"קחי לך וניל"? זה שם גרוע. הוא לא קליט והוא בסך הכל שלוש מילים תמוהות שלא אומרות כלום. אם הן מזכירות משהו זה את רמי קליינשטיין. למה בחרת בו?

מזמן כבר הבטחתי להסביר את השם של הבלוג. רציתי קודם להניח לו להיות. שקודם יתגלגל על הלשון ואחר כך אם יהיה צורך אז אסביר. ואני חושבת שכדאי להסביר. אומנם אני סבורה שכדאי שנשים ימתיקו את יומן, בתפוחים בתמרים ובכל העולה על רוחן. אבל פתאום אני מוצאת שאנשים רוצים לייחס לי אלוזיות לשירים קליטים ומצוטטים מידי, שאני עשויה לאהוב בהקשרים שונים, אבל לא לזאת היתה כוונתי. 

מפגשי חזון והצהרת כוונות מנשיבים לי רוח במפרשים. אחרי ימי עיון בצבא מצאתי את עצמי מלאה באנרגיות. חושבת: אה, אז זה מה שניסינו לעשות עד עכשיו וזה פשוט לא עבד. יאללה, בואו נחזור להציל את עם ישראל! כן, לפעמים אני כל כך מערכתית שזה מביך. אבל זה אחד מהמניעים שלי לכתוב את הפוסט הזה, לנסח חזון. אני לא רוצה לפרש את השיר שבגללו קראתי לבלוג שלי כמו שקראתי, אני רוצה שהוא יהיה מוצב לנגדי ואחר כך, לנקוט עמדה ביחס לעולם. להציע תיקון, תזכורת. השיר הוא אולי חדר בלב, אבל בעצם הוא תירוץ.

פורטרט

תכלס, זה אינטואיציה. כשהחלטתי לפתוח את בלוג נזכרתי בשיר 'פורטרט' של דליה רביקוביץ שלמדנו עם יעל לבגרות במגמת ספרות והוא התחבר לי להרבה ממה שאני מרגישה ורוצה בעולם. הוא ארוך ורפטטיבי, אבל הוא גם משעשע ומקסים [כמו שאני רוצה להיות]. הנה, תקראו ותבינו:

פורטרט
הִיא יוֹשֶׁבֶת יָמִים רַבִּים בְּבֵיתָהּ.
הִיא קוֹרֵאת עִתּוֹנִים.
(מַה יֵּשׁ, אַתָּה לֹא קוֹרֵא?)
הִיא אֵינָהּ עוֹשָׂה מַה שֶּׁהָיְתָה רוֹצָה לַעֲשׂוֹת
יֵשׁ לָהּ עִכּוּבִים.
הִיא רוֹצָה וָנִיל, הַרְבֵּה וָנִיל,
תֵּן לָהּ וָנִיל.

בַּחֹרֶף קַר לָהּ, קַר לָהּ מַמָּשׁ
קַר לָהּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לַאֲחֵרִים.
הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת הֵיטֵב וַעֲדַיִן קַר לָהּ.
הִיא רוֹצָה וָנִיל.

הִיא לֹא נוֹלְדָה אֶתְמוֹל, אִם זֶה מַה שֶּׁאַתָּה חוֹשֵׁב.
זֹאת לֹא פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁקַּר לָהּ.
לֹא פַּעַם רִאשׁוֹנָה חֹרֶף.
בְּעֶצֶם גַּם הַקַּיִץ אֵינֶנּוּ נָעִים.
הִיא קוֹרֵאת עִתּוֹנִים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיְתָה רוֹצָה.
בַּחֹרֶף הִיא לֹא זָזָה בְּלִי תַּנּוּר.
נִמְאָס לָהּ לִפְעָמִים.
הַאִם הִיא בִּקְּשָׁה מִמְּךָ הַרְבֵּה דְּבָרִים?
תּוֹדֶה שֶׁלֹּא.
הִיא רוֹצָה וָנִיל.

אִם תִּרְצֶה לְהַבִּיט מִקָּרוֹב, יֵשׁ לָהּ חֲצָאִית מְשֻׁבֶּצֶת.
הִיא אוֹהֶבֶת חֲצָאִית מְשֻׁבֶּצֶת כִּי זֶה עַלִּיז.
לְהַבִּיט עָלֶיהָ, אַתָּה תִּצְחַק.
הַכֹּל מְגֻחָךְ כָּל-כָּךְ.
אֲפִלּוּ הִיא צוֹחֶקֶת לָזֶה לִפְעָמִים.
קָשֶׁה לָהּ בַּחֹרֶף וְרַע לָהּ בַּקַּיִץ,
אַתָּה תִּצְחַק.
אֶפְשָׁר לְהַגִּיד מִימוֹזָה,
עוֹף שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵחַ,
אֶפְשָׁר לְהַגִּיד הַרְבֵּה דְּבָרִים.
הִיא תָּמִיד מִתְעַטֶּפֶת בְּמַשֶּׁהוּ וְנֶחְנֶקֶת,
לִפְעָמִים חֲצָאִית מְשֻׁבֶּצֶת וְעוֹד בְּגָדִים
תִּשְׁאַל, לָמָּה הִיא מִתְעַטֶּפֶת כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְהֵחָנֵק?
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מְסֻבָּכִים.
זֶה הַקֹּר בַּחֹרֶף וְהַחֹם הַמֻּפְרָז בַּקַּיִץ,
אַף פַּעַם לֹא כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִים.
וְדֶרֶךְ אַגַּב, אַל תִּשְׁכַּח, הִיא רוֹצָה וָנִיל,
עַכְשָׁו הִיא אֲפִלּוּ בּוֹכָה.
תֵּן לָהּ וָנִיל.

[דליה רביקוביץ, כל השירים, הקיבוץ המאוחד (2010), עמ'106-105]

השיר הזה של רביקוביץ שובה, הוא מעורר צחוק ודמעה (מה יש, אתן לא צוחקות לפעמים משירים?). הוא שיחה, שלא לומר רשימת קניות בין הדוברת לבין איזה 'מר בחור'. אבל בעיקר מה שאני אוהבת בו שהוא תופס רגעים שוליים ומסביר את ההגיון הפנימי שלהם. אבל רק ליודעי ח"ן. כי הכל כל כך מסובך ומגוחך לפעמים, ואיך אפשר להתחיל להסביר מהתחלה? רק מתחילים להסביר ופתאום דבר מקביל לדבר, ויש עיכובים, ובמקום הסבר שפותח החוצה זה נהיה מילון פנימי מתבחבש. ומה שקצת הסתדר נתפס כמוזר בפרספקטיבה רחוקה יותר והנה חזרנו לנקודת ההתחלה – הבפנוכו נשאר לא מובן לאנשים מבחוץ. (אבל מי בכלל צריך אותם)

בכלל, מה זה הווניל הזה? האם זה התבלין המתחכם והיקר שאפשר לרכוש רק במחיר מופקע בחנויות טבע פלצניות או אולי זה הטעם הכי פשוט וגולמי שאנשים ונשים כמהים וכמהות אליו? ואיך אפשר לדעת או להבחין בין השניים, הרי כל מדף בסופר מתהדר בוניל על כל מוצר לבן עם הרבה סוכר?

אפשר להגיד הרבה דברים. כמו זה שמתחת לשיר מונחת עצבות תהומית ובכל זאת שעשוע גדול. כי משבצות זה עליז ומשמח. ויש עירבוב של הבגדים שהן גם קליפות חונקות וגם יותר מזה. יש ערבוב בין המשבצות שהן דפוס ומרקם וגם מסגרת וכלוב. העירבוב הזה מנכיח ללא הרף את הדיסוננס. את התזכורת שיש במציאות משהו אחר מעולם מושגי זר לחלוטין שנכנס פנימה. מעורבב כל הזמן, ומבינים ולא מבינים, והדברים מונחים זה אחר זה ואף פעם לא כמו שצריכים.

אני מרגישה שהשיר הזה הוא אחת מאבני הפינה דרכה אני כותבת ומתבטאת. "קחי לך וניל". שלוש מילים שקשה לגרוס בפה. שלא ברור מה הן אומרות, טעם נרכש, בדיוק כמוני. ובכל זאת, בחרתי ב"קחי לך וניל" ולא ב"היא רוצה וניל" ולא ב"תן לה וניל". כי עד כמה שאפשר לסמוך על אחרים. בעולם אנחנו לבד. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות, זה שאני בשיחה תמידית עם עצמי, אני הדוברת ואני הנמענת. לכן במלוא כובד הראש אני דורשת ממני אחריות ועצמאות: את רוצה וניל? אף אחד לא ייתן לך. אל תבקשי רשות. אם הבנת שווניל זה מה שאת רוצה – לכי וקחי לך.