תהילה אמרה לי השבוע שיש שני סוגים של עבודות: את המושלמות ואת אלה שגם מגישים בסוף.

הריני להכריז כי הנני אישה חזקה ועצמאית שהגישה ארבע מטלות בזמן. הן לא היו מושלמות, אבל הן עניינו אותי מספיק בשביל לכתוב אותן ולרצות לשנות את העולם. ברצינות. כתבתי על ההיסטוריה של המזלג, כפי שאולי ראיתן כבר באחד הפרקים הקודמים; כתבתי על דייסת שיבולת שועל ועל החיבור שלה למושג המשפחה של הגל כפי שהבנתי אותו; על הפמיניזם של בל הוקס, שהוא תכלס גאולה, ועל האחיות- אחוות הנשים שגם תביא אותה; וכתבתי על משוררות עבריות – על רחל ועל יונה וולך – על היחס שלהן לדמויות מהמקרא, ארספואטיקה, ועל קולות מעזרת הנשים הישראלית שכדאי ללמוד להקשיב להן. וכל זה בעצם תירוץ לסכם שנתיים באקדמיה.

זה קצת גדול עלי פתאום. להסביר. אזרוק כמה דברים לקדירה, אוסיף קצת תחביר ואנסה להסביר שוב.
אני זוכרת שעת ריכוז בגן, הגננת סיפרה סיפור או אמרה משהו שגננות אומרות, ופתאום התודעה שלי התרחקה. אני זוכרת שראיתי את כל הסיטואציה בזווית פנורמית קצת פסיכודלית, בהתחשב בזה שהייתי ילדה. כל הילדים המנוזלים שאני חלק מהם הפכו מטושטשים, הפוקוס היה רק על הגננת שיושבת על כיסא נמוך מידי ומדברת במרכז בלי קול. המרצפות התקטנו בזווית משונה. ולכמה רגעים כל העולם היה גננת שמזיזה את השפתיים והכל שקט. ופסיכודאלי.

אני מניחה שאני מוזרה. יש לי אסוציאציות מרחיקות לכת לעיתים קרובות, כבר כמעט התרגלתי למבטי "מאיפה-לעזאזאל-צצת-עם-הדימוי-הזה", ואני צוחקת לעצמי כי מתוך כל הדברים שאני אומרת 90% אני מסננת. טוב, אולי אני צריכה לסנן 90% ובפועל אני מקשקשת יותר. מתמטיקה זה לא הצד החזק שלי. במילים אחרות, רוב הזמן אני משדרת על AM כששאר העולם מכוון על FM.

מה לומדים במרכז שלם?

בראיון שלי לשלם שאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה. אמרתי שאין לי מושג, אני רק יודעת שיהיה לי בית עם מיליון ספרים ותבנית שצריכה לצאת כל רגע מהתנור. לא ברור איך קיבלו אותי, כנראה לא בזכות זה. אבל כשישבתי במרפסת עם סבתא שלי לפני חודש, בפתחה של תקופת מבחנים ועבודות, היא שאלה אותי – אז מה את בעצם לומדת? צחקתי וחילקתי את התשובה שלי לשתיים – מה לענות לחברות שלה ששואלות אותה ורק רוצות להרים גבה (לימודים קלאסיים, פילוסופיה ומחשבת ישראל) ותשובה לסבתא שלי, שבאמת מעניין אותה.

אני לומדת ללמוד. להבין את המציאות בכלים רציונאליים, מה מצוי ומה אנחנו מלבישים עליו. לפתח ביקורתיות, שזה בעצם להסתכל על עצמי במראה כשאין אף אחד בחדר ולשאול – על מה את מוכנה לחתום? מה את באמת יודעת ומה פחות. להצליח לשקף פערים, להגיד – אין לי מושג ולהמשיך לקרוא. בכלל, לקרוא ולקרוא ולקרוא. לפרק ולהרכיב. לפתח כלים לתרגם מחשבות מופשטות או אינטואציות לתבניות מוכרות. להשתמש במבנה מסויים ולהבין מה ההשלכות שלו על המסקנה העתידה (פטריארכיה, מישהו?). לחשוף הנחות מוצא, לבחון אותן לקבל פידבק ולהשתפר. בכלל, השיפור הוא הוא הקסם.

"את כשרונית", "את מוצלחת", "את יודעת לכתוב כי אמא שלך כותבת", זה חמוד. אבל זה לא מחזיק מים. השריר של העריכה מאפשר לבחון מה רצית להגיד ואיך זה נשמע בפועל ולנסות לקרב אותם כמה שאפשר. המון מודעות שאקדמיה מאפשרת. אקדמיה טובה כלומר. ואני רוצה להגיד שהגעתי לאחת כזו. כי היא ממשבת ללא הרף, היד תמיד על הדופק. לא יודעת איך זה אצלכן כשאתן אופות משהו, אצלנו בפולניה אם זה רק טעים זה לא מספיק. תמיד יתהו באיזה קמח השתמשתי, ואם אפשר היה להחליף את הסוכר בסילאן, ואם אכן החלפתי לציין שזו חלופה יקרה, אבל בהחלט מצוין ובפעם הבאה חמש דקות פחות בתנור. כלומר – תמיד יש לאן לשאוף.

ועם מה הולכים למכולת?

סבתא שואלת. ובכן, אני לא יודעת כרגע, אבל אני מניחה שהלימוד, הקפיצה למים, הכישלונות והלמידה מהם – יהיו המפתח. אני רוצה להאמין שהריחוק, המבט האקדמי מבחוץ שעושה הזרה למציאות, יעזרו לי לחזור מפוקחת יותר, מכוונת מטרה, לשוק התעסוקה, לחיים ובכלל [מזל שיש לי עוד שנתיים 😊] .* בינתיים, אני שומעת בדיליי להמלצה של עדן ומקשיבה לפודקאסט של ליאור פרנקל כדי להתכונן ולהבין איך בונים סולם.

התמונה למעלה היא החוויה שלי בעולם. לכולם יש תפקיד וצליל. ואני שעועית ירוקה ויש לי הרבה ויטמינים, שככל הנראה לא קשורים למציאות.

—

* יש לי עוד מילים להגיע על אקדמיה, הערות שולים וניסוחים מינורים נוקבים. אבל אשאיר את זה לפעם אחרת.

[אגב, אם יש לכן חברה או ידיד שאתן חושבות שיגחך למקרא הפוסטים פה, חובב פתקיות או אוהדת צנונית, אולי יתחשק לכן לקרוא להן להצטרף. כי אם הייתי אני במקומם, הייתי שמחה לקרוא על מזלגות וריבות חלב ומדעי הרוח. אבל אולי זאת רק אני.]