חורף זה דבר לא פשוט. בכלל, לחיות בחורף, איזה בקשה מוגזמת. מה גם שהשבוע נגמרו העגבניות במקרר ממש מוקדם מידי, וזה בכלל מוציא אותי בפרופורציות (כן אני משוגעת, אבל צריך איזה משהו ודאי בחיים, כמו עגבניות במקרר). מתישהו פשוט השקעתי ממיטב כספי והלכתי לירקן הקרוב-למקום-לימודי היקר להחריד וקניתי כמות מבטיחה של עגבניות שבטח תיגמר ממש בקרוב. עד אז שלום לי ולמקררי.

בכלל, אני מתאמצת להתגבר על מעבר הדירה ועל החורף שמפתיע לפרקים. נניח השבוע אפיתי תבשיל קדירה מטורררף של אורז מלא, עדשים מונבטות ומלא ירקות אקראיים ועייפים שמצאתי במקרר. יכולתי להכין את כל העסק ברבע שעה ואז לשכוח ממנו בתנור תוך כדי שלמדתי בחדר. החיסרון היחיד היה שהריח שהפריע לי ללמוד ולהתרכז. מילא. אניח את המתכון כמו שאני זוכרת בסוף, ואם תרצו, תספרנה לי איך יצא לכן.

היו לי כל מיני נושאים ברומו של עולם לכתוב עליהם, אבל האמת היא שאין לי כובד ראש לדבר עכשיו על קוצו של יו"ד. בכלל, בין השאר אני כותבת עכשיו את הפוסט כי אני בעצם מדחיינת לסיים לבנות הרצאה שאעביר בעוד שבוע. [כן, אני. רחלי דויטש. מעבירה הרצאה של 20 דקות על שפינוזה ועל ספר יונה כאילו אני מבינה משהו בשפינוזה. שאלוהים תעזור לי.  מה שכן, אני יכולה להגיד שיהיו שם הרבה אסוציאציות וציורים על הלוח. כיף חיים!]

קניתי שטיח סרוג ירקרק עם דפוס לבן ויפיפה שאני לא יודעת איך קוראים לו. הנחתי אותו למרגלות המיטה וככה השגתי שתי מטרות – אפשר להניח רגליים יחפות על הרצפה הקרה וגם הוא מסתיר מגרעת ברצפה. כי דירה שכורה בארמון הנציב, בכל זאת. [אגב, אחד היתרונות (הבודדים) במגורים בארמון הנציב הוא שאני יכולה לשיר בקול עם המוזיקה בדרך הביתה מהלימודים, פשוט אין אף אחד ברחוב.]

הטרמה שהולכת להישבר: אני לא אוהבת כמון. בכלל. זה תבלין שמאיב על האוכל עצמו, נוכח מידי. אלא שאז יואב הביא אורז פרסי מדהים הוא לא הסכים לפרט מה המתכון בדיוק, בכל זאת פרסי, אבל  הוא הסכים לספר לי שהם מקבלים משלוחים מאמא שלו שטוחנת את התבלינים לבד ושאת הכמון היא טוחנת עם…חכו לזה… גרגירי כוסברה. וזה התבלין-קסם באורז. קצת כמו בסיפור של הריבת חלב ושל הפלפל השחור – פתאום הבנתי איך כמון אמור לטעום, ביום שישי בבוקר קניתי זרעי כמון וזרעי כוסברה וכתשתי אותם בעלי ובמכתש. יכול מאד להיות שאין לכם בבית עלי ומכתש, לי יש בבית כי סבתא שלי הביאה לנו כי נגמר לה המקום בבית, אבל זה מוצר אקראי לחלוטין ואיקאה משתמשת בו בעיקר כפריט עיצובי יקר מידי. אבל תשמעו, זה גדול מסכום חלקיו. תאמינו לי. בפעם הבאה שאתן בשוק תבקשו שיטחנו לכן את הזרעים מול העיניים, לא צריך יותר מ-70 גר' סה"כ, שלא ידחפו לכן יותר מזה. זה לא יקר בכלל וזה הולך לשדרג לכן את מדף התבלינים.

יכול להיות שלא חידשתי לכם כלום וסבתא שלכם טוחנת כמון וזרעי כוסברה כבר אלפי דורות. ובכן, אם זה נכון וזה סוד שפשוט לא מספרים לאשכנזים אז אני לא מתפלאת שיש עדיין קיטוב בחברה הישראלית. כמו המוזיקה המוצלחת שיש שיש כל שבת ברדיו, וחילונים פשוט לא טורחים לספר את זה לדתיים, הם נאלצים לגלות שיש מוזיקה-ישראלית-כמו-של-יום-הזכרון פעם בשבוע רק במשמרות בצבא. אם זה המצב אז בושו והכלמו לכם.

הכנתי מרק מיסו. נשמע מפוצץ ויקר ובתכלס זה השקעה ראשונית של מצרכים נדירים שמתגמלת לאורך הזמן. זה מרק מהיר מאד להכנה, מזין ובריא לקחת ללימודים ולהשאר בפוקוס. תזכרו בפעם הבאה שאתן עוברות ליד חנות טבע עם מצרכים מוזרים תקנו אצות ווקאמה, מיסו לבן, רוטב סויה מסוג טוב וטופו. כשתבוא ההשראה תכינו מרק ב-10 דקות. מומלץ לתקופות מבחנים וסתם לחץ.

אגב, כך עוד אנקדוטה: קניות של סטודנטים – אני לא רואה סיבה לקנות קוטג' בדירת סטודנטים. הוא מתקלקל כ"כ מהר ומבאס לאכול אותו אם אחת השותפות כבר פתחה אותו לפני. [לרואי יש שם מיוחד בשביל אנשים שעושים את זה, אני חושבת שאפילו יש לו שם מיוחד ללמעלה של הקוטג'] כמעט באותו סכום שלוש חבילות קוטג' אפשר לקנות חבילה של לאבנה 750 גר' עם ה-ר-ב-ה אחוזי שומן (9% / 11% ) הוא טעים פי אלף, אפילו בריא יותר כי הוא עשוי מיוגורט ויוגורט זה בריא. ופשוט להנות ממנו לאורח זמן. עם שותפות או בלעדיהן 🙂

[השבוע גם הכנתי סלט-קומפוסט שירקיב לו במרפסת ובשישי בבוקר קפצתי למשתלה וקניתי שתילים ואדמה ו"גנבתי" כמה עציצים מהמחסן גינה של אבא, מה שאומר שבשבוע הבא אשתול שתילים שיצטרפו לסלרי ולבצל ירוק בחוץ, וגם אזרע צנוניות וברוקולי בפעם הראשונה בחיים. הישארו עמנו לעדכונים.]

מצרכים:

• שמן זית
• כוס אורז מלא
• חצי כוס של נבטי עדשים אוכל קטניה נבוטה אחרת [לא הכרחי, אבל הופך לפי אלף יותר מזין]
• בצל גדול
• 2 שיני שום
• מלא ירקות עצובים שנשארו במקרר ולא זכו לישועה [קישוא, גזר, בטטה, סלק, עבגניה רכה וכד']
• סלרי, פטרוזיליה, כוסברה, כל דבר ירוק
• רוטב סויה מסוג טוב. [אתן יודעות על מה אני מדברת, רוטב סויה טוב הוא נוזלי ומרוכז, לא ג'לי עבה בטעם של אבקת מרק]
• מים רותחים
• מלח, פלפל, קצת קארי, פפריקה, זרעי כוסברה, ושאר תבלינים כיד הדמיון הטובה עליכן [נניח הכמון-כוסברה שטחנתם לבד או בשוק -יעבדו פה מעולה]

הכנה:

• לפני שאתן יוצאות ללימודים או לעבודה בבוקר – קחו את האורז, שימו בקערה ותמלאו אותה במים. שהאורז המלא יתנפח ויהיה מלא חשיבות עצמית – "אני בריא יותר, אני בריא יותר".
• כשאתן חוזרות בערב עייפות ומדליקות בוילר למקלחת חמה, תדליקו גם תנור ל-160  מעלות, תסננו את האורז מהמים של הבוקר, תרתיחו קומקום ותכסו אותו שוב שישב שם עם עצמו ויחשוב על מה שעשה בנתיים שאתן מקלפות את הירקות וחותכות אותן לחתיכות גדולות ונגיסות וקוצצות את הירוקים (כדאי להיות אחידות בשלב הזה אחרת התבשיל לא יהיה אפוי בצורה אחידה).
• תרתיחו עוד קומקום, תשמנו את סיר הקדירה (משהו שעשוי מחימר או כל חומר שיכול להכנס לתנור כולל המכסה שלו, תוודאו שלא דחפו איזה פלסטיק לידיות) תערבבו בפנוכו את: כל הירקות החתוכים, האורז שסיננתן מכל הנוזלים בפעם השניה, נבטי העדשים,  עוד טיפונת שמן, כל התבלינים ורוטב סויה כאשר אהבה נפשכן. את כל העסק תכסו כמעט עד למעלה במים רותחים, תכסו ותכניסו לתנור לשלוש שעות +-, פעם ב45 דקות תוציאו לעירבוב קצר ולוודא שיש עוד נוזלים בסיר,לפי מידת ההכנה של האורז תראו אם צריך להוסיף עוד מים רותחים.
• בזמן הזה תעשו דברים יעילים שמזמן רציתן לעשות ולא היה לכן זמן.
• כשהתבשיל מוכן, אל תהססו להשאיר אותו בתנור כבוי ופתוח לשאר הלילה. בבוקר תקחו לכן מנה יפה ללימודים ואת השאר תשימו במקרר. 
• בתיאבון 🙂

מוזמנות לכתוב לי כאן בתגובות איך יצא לכן אם ניסיתן. ולשלוח תמונות.

שבוע חביב, חורפי ומשמח שיהיה לכן. תתאמצו על זה.

ארבעה דברים שאני לא אוהבת: ריבת חלב. פלפל שחור טחון, קרטיב לימון ו…טסטר צ'ויס.

(כן, אמרתי טסטר צ'ויס… אתן עוד פה?)

באחת מתוכניות הבישול שלו, בעודו קוצץ שום ומשליך אותו למחבת, ישראל אהרוני הזכיר את הסלידה שלו מאבקת שום ומשום גבישי. הוא הסביר את הסלידה לאורח המופתע במילים האלה פחות או יותר: "כשאתה רוצה אבטיח, אתה אוכל אבטיח או אבקת אבטיח?".

…

לפני שנתיים בערך אחותי שלחה לי את הקישור הזה. זאת הדרך שלה להגיד לי: פליז תכיני ותשלחי לי צנצנת. פתחתי את הקישור וגיליתי שמדובר במתכון לריבת חלב, שכאמור לעיל – אני לא אוהבת. הייתי סקפטית. אממה, היה שם פטנט מגניב שלא מצריך בחישה אינסופית בסיר. משהו עם גולות וכוח צנטריפוגלי ונפלאות העולם הזה. מה שאומר שזה רק דרש ממני זה להכניס כמה חומרים לסיר, למצוא את נקודת הרתיחה ולתת לפיזיקה לעשות את שלה.

בגלל שאני אוהבת לקבל קרדיט על דברים שלא אני עשיתי – בישלתי לפי המתכון ולמרבה הפלא נוצרה לי ריבת חלב. אחרי שהבאתי לאחותי צנצנת גיליתי שאפילו אהבתי את מה שיצא. כשניסיתי להבין ממתי אני אוהבת ריבת חלב, חשבתי שהבעיה היתה בהגדרות: אולי מה שקראתי לה עד עכשיו ריבת חלב לא היתה באמת ריבת חלב, אלא קלישאה שמוכרים בקופסה בסופר.

[*עוד מילים על קלישאות בקופסאות

אני זוכרת שקיבלתי מתנה לאפיקומן בובת ברבי והשיער שלה הריח ממשהו שמזכיר אפרסק. נניח רגע בצד את ענייני החינוך המגדר ודימוי הגוף של ילדות, לא הבנתי מה לאפרסק ולברביות אבל עברתי הלאה. בפעם אחרת חילקו קרטיבים באיזה קייטנה ולא שפר עלי מזלי וקיבלתי קרטיב לימון. הוא היה בטעם של הריח של 'פנסטיק' – חומר לניקוי כללי שאתן יכולות לנחש למה הוא משמש. אני מניחה שוויתרתי על התענוג הקר לטובת מישהי אחרת. כמה שנים אח"כ, בחדר אוכל בטירונות היתה בארוחת ערב סלסלת פירות. התלהבתי למראה אוכל אמיתי שאף אחד לא הניח בתבנית נירוסטה, לקחתי אפרסק וכשנגסתי בו הבנתי שהוא בטעם של קלישאה, כלומר – בטעם של הריח של השמפו של הברבי מהמערכה הראשונה. אם פעם נתקלתן בפרי כזה, אתן יודעות על מה אני מדברת. זה עובד אותו הדבר גם עם פטל ואקמולי, או וודקה אננס, שלא נדע.]

לחיים יש טעם אמיתי. לדברים עצמם, לפני כל התיווכים שהתרגלנו אליהם.
אנשים אוהבים קפה נמס כי זה מה שהם התרגלו לשתות בבוקר, לא כי הם אוהבים קפה [אפרים פעם סיפר לי שהוא לא שותה שתייה חמה בבוקר כדי לא להיות תלוי במשהו חיצוני ומכני כדי להתעורר]. טסטר צ'ויס זו קלישאה, ועוד אחת שעושה חצי דרך: אנשי הטסטר צ'ויס מלגלגים על אנשי הקפה-נמס-עילית. אנשי הקפסולות מלגלגים על אנשי הטסטר צ'ויס, ואנשי האספרסו מזלזלים באנשי הקפסולות. ומי מלגלג עליהם? אנשי הקפה שחור, הם מכירים את העולם הזה מבפנוכו.

 

סבתא שלי, היתה אומרת שאוכל לא צריך שום תיבול מעבר למלח ופלפל. אומנם היא היתה יקית, וספרה לי כמה עלי חסה אני מכניסה לסלט, ורמזה לי שעגבניה שלמה זה קצת יותר מידי (וכמובן שחלקתי עליה, אין דבר כזה יותר מידי עגבניה). אבל בסוף אני מסכימה איתה לגבי המשפט הזה, לא צריך יותר ממלח ופלפל כל עוד אנחנו מסכימות שפלפל טחון זה כדורים בתוך מטחנה שאני טחנתי לאבקה, בניגוד למה שהיה לה בזמנו בארון התבלינים.* פלפל זה לא האבק השחור שמוכרים בשקיות שאנשים נוטים לפזר מתוך איזו חובה על הסלט שלהם ולצאת-ידי-חובת-תיבול. לא, זה גם לא החצץ שאנשים קוראים לו פלפל גרוס. זו הפעולה של לטחון את הגרגירים הנעולים למשהו פתוח שיש לו ריח וטעם וחריפות עצורה. זה לטחון את החיים לממשות. זה הטעם עצמו, לא הד קלוש שלו, לא קלישאה שמשווקים כריח.

היופי והקושי בחיים האלה, זה לקחת את חומרי הגלם שסביבנו ולהכניס אותם לכלים, כלומר, ללמוד איך ובאיזה כלים להשתמש כדי לנצל את חומרי הגלם שסביבנו ולתת להם מקום. כשאני אומרת חומרי גלם אין הכוונה לסוכר ושמנת וחמאה או דברים מתוקים ופשוטים שקשה לשבש. גם, אבל אלו לא העיקר, זו לא חוכמה גדולה. אני מדברת על הדברים עצמם, מצרכים טריים, ממשיים: קראו להם קפה, פלפל שחור, שום או אבטיח. כמובן שאם אתן קוראות להן לימונים, תזמינו אותי ללימונדה. או לקלישאה אחרת.

 

{*המטחנה הכי פשוטה ועמידה, שעולה בין 50-30 שקלים. אחרי שעברתי כמה והתאכזבתי התלבטתי אם להמליץ כאן על האחת ספציפית שאני אוהבת אבל אני מרגישה שזה פרסומי מידי. אז אם אתן מחפשות כבר זמן מה מטחנה ועוד לא מצאתן אחת שמתאימה לכן אתן מוזמנות לשאול אותי כאן בתגובות.}