מגדל אייפל הוא בצבע חום בהיר ולא שחור כמו בכל התמונות והציורים. כל חיי חייתי בשקר.

עוד לא נברא הסבון-וורוד-להחריד במקומות ציבוריים שלא יחוויר ליד הסבונים בצרפת. זה לא קלישאה של ריח. הוא פשוט נקי וטוב. מה שאי אפשר להגיד באופן גורף על נקיון. ישנה רק חזות של נקי, לא נקי באמת. כאילו מישהו העביר סמרטוט אבל לא שטף. הבריק את הידיות אבל לא זרק את הזבל. הקטע עם הריח הטוב באוויר, זה שמוכנים להשלים עם הכל. טוב, לא ממש הכל, אבל מקבלים בהבנה את המדרגות הלולייניות ואת החדרים האפלולים.

שהינו בדירה של בחור צעיר ברובע התשיעי. נראה שלא הטריד אותו במיוחד לחכות לנו שנגיע באמצע הלילה, ריח האלכוהול שנדף ממנו רק תרם להבנה הזאת. מר מבושם התברר כסוחר צעיר של רהיטי וינטג' (תעיד גם הדירה עם בליל הכסאות והשולחנות שנראים כמו פינות שונות בהיסטוריה). בזמן שהפקיר את הדירה שלו לנו, חזר לגור אצל אמא שלו, שוודית במקור. צחקתי איתו, איזה קטע שאתה שוודי, שמוכר רהיטים, ואתה לא איקאה. אותו זה פחות שיעשע. 

זה היה הבית שלו, כלומר, למצעים היה ריח של כביסה שנשכחה לה בתוך המכונה עד שתלו אותה. המקרר שלו היה רווק ועגום, שתי חבילות חמאה כמעט גמורות, פלפלי צ'ילי עייפים ושתי צנצנות – אחת של ריבה והשניה של חרדל דיז'ון. השמפו במקלחת היה הד-אנד-שולדרס עם תווית סינית. שאריות כנראה מהדייר הקודם ששהה כאן. הבית לא היה מאד נקי, אבל הבחור היה מספיק מאיר פנים וידידותי, שעניין הנקיון זז הצידה.הבנתי למה הביקורות על האפלוליות של הדירה ומהניקיון הסביר פינו את מקומן להאדיר את דמותו של מר בחור. זה לא מלון, זה בית של מישהו שהוא לא אני. המגבות לא תואמות, ואף אחד לא יבוא להחליף אותן, אף אחד גם לא יגיע להחליף את הנורה במטבח שנשרפה. זה הבית שלו, והוא בסך הכל בחור נחמד, אז אין על מה להתעצבן, פשוט כדאי לעבור למצב "שטח", לראות את החריקות ולבחור להתעלם מהן.

הבניינים של פריז צרים וארוכים. לא פעם כדי להגיע לשירותים באיזה בית קפה היינו צריכות לרדת במדרגות. כנראה שכשהשטח כל כך יקר, הם לא יבזבזו מטר מרובע על מקום שבו אנשים עושים את הצרכים שלהם. פריז היא עיגול שמחולק למשולשים. רחובות צולבים רחובות, שדרות נושקות לסמטאות צרות שלכולן שמות ארוכים שאי אפשר לבטא. כמה שיותר אותיות וכמה שפחות צלילים.

הגענו לארץ זרה, ואנחנו תלויות בחסדיהם של מקומיים. אי אפשר לעקוץ, או לעקוף את המערכת, מורכבויות וניואנסים הופכים למשפטים בעלי מילה אחת, שגם אותה כנראה אנחנו לא אומרות נכון. המפגש עם תרבות מערבית זרה ומנומסת נדון לאי הבנה, לפיצוץ. מרוב סינוור מהשונות ומכך שלא הכרתי את הניואנסים שלה – השתתקתי וניסיתי כמה שפחות לחרוק. להיות אדיבה וחייכנית. כדי שלא אתפס כגסת רוח, ניסיתי לשמור מרחק. וכשלא הובנתי נכון והתברר שצרמתי – נפגעתי. כאילו אני איזו ברברית שהגיעה לחנות חרסינה והפילה מדף.

(לפעמים, כשיש לי יותר מידי בלאגן בראש אני מנסה לעצום עיניים ולדמיין את הוואדי שמתחת למחסום המנהרות. מקום שמעולם לא טיילתי בו, אבל יש לו הילה של שקט, צדדי למתרחש, תמיד ליד ואף פעם לא במרכז. פשוט קיים בשקט)

הדיוטי פרי ככור-המצרף

שדות תעופה – אמורים להיות המקום הכי בהיר לכל שפה שלא תבוא. כמה שיותר ציורים וסמלילים יותר טוב, כמה שיותר מוסכמות. אלא אם כן אתם רוצים החזר מס, פתאום אנשי השירות לא מבינים אנגלית. פתאום אתם מגלים שעברתם כבר את מעבר הגבול – אתם אומנם מהלכים על אדמת צרפת אבל פורמלית כבר יצאתם ממנה, והחתימה האלקטרונית נמצאת בטרמינל השני. טכנית אין אפשרות לצאת מכור-המצרף הזה. רק לחייך לאחד השוטרים ולקוות שאם הצלחתם לצאת, תצליחו גם לחזור. אנשים שעובדים בשדות תעופה בטח כבר רגילים לגבולות ומעברים. המציאות שלהם היא לפגוש יום יום אנשים עם מזוודות שהולכים מפה לשם. שבשבילם זו רק תחנת ביניים הם בטח כבר יכולים למצוא חוקיות בין כולנו.

(אני זוכרת כתבה שראיתי לפני כמה שנים על הומלסים שעברו לגור בנתב"ג. בין כל האנשים והכבודה הם לא הרגישו כל כך חריגים. היה להם מיזוג אוויר, והיה גם מים. יותר לא צריך הם אמרו לכתבת.)

כמו שאתם יודעים את הדרך הביתה, או לסופר, טייסים צריכים לדעת את הדרך בין נמל תעופה אחד למשנהו. מגניב, לא? מעניין איך נראה שיעור גיאוגרפיה בבית ספר לטייס.

מרגע שעולים למטוס, מתיישבים וחוגרים יש טקסים משונים. קודם דיילת מברכת אתכם ושכמותכם ברמקול על עלייתכם לסיפון. כל מה שהיא אומרת זה בעירבון מוגבל – היא מדברת בשפה שכנראה אתם לא מבינים, וגם כשתדבר באנגלית שאתם אמורים להבין, היא לא תחתוך את המילים נכון ותיצור דיאלקט חדש של מטוסים. זה, יחד עם קולה שנשמע דרך הרמקולים הישנים ברקע לריקוד הביזארי של הדיילים על חגורות בטיחות ועל פתחי יציאה. (כן, כן. אני יודעת שקודם עלי לדאוג שלי יהיה אוויר לפני שאני דואגת למי שלידי. ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא והמיימיה). אחריה עולים לרגל למקרופון טייס אחד וטייס שני, שאומרים את אותו דבר בשפות שונות וגם אותם קשה להבין. הדיאלקט של כל מקום ושל שום מקום. מייד אחר כך המטוס מתחיל לטייל, לצייר שביל מתפתל על כבישים חרושים, שהוא משתמש בגלגלים שלו (ידעתם שלמטוס יש רק ארבע גלגלים?) כדי לשוטט על מסלול ההמראה, לצבור תעוזה להמריא. מוזר שמשהו שיכול לעוף צריך להשתמש בגלגלים כל כך הרבה לפני שהוא זוכה לעדנה להמריא.

מתי האדם גילה שהוא יכול להתעלות מעל חוקי המשיכה, לעוף. להטיל את מימיו כך וכך מיל' מעל האדמה. ציני עד כמה האנושות ניצלה את המצב הזה למכור לאנשים בשמים ואלכוהול בלי מיסים. בזמן שאנשים שבויים בכסאות הגפרורים שלהם ולא מרגישים את הרגליים – לנסות למכור להם משהו.

***

מחר מתחיל הספרינט האחרון לקראת השיגרה. שאלוהים תעזור לכולנו. תחל שנה, שיגרתה וברכותיה.