"עובדה מוזרה היא שמחברי-רומנים דרכם לעורר אותנו לחשוב שארוחות צהריים לעולם הן ראויות להיזכר בשל משהו שנון מאד שנאמר, או בשל משהו מחוכם מאד שנעשה. אך רק לעיתים רחוקות הם מייחדים את הדיבור על מה שנאכל. אחת המוסכמות של מחברי-רומנים היא שלא להזכיר מרק ואלתית וברווזונים, משל כאילו מרק ואלתית וברווזונים אין להם חשיבות כלשהי, משל כאילו מעולם לא עישן סיגר ולא שתה כוס יין… לשון אחר, מה טובים נראו החיים, מה מתוקים נראו תגמוליהם, מה קלות-ערך טינה פלונית או טרוניה אלמונית, מה נפלאו הידידות וחברתם של בני סוגך, עת ששקעתך, בעודך מדליק סיגריה טובה, בין הכריות על אדן-החלון."

[ווירג'יניה וולף, חדר משלך]

במילים של "גדולים": שמי רחלי, אני סטודנטית לתואר ראשון בלימודים הומנסיטיים, פילוסופיה ויהדות במרכז האקדמי שלם. אני עובדת כמבשלת, וכבר שנה וחצי אני יכולה לקרוא לעצמי ירושלמית שאפילו שילמה את הארנונה.

ובכמה מילים אחרות: אני בחורה עם חיבה מוגזמת לסכינים, לקערות ולכפיות ולמילה "אשכובית". יש לי נטייה לדחות דברים שאני מתרגשת מהם לרגע האחרון ו…קשה לי לחשוב כשיש כלים בכיור. נניח עכשיו.

אנשים כותבים בשלב הזה יספרו על הפז"מ שלהם בכתיבה. אז אם אקביל את זה לפז"מ במטבח בואו נגיד שהספר ילדים שדפדפתי בו הכי הרבה פעמים הוא "ילדים מבשלים" [שם יש עוד מילים כמו 'חביתיות' ו'מיונית' סתם ככה באמצע במשפט]. המשחק האהוב עלי זה לטעום מאכלים בעיניים עצומת ולנסות לנחש ממה הם מורכבים. סבתא שלי אוהבת להזכיר לי שכשהייתי פספוסה, עוד לא בת ארבע ראיתי אותה מערבבת סלט בצורה שכנראה לא היתה לרוחי, לא היססתי לרגע והבאתי שרפרף להדגים לה איך אמורים לעשות את זה (עם שתי כפות ותנועת הקפצה, לשאלתכן).

בפתיחת הבלוג הזה אני חותרת לשתי מטרות מרכזיות ועוד טעם אחד. המטרה הראשונה היא התחייבות פומבית לכתוב באופן קבוע (התחייבות לבשל הרי אני לא צריכה, צריך שיהיה אוכל במקרר). השניה היא לפנות מקום לעצמי שיאפשר יצירה. אפשר לומר שזו פרשנות עכשיוות מודרנית ל"חדר משלך": לכתוב איך שאני רוצה לכתוב, על מה שאני רוצה לכתוב.  ואולי, על הדרך גם להשתפר בלהנגיש אותי החוצה.

[* שם הבלוג

בואו נסכים שזה חוב קטן שיש לי להסביר לעולם. כרגע אשאיר לו פשוט להיות. לפני שאחליט לכן מהו. יום אחד, אולי בקרוב, כשכבר יהיה לו מטען קטן משל עצמו, אנסה להסביר מה אני מצאתי בו.]

בחיפוש שלי אחרי אמת, או איזושהי אותנטיות בין כל הדברים שמשווקים ומציפים אותנו בעולם הזה אני מחפשת משהו שאפשר למשש אותו. נמאס מרגשנות יתר, מבאנליות. רק לא עוד טקסט עם יותר מידי אנטרים. לא עוד תבנית מוסכמת ריקה מתוכן. הראו לי את החיים בגובה העיניים. ברי שינוי, ברי קיימא. לא ייחודים או מחדשים כמו פשוט מכירים בזה שהם תופסים מקום בעולם ומוכנים גם לשלם על זה מחיר. אני מאמינה שזה קורה כשאנשים מגרדים את עצמם בפומפייה לתוך מה שהם עושים. קצת כמו שיקוי פולימיצי, שצריך להכניס קצת מעצמנו, מהבשר שלנו ממש, פנימה כדי שיקרה משהו. ובכן, בשביל זה הצטיידתי בסכין, קערה ומקלדת.