חציתי כביש, אני עושה את זה לפעמים.

רכב עבר. שזו דרך אחרת לומר ששני אנשים נסעו, ואחד החזיק בהגה, והודות לאיזשהו חוק פיזיקאלי שאני לא בקיאה בפרטיו – גיליתי שאני יכולה לעוף.

הכרתי את הכביש מקרוב. נמלים התחילו לטפס עלי. אנשים התגודדו. בלי מסכות. לעזאזאל.

מחשבות של כביש:

מעניין אם עכשיו, בהינתן זה שלמדתי לעוף, יסכימו לדחות לי את ההגשה של הסמינריונית. לעזאזאל, למה הגוף שלי כואב כל כך? טוב. אם אני עוד בהכרה – אפשר את הפלאפון שלי? כמה טוב שיש לי למי להתקשר עכשיו. כמה טוב שהם בדרך. המשקפיים שלי שרדו את זה? כשרון של חפצים.

האמבולנס תכף יגיע הם אומרים. ובאיזשהו תדר אומרים עכשיו: פגיעת טראומה בתלפיות. בחורה בשנות ה-20 לחיה נפגעה מרכב. בהכרה. לא ברורה מידת הנזק.

קרש גב. קיבוע צוואר. הכל אני זוכרת מקורס המע"רים שעשיתי לפני כמעט עשור. תתקשרי איתם זה מה שהם צריכים עכשיו. שם. גיל. כאב. מסתבר שבתוך כל הכאב והבלאגן אפשר לשנות נתיב של אמבולנס. לבחור לאן אני רוצה להגיע.

חדר טראומה. המישהו שלי נשאר בחוץ

הוא בחוץ כי קורונה, כי טראומה, כי מעולם לא התעסקנו עם הבירוקרטיה להפוך את זה לרשמי. אני בפנים. את המכנסיים שלי כבר קרעו בזירה. עכשיו גם את חולצה הכחולה עם הכדור פורח. הם תכף יגזרו לי את החזיה. החדשה שהשקעתי בה ממיטב המשכורת שלי. רופא עם מבטא מתעצבן על הבקשה לפתוח את הסוגר, אני מתעקשת. יש רופאה אולי אחות שמבינה לליבי ועושה כבקשתי. תודה לך אני אומרת. תוכלו בבקשה להסביר לי רק מה אתם עושים חוץ מלהתרוצץ כל הזמן? לחזיה שלום. אני מורדמת.

התאוששות

אני פוקחת עיניים. מטושטשת. האנשים הנכונים כאן איתי. נתנו להם להכנס סוף סוף. אחרי כמה שעות מגיע המנתח ואומר זה שבר שלא רואים כל יום. העצם הכי חזקה בגוף, יכולה להשבר גם היא. כמה שעות אחר כך המנתח מגיע – זה מה שנשבר, רגל אחת מתוך שתיים תוקנה. השניה בהמשך. תגיד, אני שואלת, אפשר להשתקם מזה? כן, ברור. אני בוכה והוא מבקש שמישהו יקרא לעובדת הסוציאלית והולך. האח, יגיד: היא רק צריכה את אמא שלה.

מחלקה

לא הייתי יכולה להיות אחות. כמה עבודה שחורה. כמה עבודה בכלל. כמה בלעכס. מסתבר שהחיים האמיתיים הם לא האנטומיה של גריי (מוטיב שיחזור כנראה הרבה בתקופה הקרובה) מסתבר שמי שעושה את העבודה האמיתית, היומיומית, האחיות והאחים. הם שם להעיר בלילה בשביל תרופות, לסדר, לקלח, הרופאים קופצים לקחת בדיקות ואולי קצת קרדיט. למה אף אחד לא מדבר על זה. לעזאזל.

גוף ונפש

אנחנו א.נשים הולכים. מתפקדים. אנחנו קמות בבוקר. חותכות סלט ושותות קפה. אני סטודנטית לקראת סוף תואר, ירושלמית, עובדת בכתיבה. יש לי חיבה מוגזמת לקינואה ולעגבניות. אני אדם נחמד סה"כ. יהיו אפילו שיגידו משעשע. ונחשו מה, יש לי גם גוף. הוא משתנה, מתייצב, מתחזק. משתנה תדיר לפי הזמן בחודש. ותנו לי להגיד לכן – הגוף הזה שיחק אותה בגדול. תראו אותו, אני אולי עוד מפחדת לקום לבד למקלחת, אבל הוא מספיק חזק כדי לקבל ווסת ולהמשיך את המעגל, להאמין בחיים. מכל מה שעשוי היה לקרות לו מהתעופה ומההתרסקות – הוא יצא בזול.

צריך רק לחזור וללמוד ללכת. מעניין מה נגלה הפעם מהלימוד הזה. איזה ברת מזל אני שיש לי על מי ועם מי להישען כדי לחזור לעמוד על הרגליים. ליטרלי. כמה טוב שזה קרה דווקא עכשיו, מעולם לא הייתי בכושר כזה, מעולם לא הייתי אהובה כ"כ. תאמינו לי, המחלקה האורתופדית בהדסה לא ראתה כאלה מתחיחות פילאטיס על מזרן.

ומה עכשיו?

אני עתידה ללכת לשיקום. בעז"ה זה יקרה בימים הקרובים. מניסיוני המתבסס על סרטים הוליוודים זה זמן ארוך וקשוח ששמים בו מוזיקה נוגה, אין ככ דיבורים, רק עריכה עדינה של מסדרונות ארוכים, כסאות גלגלים, הליכונים, חלוקים וישבנים חשופים, דייסה מוסדית ומדשאות. מטאפורות להצלחות ונסיגות קטנות. לפעמים נכנסות שם גם דמעות. הקטע הוא שבסוף יוצאות משם. מחוזקות. אולי אפילו עולות מדרגות.

שמישהו ילחץ כבר "פליי".