הראשון הוא זמן, השני עודף בשיווק עצמי. זה לא מונח מדויק. בעצם רציתי להגיד שהוא יתחדד לי בהמשך אז הנה אני מחדדת: הכוונה להכניס את עצמי בכוח לסיפור. להיות אובר פמיליארית אבל בעצם להתנשא להגיד – הנה אני, תראו תראו. זה הכח של המילים כשכותבים אותן. משחית.

א.

נתחיל מהראשון. איך לעזאזל מספיקות את כל מה שצריכות. עזבו צריכות, שרוצות. איך אני יכולה להספיק להיות אישה חזקה ועצמאית, שלומדת, שכותבת, ששומרת על המלגה שלה, נוסעת לתל אביב וחוזרת, עובדת ועושה את המוטל עליה כאחת האדם, ישנה די והותר, אוכלת, מבשלת, מבקרת את סבתא. ואיפה כביסה נכנסת לסיפור, או דברים איזוטרים כאלה כמו 'להרוויח כסף' ולהצליח להיות איפה שאני באמת רוצה להיות. איך מוצאות זמן להכל? אני יודעת שהוויתור והבחירה שלנו בתוך זה, זאת שחותכת בבשר החי, הן בסוף שקובעות ועדיין – איך אומרים, תשמעי מטלה, זה לא את, זה אני. את פשוט לא חשובה לי מספיק שאשקיע בך זמן. הנה, מעיין ואני דיברנו לפני כמה זמן והסכמנו – לא משתלם לא בזמן ולא בכסף לעבוד במשרות סטודנט, עדיף כבר לאכול לחם צר ומים לחץ.

(ואיך זמן מתפוגג במסך. הפלאפון שלי עדכן את עצמו והוא הפך להיות יותר מסיח דעת ממה שהיה קודם לכן, יותר אפקטים יותר תשומת לב. אייקונים מפזזים, זזים הצידה לפינה. כאילו אפשר לעשות הכל במקביל. אני מרימה מכשיר לבדוק משהו אחד ופתאום נשאבת פנימה לזמן לא ידוע. שמישהו יכבה את הצד הזה של העולם)

זה נדוש להגיד את זה. אומרות את זה כל הזמן. והקטע המחריד שזה לא הולך להשתפר. זה לא שמישהו יגיד לי – היי לך שם, הגעת לשלב הבא וקיבלת בונוס – עוד יממה בשבוע. לא ולא. רק עוד זמן יצטרך להיות מוסב לאפיקים אחרים. שאלוהים תשמור.

עכשיו נניח, יש לי קריוקי מחוץ לחלון. דיי זייפני יש לציין. ובעצם עכשיו רציתי לישון אבל מסתבר שלא הכל תלוי בי. יש עוד אנשים בעולם שקובעים עובדות בשטח. אפרופו עוד אנשים בעולם, אני פתוחה להצעות, איך אפשר להרחיב את הזמן ולהכניס יותר מכל הטוב הזה שהעולם מציע. הרי הכל יותר טוב בלי לחץ. רק אל תגידו לי לישון פחות, או להפסיק לאכול. זה לא שווה את זה.

רעיונות?

ב.

הפחד השני הוא שאני מרכז העולם. עזבו את האחריות, איזה שיעמום. שלא תחשבו חלילה שזה נאמר מתוך ענווה, פשוט מתחשק לי לשמוע את הקול בתוך הראש של מישהו אחר, נמאס לי מהבעיות של עצמי. אממה, אני חוששת שקצת אין לי סבלנות להקשיב לאחרים, ואין לי קשב וריכוז להתעניין סתם ככה במישהו אחר. אולי כי המקום שלי בעולם לא יציב עד הסוף, כי אני כזאת סטודנטית שחיה על הקצה. (כן, בטח). אני אומרת עוד ועוד מילים כי לא קיבלתי סימן שמישהו באמת הקשיב, אז אני ממשיכה לנסות.

אין לי איך לעמעם את זה. נמאס לי לקרוא אנשים מלאים בעצמם, הם, אנחנו, בכל מקום. עכשיו עם הבחירות אפילו הפרסומות בפייסבוק שלי הן עוד יותר מלאות בעצמן -"אנחנו נציל את העולם" "אני הוצאתי אני גאלתי". יאללה יאללה. ועדיין, כל פעם שרציתי לכתוב פוסט כאן בבלוג תהיתי במה אני שונה מזה, אז השתתקתי. הייתי ברצף ראיונות עבודה שבכולם למדתי להגיד "כוחי ועוצם ידי", הרי כבר אמרנו – אישה חזקה ועצמאית. אבל יאללה גם כן, אני מלאה בבלבולי שכל ותהיות קיומיות על מקומי בעולם. את מי בכלל מעניין מה שעובר לך בין האוזניים. וזה נכון. אבל תראו, הנה אמרתי את זה. לא שולחת לכן אסמסים עם סקרים למי אתן מתכוונות להצביע.

הרי לכן שני פחדים שיש לי. מחסור בזמן ועודף בעצמי. תקופת עבודות שפויה שתהיה. מי יתן ותזכו בשעות שינה רבות ובמילים שגם אומרות משהו.