א.
הדברים מוגבלים, הכסף, הזמן, המשאבים. אולי גם הדרמות. כמה אפשר לחדש כבר, שמענו על כל הטרגדיות האפשריות, הצטערנו. בכינו לא פעם. הכל בווליום כל כך גבוה שכבר אי אפשר לשמוע את הרעד שבין צליל לצליל, החן המגושם שבין נקודה אחת לרעותה. מתי הפעם האחרונה שבה יצאנו למרפסת?
בגדול, דברים טובים עוברים על כוחותינו. כרגע בין עומסים. פתאום יש תנובה נראית לעין. פתאום אנחנו מבצבצות, מכות שורש. כמה מאמץ יש ביום יום כמה פעמים שפשפנו את הסקוצ' של הכלים, כמה כוסות יין, כמה רשימות.
אני עוברת ליד בית קפה הומה כשמחשיך ורואה את עצמי יושבת שקופה על הכיסא. כמה טוב שגם את זה כבר עברתי. הבנתי שאני לא ילדה כשהדברים הפסיקו להיות גורליים והתחילו לחזור על עצמם. שגרה של תקופות. אנשים נוהגים אותו הדבר, אומרים שהם ביחד ובעצם נשארים לבד. [לפעמים הם גם מזכירים את תנועתם של הנוירונים. ככה לפחות אירנה המורה למדעים הסבירה, היא כינתה את הרמות באטום – 'אפקט האוטובוס']. אלו הנתונים, מעגלי השינה, הכביסה ההזנה והפליטה. זה מה יש. עכשיו אפשר להתמקד בפרטים, ואולי גם לבנות קומה נוספת. להפיק נדבכים אבל הבסיס כבר כאן – זה חומר הגלם.
אולי הכל מרגיש כל כך גורלי בגיל ההתבגרות כי עוד לא התנסנו מספיק. מה שעכשיו הוא שיהיה. בכל מריבה יש סיכוי שהעולם יחרב. בכל יום יש אפשרות לגילוי מרעיש (ככל הנראה איזה שיר פופ כזה או אחר) או לאבדון. אין אורך נשימה, אין אופק. כל בוקר מתעוררת להכל או כלום. בכלל, תקופות שלמות של הכל או כלום. ובעיקר כלום רוב הזמן, כי המשקולת ל'בפנוכו שלי' נמצאת אצל אחרים. הכל תלוי, החיים שלי הם שרוכים סבוכים שהקצוות שלהם לא בידי. מטלטל. אפילו הגוף משנה צורה. שלא לומר השיער.* אין על מה לסמוך. הבחירה נדמית בין שיממון ישן שנשאר מתקופה לא רלוונטית ובין משהו אחר, טרי ולא צפוי.
*
יום יבוא ואני אכתוב על תלתלים על הטלטלות היומיומיות שסבוכות בהם. על תהליך ארוך של הרפיה מהרצון להתיישר. בנתיים רק אגיד: ברוך שעשני מתולתלת. אני חושבת שחלק פמיניסטי משמעותי בחיי יגיע לסיפוקו יום אחד שתהיה לי בת מתולתלת חזקה ועצמאית שתדע לא להסתרק כשהשיער שלה יבש.
ב.
במהלך כל השיעורים היום חשבתי איך הכל מתחבר למה שרציתי להגיד במילים האלה, ועכשיו כשהתיישבתי לכתוב שכחתי. אני חושבת שזה קלאסי. כי הנה, סוף סוף כשלמדתי לפנות לי מקום נעלמות כל המילים ונשארנו רק עם אלה הבנאליות שקל לזכור ולשלוף בעת הצורך. ואיך כולם אומרים אותו הדבר. השבוע לדוגמא שני מרצים מקורסים אחרים במהותם דיברו על ניסוי שנתן לאנשים משקפיים שיראו הפוך, ואז המוח אחרי כמה ימים של סחרחורת חזר לקלוט את התמונה בהפוך על הפוך, כלומר ישר. ואיך הכל בסוף חוזר למקום הרגיל ושיש בזה משהו לא כל כך רגיל. וגם זו אמירה קצת בנאלית.
אבל תחשבו על קלישאות, הן תמיד אותו הדבר עד שכבר מפסיקים להקשיב להן, ואז הן באות בסטפות והופכות לטלנובלה. באנטומיה של גריי לדוגמא, אם בתוך שני פרקים שום מטוס או משאית לא מתרסקים זה מפתיע. כמות הטרגדיות והדרמות שם יכולה לפרנס לא מעט סדרות. אבל מלאי האירועים שעשויים להתרחש הוא מוגבל. בעצם בסך הכל זה תמיד מישהו שנתקע לו משהו בבטן או במוח, חולה סופני, מבוכה במעלית, נשיקה, בגידה ומקרה של פציינט שמעיד בדיוק על נבכי הנפש של מישהו. מכשהדברים יצאו משליטה, ביילי תנאם נאום חוצב להבות ותעמיד את כולם במקום. כמו שב'האוס' זה ככל הנראה לא 'לופס', אבל האפשרות תמיד תיבחן, זה כבר תבנית ידועה שצריכה לקרות [חוץ מהפרק שבו לא בודקים את האפשרות ואז כמובן שדווקא אז זו תהיה 'לופס']. קלישאה.
המעניין לפי דעתי זה כשמשחקים ברזולוציות של הקלישאות ודרכן מעבירים מסרים חדשים. הנה, באנטומיה של גריי אחרי שגמענו לא מעט עונות, אנחנו כבר כל כך רגילים לתבנית, שלא נשים לב שמתחתיה מתחבא מסר חדש. [בהמשך הפיסקה יהיה רמז לספוילר לפרק האחרון ששודר, אז מי שזה מפריע לה שתדלג עליה אבל חבל]. נקודת הבסיס, שהוא קשר אינטימי בין בכיר למתמחה מתהפכת. פתאום הקלישאה הפטריארכלית הופכת את פניה – מה תגידו על האפשרות של בכירה עם מתמחה?(*) איפה מצקצקי הלשון עכשיו? עוד לא שברנו את התבניות לגמרי, פשוט הכנסנו מרכיבים שונים. אחרי שנתרגל לטעם החדש נוכל ליצוק אותו לכלי חדש.
(*) ראינו טעימה ליחסי כוחות אחרים עם ביילי ועם בן. אבל הוא לא יכל להתמודד עם זה שהיא בעמדה בכירה יותר ממנו יותר מידי זמן והוא יצא מהמגרש לסידרה אחרת לכבות שרפות.
ג.
השבוע קטפתי את הצנוניות שהבשילו, הוצאתי את שתילי הברוקולי למרפסת להתמודד עם הקור האכזר וקניתי צבעי מים והתחלתי לצייר. הדברים מוגבלים אומנם, אבל אפשר לעבוד על הרחבת הקצוות והנאה מהמרווח ביניהם. אני מוכנה להיות מופתעת.
