אפשר להיות רציונאלית כמה שאני רוצה, אבל בסופו יום אני פועלת לפי אינטואיציות. כשהחלטה רציונאלית לא יוצאת לפועל נשארת בשכל תחושה של "לפחות ניסיתי", עברתי דרך מסויימת, עם שיקולים, עם בעד ובנגד, ואמנם לא נשארתי עם משהו ממשי ביד, אבל לפחות התאמנתי. עברתי איזשהו מהלך ועכשיו אני טובה יותר. השתפרתי. כשאני מחליטה לפי אינטואיציה ובסוף ההחלטה לא יוצאת לפועל, בידיים אין לי כלום, בבטן יש רק תחושה מרירה של זמן מבוזבז ובראש דמיונות ואילוסטרציות של מה שהיה קורה אילו אם הכל היה עובד כמו שהייתי רוצה שהכל יעבוד. מה אני אגיד לכן. א מיידל טראַכט און גאָט לאַכט. 

מצאתי דירה מקסימה, ברחוב שרציתי, עם מטבח מחובר לסלון כמעט כמו שרציתי, עם מרפסת ושקט. המון המון שקט (האמת שהמקלחת קנתה אותי, קצת מוזר להודות בזה. אבל הו, המקלחת). המחיר אפילו היה אידיאלי לסטודנטית שכמותי. אבל בסוף זה נפל על זה שלא מצאתי שותפים.

בראש שלי כבר סידרתי את העציצים, מילאתי את המקרר בירקות ורק הייתי צריכה להחליט אם להניח את הספריה בקיר הארוך או הקצר. אבל לא היו לי שותפים והדירה הזאת מקסימה אבל אני לא לבד בעולם והארנק שלי הוא לא התיק של מרי פופינס. לצערי.

לכתחילה, רעיון העזיבה של הדירה הנוכחית היה כדי לעבור לגור עם חברה טובה. לבחור עם מי אני רוצה לגור, מתוך נסיון והבנה שהאהבה היא זו שיוצרת בית, לא חוזה דראקוני או נוח, לא מרפסת לעציצים או כפיות בכיור. אלא הבחירה בלגור עם אנשים אהובים. אני אוהבת את השותפות הנוכחיות שלי. וברור שאתגעגע אליהן ולהרגלים שסיגלנו לעצמנו. פשוט יש משהו מוזר בלגור עם שותפים. זה שלב ביניים מוזר בין לגור אצל ההורים לבין לגור בבית משלי. זה שלב שהוא מותרות, ללא ספק. מותרות שמאפשרות מרחב וזמן לגדילה אבל גם יוצרות בעיות חדשות כמו "לא התחתנתי איתכן, אז למה לפני שמונה בבוקר אני רואה אנשים שהם לא משפחה, ולמה אני צריכה לחשוב פעמים לפני שאני חותכת את העגבניה האחרונה". ובכלל, דווקא יש משהו נחמד בלנצל את זה שאנחנו שותפות לדירה ולא שותפות לחיים. מותר להגיד היה לי טוב עד עכשיו, ועכשיו אני רוצה משהו אחר. זה לא לנצח, זו לא זוגיות שצריך לעבוד עליה. בדיעבד זה לא הסתדר עם החברה הטובה, אבל כבר הבשלתי עם זה שאני רוצה משהו אחר ממה שיש לי עכשיו. מותר לי.

[בסוגריים אגיד שתמיד יותר נוח לי להתמודד, להישאר אחרונה במצב שנרקב לו לאיטו, להיות זאת שמרימה את הכיסאות ומכבה את האור. ודווקא כאן הרגשתי שאני צריכה לעזוב מתוך בחירה והסתכלות אופטימית ולא מתוך קוצר נשימה ולפני שהכל עולה על גדותיו. מרכיב חשוב בחיים עם שותפים (ובכלל עם בני אדם) זו תקשורת. וכאן הבנתי, טיפונת מאוחר מידי, שאני לא מתקשרת את הצרכים והרצונות שלי. עם כל שתיקה כזאת דרכתי על עצמי והצטמצמתי במקום לבדוק את האפשרות לבקש עוד מקום במילים. כאן, בזמן ובמקום הזה אני מתאמנת על לעבור הלאה לפני שהסאה גודשת, זה רציונאלי רק מלמעלה, הנה, נתתי לזה מילים כשבפנוכו זה נטו אינטואיציה.]

עוד דברים מוזרים בדירת שותפות

שבת. כלל האצבע שלי זה שאם מתחילים לתכנן ארוחות שבת של חברים ביום שני, היא לא תצא לפועל. או לפחות לא אם אף אחד מהוגי הארוחה המקוריים. השגרה היומיומית שאני שמחה ונבנית בה נעצרת ביום אחד שמחזיר לנקודת האפס – בעצם את לבד, כל שבוע את צריכה לחשב מסלול מחדש. ריהוט. זה מוזר שהמחשבה על הנראות הביתית נזנחת לטובת מה שהצלחנו להשיג בחודש הראשון ולצרכים מיידיים שגברו על מחיר ועל זמן. ואיך קשה למצוא זמן לייפות את הדברים, או אפילו לתלות עוד מדפים. איך מכלול החפצים בדירה יכול להיות אקלקטי מתוך עייפות ולא מתוך שיקולים עיצוביים, איך ארוחת צהריים מתפוגגת לטובת חטיף שוקולד או אוכל מבחוץ, איך נקיון וקניות יכולים להפוך לרשימה של תורות. ואיך הבית נופל לו בין השורות.

מעל הכל מרחפת תחושת זמניות. זה לא הבית שלי. זו לא השבת שלי. זה אפילו לא התנור שלי. זה לא לתמיד. זה מקום שנוח לי להיות בו כרגע, אבל אולי מחר לא.

היה גם שלב שניסיתי להשתלב בדירות שותפים קיימות. הפיד שלי בפייסבוק עדיין נראה כמו עמודי העיתונים שכבר לא משתמשים בהם. ניסוחים קלוקלים ששוכחים מה חשוב. נסיבות משמחות, מצערות ובעיקר לא מעניינות. הגעתי לסיטואציות מביכות שבהן מגיעים לראיון עם זרים ובמילים נוסחתיות מדברים על חיים. במשפט אחד מכניסים הגדרות (רחלי, סטודנטית, 23) תדירות של הרגלי היגיינה ואלוהים. נמאס לי מהז'אנר די מהר, מהצורך להסביר מי אני בחינניות-מעושה ב-5 דקות. אני לא עוברת בפילטרים האלה. אני טעם נרכש. רוב החברות הטובות שלי לא סבלו אותי ממבט ראשון. תשאלו אותן.

אני יודעת שכרגע זה נראה שאני לא רציונלית, שאני עוזבת בגלל גחמות כשטוב לי. אבל אני מחפשת משהו אחר. איזה יופי שאני בשלב בחיים שיש לי גב, שאני יכולה ללכת בעקבות חזון מטושטש ולהקשיב לאינטואיציות שלי. לפני טבעות על האצבע, לפני ויכוחים על המושב של האסלה. אני אישה עצמאית וסקרנית, עם סלידה מכיורים מלאים וממקררים ריקים. עם חיבה מסויימת לעגבניות, צנוניות ועציצים. כמה מסובך זה למצוא מקום נעים לגור בו, לחיות?