאות" כדי לחיות אחרת. ליצור עולם כפי שהיה צריך להיות ולא רק איך שמקובל לתפוס אותו. תגידו שזו הנחת המבוקש (שווה לדבר בהזדמנות אם השימוש בכלים לוגיים מסורתיים יכול להוכיח הכל ומה זה אומר בכלל על הכלים עצמם ועל מי שמשתמש בהם), תגידו מה שתרצו. אבל תניחו לזה רגע, זה עובד.

בכלל, החיים יפים, נסו פעם להסתכל על גלגלי השיניים שלהם ואיך הם זזים. תנו לי סיבה אחת למה להחמיץ אותם על התבחבשות, על כללים של אחרים. כל החודש הזה ניסיתי להבין איפה הקטש, איך יכול להיות מקום אחד שלוקח את כל הטוב מהמקומות בהם למדתי עד כה, איפה הבאג. איך יכול להיות מקום רציני שהלב פועם בו, שהוא גם אינלקטואלי, מעורב, שוויוני וביקורתי. ואיך זה עובד. כמו שעון, כמו דופק, כמו חיים. יש עבר ובעז"ה יהיה גם עתיד.

מחר נתייצב שם כולנו, ונתפלל ביחד את תפילות יום כיפור אחדות ואחדים שחברו יחד לציבור. לקהילה.