לפני כמה חודשים בערך, התארגנתי לקראת דייט. התקלחתי, התאפרתי, הייתי מוכנה לצאת כשהוא שלח לי הודעה שהוא לא יספיק להגיע. התבאסתי, אפילו בכיתי קצת (כהרגלי במסורת) ואז יצאתי לרוץ. וכל האנרגיה של האכזבה נותבה לתנועה, להשלמה ולתחושת מסוגלות ועצמאות שלא ידעתי שיש לי.

מהירות כפול זמן לא שווה דרך

אני רצה כבר שנה. וכמו הרבה דברים בשנה האחרונה, זה גם קשור לפודקאסט. זה התחיל מפרק של 'פופקורן' עם יעל, שסיפרה על תוכנית ריצה דרך פודקאסט שהיא יצרה יחד עם בת הזוג שלה ליאת. הן רוצות להחזיר לנשים את החוסן הנפשי שלהן, ואת תחושת המסוגלות הפיזית דרך חיזוק הגוף. איך? אימוני ריצה שמלויים בהאזנה לתכנים מעניינים על ספורט, תזונה, פמיניזם, והעלאת מודעות על צרכים בסיסיים כמו יחס שונה לרפואת ספורט ממוקדת נשים, וסיפורים על נשים מעוררות השראה, ומלא הומור, בורקסים וחמלה תוך כדי. במילים אחרות, אם אתן רואות ברחוב אישה רצה עם אוזניות שמדברת לעצמה וצוחקת – היא כנראה אחת משלנו.

בעזרת האתגרים של לאליווי. רצתי חצי דקה והלכתי שתייים. אחר כך רצתי דקה שלמה והלכתי שתיים, משבוע לשבוע התווספה חצי דקה לריצה עד שרצתי במשך חצי שעה מקטעים של שבע דקות ברצף עם שתי דקות של הליכה באמצע. חצי שעה פעמיים לשבוע, זמן שהוא רק של עצמי, משימה בשבוע שהיא חסד של נוכחות.

גם כשנגמרו האתגרים שלהן ידעתי שזה לא בעיה, הפנמתי את העקרון והעלתי זמנים בצורה מבוקרת גם כמה חודשים אח"כ עד שהגעתי לרבע שעה של ריצה רצופה. ואז? הגיעה הסמינריונית, בתיאום מושלם עם הגבלות ה-500 מטר. מפה לשם בין כל העולם שנטרף לנו בין הידיים – אחרי פעם אחת של ריצה במעגלים הבנתי שאני לא אוגר, שזו גזירה שאני לא יכולה לעמוד בה ולא רצתי כמעט חודשיים. הרגשתי שמישהו לוקח ממני את המושכות מהגוף שלי. כאילו המצב בעולם לא מספיק מורכב, עכשיו גם תחום ההשפעה שלי על המציאות ועל עצמי הפיזית מצטמצם. עשיתי מה שאפשר ותגברתי את שיעורי הפילאטיס של עופרי. שהיא מלכת העולם בגדול וחברה טובה של הגוף ולזמנים המשתנים – בקטן.

[אפרופו פילאטיס, עופרי מדברת בשיעורים ב-רבות, גם כשאני האישה היחידה בחדר. זה מדגיש שאני נוכחת בגוף, ושרירים שלא ידעתי על קיומם כי הם בעיקר של נשים והדיבור עליהם היה מושתק עד עכשיו – פתאום ניצבים במרכז שימת הלב. גיליתי שיש שפה של תנועה גם לנשים. הדימויים של עופרי הם פרייסלס. שמות של מקומות בגוף שרק מורים לספורט מכירים, אצל עופרי הופכים לדימויים וגילויים חדשים של נוכחות. היא גרמה לי לגלות שיש לי את זנב השועל המפואר בתבל, ושהחוליות בגב שלי הן שרשרת פנינים שניתנת לשליטה ולפירוק.]

בזכות ליאת יעל ועופרי הבנתי שככל שאנחנו ניצבות מול המציאות חזקות ויציבות – בגוף וברוח – הכלים שלנו להתמודד איתה טובים יותר, במובן הכי ענייני – אם אני מסופקת ובריאה, לא מטולטלת מכל משב רוח, מכל עלה נידף שאומר משהו עלי, הרצפה לא נשמטת כל כך מהר.

ליאת ויעל יצאו עם אתגר חדש. הוא מתחיל עם שמונה וחצי דקות ריצה. ווואלה, בעבר עקבתי את הזמן הזה בסיבוב, אבל היום כבר לא בטוח. עם כמה שרציתי להצהיר שאני יכולה לעמוד בזה ולקפוץ – זו לא הרמה שלי. אני לא רוצה להיפצע. העיקר זה לרוץ, אין טעם להיפצע ולהשבית את הגוף שלי לזמן החלמה. בעידודה של ליאת והתחלתי שוב לבנות את הסיבולת שלי ו"חזרתי אחורה" זה לקח חודשיים, אבל זה בקצב שלי. ועכשיו אני שוב רצה עם ליאת באוזניים, חודש אחרי כולן. אבל למי אכפת. אני בקצב שלי, סבתוש איטית, עגבניה חיננית. הריצה היא שלי, היא לא בורחת לשום מקום. היה בזה סיפוק שלא היה בפעם הראשונה – לדעת שהצלחתי את זה לבד. גם בלי שיחזיקו לי את היד לאורך כל הדרך, אלא רק כאני רוצה ומבקשת עזרה מקומית. היתה לי מטרה והשגתי אותה, בצעדים קטנים, לאט ובטוח אבל תראו אותי. הגעתי.

אין לי אסטרטגיה. אני שונאת תחרויות, אבל אני אוהבת לשחק. ממש. לא אכפת לי להפסיד. תשאלו כל מי שאי פעם שיחקה איתי מנצ'קין או קטאן. אני משחקת בשביל המשחק. נחמד לדעת שכשרציתי – בניתי לי אסטרטגיה. אני חושבת שצריך לשווק ספורט ובריאות ככה – העיקר לזוז. מהירות כפול זמן לא שווה דרך. הדרך נספרת ויהי מה. השאלה עבורי היא מה המרחב שהפעילות יוצרת, והאם הנוף מהמרחב הזה נעים, האם יש יותר חמלה וקבלה לי, לגוף שלי. שלפרוטוקול, הוא הדוגמה המוחשית ביותר לקיום שלי, אני רוצה לזרוק לו עצם, לקחת אותו לסיבוב ולהשוויץ.

דברים פיזים. כמו חזיה למשל

סבתא שלי ז"ל תמיד אמרה שאין לנו כסף לקנות בזול. בייחוד לא חזיות ונעליים.

וואלה היא צדקה. עד שלא קניתי נעליים וחזיית ספורט במיטב כספי – הרגשתי שאני לא באמת זה. אין מצב שאני רצה, שאני יכולה לזוז ככה ולבטוח בגוף שלי כשבכל רגע משהו עשוי לזוז, לצאת ממקומו ולהשתבש. כמה זז בין האוזניים וכמה זז באמת בגוף עצמו. אני חושבת שאם הייתי קונה חזיית ספורט בתיכון, הייתי אישה אחרת היום. הרבה יותר זקופה. אבל היי, קצב סבתוש. כבר אמרנו.

—

אגב, פתחתי אינסטגרם (לא עלינו). עד כה פרסמתי שם תמונות של עגבניות במרפסת, של נעלי ריצה בשלכת ושל בירה חמוצה הראשונה לשמה בארץ. מוזמנות להצטרף לחגיגה.

מגדל אייפל הוא בצבע חום בהיר ולא שחור כמו בכל התמונות והציורים. כל חיי חייתי בשקר.

עוד לא נברא הסבון-וורוד-להחריד במקומות ציבוריים שלא יחוויר ליד הסבונים בצרפת. זה לא קלישאה של ריח. הוא פשוט נקי וטוב. מה שאי אפשר להגיד באופן גורף על נקיון. ישנה רק חזות של נקי, לא נקי באמת. כאילו מישהו העביר סמרטוט אבל לא שטף. הבריק את הידיות אבל לא זרק את הזבל. הקטע עם הריח הטוב באוויר, זה שמוכנים להשלים עם הכל. טוב, לא ממש הכל, אבל מקבלים בהבנה את המדרגות הלולייניות ואת החדרים האפלולים.

שהינו בדירה של בחור צעיר ברובע התשיעי. נראה שלא הטריד אותו במיוחד לחכות לנו שנגיע באמצע הלילה, ריח האלכוהול שנדף ממנו רק תרם להבנה הזאת. מר מבושם התברר כסוחר צעיר של רהיטי וינטג' (תעיד גם הדירה עם בליל הכסאות והשולחנות שנראים כמו פינות שונות בהיסטוריה). בזמן שהפקיר את הדירה שלו לנו, חזר לגור אצל אמא שלו, שוודית במקור. צחקתי איתו, איזה קטע שאתה שוודי, שמוכר רהיטים, ואתה לא איקאה. אותו זה פחות שיעשע. 

זה היה הבית שלו, כלומר, למצעים היה ריח של כביסה שנשכחה לה בתוך המכונה עד שתלו אותה. המקרר שלו היה רווק ועגום, שתי חבילות חמאה כמעט גמורות, פלפלי צ'ילי עייפים ושתי צנצנות – אחת של ריבה והשניה של חרדל דיז'ון. השמפו במקלחת היה הד-אנד-שולדרס עם תווית סינית. שאריות כנראה מהדייר הקודם ששהה כאן. הבית לא היה מאד נקי, אבל הבחור היה מספיק מאיר פנים וידידותי, שעניין הנקיון זז הצידה.הבנתי למה הביקורות על האפלוליות של הדירה ומהניקיון הסביר פינו את מקומן להאדיר את דמותו של מר בחור. זה לא מלון, זה בית של מישהו שהוא לא אני. המגבות לא תואמות, ואף אחד לא יבוא להחליף אותן, אף אחד גם לא יגיע להחליף את הנורה במטבח שנשרפה. זה הבית שלו, והוא בסך הכל בחור נחמד, אז אין על מה להתעצבן, פשוט כדאי לעבור למצב "שטח", לראות את החריקות ולבחור להתעלם מהן.

הבניינים של פריז צרים וארוכים. לא פעם כדי להגיע לשירותים באיזה בית קפה היינו צריכות לרדת במדרגות. כנראה שכשהשטח כל כך יקר, הם לא יבזבזו מטר מרובע על מקום שבו אנשים עושים את הצרכים שלהם. פריז היא עיגול שמחולק למשולשים. רחובות צולבים רחובות, שדרות נושקות לסמטאות צרות שלכולן שמות ארוכים שאי אפשר לבטא. כמה שיותר אותיות וכמה שפחות צלילים.

הגענו לארץ זרה, ואנחנו תלויות בחסדיהם של מקומיים. אי אפשר לעקוץ, או לעקוף את המערכת, מורכבויות וניואנסים הופכים למשפטים בעלי מילה אחת, שגם אותה כנראה אנחנו לא אומרות נכון. המפגש עם תרבות מערבית זרה ומנומסת נדון לאי הבנה, לפיצוץ. מרוב סינוור מהשונות ומכך שלא הכרתי את הניואנסים שלה – השתתקתי וניסיתי כמה שפחות לחרוק. להיות אדיבה וחייכנית. כדי שלא אתפס כגסת רוח, ניסיתי לשמור מרחק. וכשלא הובנתי נכון והתברר שצרמתי – נפגעתי. כאילו אני איזו ברברית שהגיעה לחנות חרסינה והפילה מדף.

(לפעמים, כשיש לי יותר מידי בלאגן בראש אני מנסה לעצום עיניים ולדמיין את הוואדי שמתחת למחסום המנהרות. מקום שמעולם לא טיילתי בו, אבל יש לו הילה של שקט, צדדי למתרחש, תמיד ליד ואף פעם לא במרכז. פשוט קיים בשקט)

הדיוטי פרי ככור-המצרף

שדות תעופה – אמורים להיות המקום הכי בהיר לכל שפה שלא תבוא. כמה שיותר ציורים וסמלילים יותר טוב, כמה שיותר מוסכמות. אלא אם כן אתם רוצים החזר מס, פתאום אנשי השירות לא מבינים אנגלית. פתאום אתם מגלים שעברתם כבר את מעבר הגבול – אתם אומנם מהלכים על אדמת צרפת אבל פורמלית כבר יצאתם ממנה, והחתימה האלקטרונית נמצאת בטרמינל השני. טכנית אין אפשרות לצאת מכור-המצרף הזה. רק לחייך לאחד השוטרים ולקוות שאם הצלחתם לצאת, תצליחו גם לחזור. אנשים שעובדים בשדות תעופה בטח כבר רגילים לגבולות ומעברים. המציאות שלהם היא לפגוש יום יום אנשים עם מזוודות שהולכים מפה לשם. שבשבילם זו רק תחנת ביניים הם בטח כבר יכולים למצוא חוקיות בין כולנו.

(אני זוכרת כתבה שראיתי לפני כמה שנים על הומלסים שעברו לגור בנתב"ג. בין כל האנשים והכבודה הם לא הרגישו כל כך חריגים. היה להם מיזוג אוויר, והיה גם מים. יותר לא צריך הם אמרו לכתבת.)

כמו שאתם יודעים את הדרך הביתה, או לסופר, טייסים צריכים לדעת את הדרך בין נמל תעופה אחד למשנהו. מגניב, לא? מעניין איך נראה שיעור גיאוגרפיה בבית ספר לטייס.

מרגע שעולים למטוס, מתיישבים וחוגרים יש טקסים משונים. קודם דיילת מברכת אתכם ושכמותכם ברמקול על עלייתכם לסיפון. כל מה שהיא אומרת זה בעירבון מוגבל – היא מדברת בשפה שכנראה אתם לא מבינים, וגם כשתדבר באנגלית שאתם אמורים להבין, היא לא תחתוך את המילים נכון ותיצור דיאלקט חדש של מטוסים. זה, יחד עם קולה שנשמע דרך הרמקולים הישנים ברקע לריקוד הביזארי של הדיילים על חגורות בטיחות ועל פתחי יציאה. (כן, כן. אני יודעת שקודם עלי לדאוג שלי יהיה אוויר לפני שאני דואגת למי שלידי. ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא והמיימיה). אחריה עולים לרגל למקרופון טייס אחד וטייס שני, שאומרים את אותו דבר בשפות שונות וגם אותם קשה להבין. הדיאלקט של כל מקום ושל שום מקום. מייד אחר כך המטוס מתחיל לטייל, לצייר שביל מתפתל על כבישים חרושים, שהוא משתמש בגלגלים שלו (ידעתם שלמטוס יש רק ארבע גלגלים?) כדי לשוטט על מסלול ההמראה, לצבור תעוזה להמריא. מוזר שמשהו שיכול לעוף צריך להשתמש בגלגלים כל כך הרבה לפני שהוא זוכה לעדנה להמריא.

מתי האדם גילה שהוא יכול להתעלות מעל חוקי המשיכה, לעוף. להטיל את מימיו כך וכך מיל' מעל האדמה. ציני עד כמה האנושות ניצלה את המצב הזה למכור לאנשים בשמים ואלכוהול בלי מיסים. בזמן שאנשים שבויים בכסאות הגפרורים שלהם ולא מרגישים את הרגליים – לנסות למכור להם משהו.

***

מחר מתחיל הספרינט האחרון לקראת השיגרה. שאלוהים תעזור לכולנו. תחל שנה, שיגרתה וברכותיה.