*
רציתי להתחיל בסיפור על עגבניות, או קינואה. או משהו משמח דוגמתן. אבל אני חושבת שנאבדתי.
במקום הסמל שהן היו לי פעם – הן הפכו לאובססיה דתית, פנאטית אפילו של דאגה לעצמי. כשבפועל – אין לי מושג מה זה אומר – לדאוג לעצמי. נכון, יש מנטרות של חיתוך סלט, רישומים דקים של מקלחת חמה, המאמץ והסיפוק בלצאת ולזוז או ללכת לישון בעשר וחצי. להתאמץ להכיר את הגוף המסורבל ולהצליח ללטף אותו למרות הכל, בגלל הכל.
אבל על מי זה עובד?
בספרים של גרוסמן יש חור בדמות אדם שתמיד זמין לחבק אותך חזק חזק מאחור. ההכרח שלו לאינטימיות במילים זועק צורך בוודאות פיזית שהכל יהיה בסדר. המילים מטיחות אותי לאינטימיות עם אנשים גרומים שהייתי מעדיפה להדחיק הצידה. אני נאבדת בשחור לבן המתדפדף, זה שמשקלו עושה כאב פרקים בסופו מוצאת את עצמי עירומה. היומיום המהודק שלי מתרסק לאנושיות פגיעה, ואין לי מה לעשות עם זה חוץ מלפתוח עיניים רעבות – הבו לי עיוותי מילים מתוקות בין שני אנשים. להיות באותו המקום עם מישהו אחר. יום אחד, אני נושמת, המילים יהיו גם שלי, הנוכחות תהיה מנת חלקי. כשאצליח להקשיב, לדעת לתרגם את הרוח לפרקטיקה.
ופתאום אני כרוכה אחרי צלליות גדולות יותר מבני אדם שלא אכיר. עכשיו אני מוצאת את עצמי קינאה אחת גדולה כלפי אינטימיות ורוב האנשים שסביבי נעשים עכורים וקטנוניים, ולא נשארה לי חמלה בשבילם, או בשבילי.
מה לעשות עם הקוצים שלי עכשיו? התירוצים ישנם: זה המסכים, זה המחסור באור שמש, במנוחה, בתנועה, בחמלה, כלפי עצמי וכלפי העולם. אולי לחזור לטיפול, אולי לעצור רגע ולהשתעמם, ליצור. נראה שהיתדות שתקעתי במציאות מתגלות כחלולות, העדות הכמעט יחידה לקיומן במציאות היא פעמת הכאב שמזכירה בצורה חשודה – ציפורן חודרנית.
מה את מנסה להוכיח כאן? את בסדר בסך הכל, פשוט תביאי לנו מתכונים מדויקים, ספרי לנו על האורז האדום שאת משרה מבעוד מועד. על המוס שוקולד-קוקוס-הלא-מתוק-מדי שהפקת תחת ידייך. זה הכל נראטיב ושיווק. ספרי לנו על ההצלחות אחרי המאבק – תגידי שאת רצה. חוגגת על החיים מאז ששהית עם הכתיבה. תגידי שחצי שנה את בהפוגה כללית שמאפשרת לך לדמיין עתיד טוב יותר ולחתור אליו, להתענג על שוקולד 80% ואבוקדו.
הכל נכון, אבל בסוף העגבניות נעלמות מהמגירה השמאלית במקרר. בסוף את מוצאת את עצמך משלמת על הקינואה ממיטב המשכורת שלך, שהרווחת, אלוהים יודעת איך – כשבילית מול מסך מחשב והזמן עבר. בסוף את עומדת מול מוכר, שאת יכולה לקרוא לו זבן, אבל זה מייפה את הסיטואציה שלא בצדק, את ריח הסיגריות והבוקסר השעיר שמציץ לו מאחור, ואת לא יודעת איך הגעת לעמוד כאן ואיך סופרים עד שבע עשרה ועשרים אגורות. ואיך הכביסה שלך עומדת בסלון ולא מתייבשת כבר שבוע.
