לפני חודשיים הייתי עשירית. נתקלתי בעמית בספריה הלאומית, הוא עלה במדרגות לקומה השניה, ושאל אותי אם אני באה למנחה. כשנכנסתי לבית הכנסת התחילו להתפלל. פעם ראשונה שהייתי צענטער.

***

יש משהו טחוב בעולם המדרשות והישיבות. כשאדם לא מכבס לעצמו אלא צובר את כל הלכלוך בתיק גדול שיום אחד יגיע הביתה ויפתר. כשאישה לא בוחרת מה היא תאכל באיזה ארוחה, והירק היחיד שיש זה מלפפון אליפטי עייף וקצת גס, האופק מתכהה. החיים נסגרים בוואקום ונרקבים בתוך עצמם. כי מה יש כבר בעולם הזה, בשנה הזאת שבין לבין, ועד שאפשר לבחור משהו חשוב, יעבור זמן עד שכבר האמונה בשינוי וביכולת של אדם להשפיע על עצמו כמעט ותאבד. כאילו האדם הוא כדור שהמערכת משחקת בו מסירות, כאילו הבחירה לאיזה מוסד ללכת מספיקה במקום לבחור מי אנחנו ולאן אנחנו חותרים. כאילו הדבר הכי טוב בחיים האלה זה שהגישו בארוחת הערב גבינה מלוחה.

ללמוד תורה זה משמח. להתחיל כל יום בדף גמרא כסוג של תשחץ. יש נשים חכמות שאפשר ללמוד מהן. יש רבנים מרשימים מעוררי השתאות, והכל בהישג יד. הנה הרב בפינת הקפה ואפשר לשאול אותו את השאלה שמקננת בי כבר חודשים, הנה היא, עם המפתחות למציאות המטורללת הזאת, אולי עם המשקפיים שלה הדברים יתבהרו. אבל החלונות סגורים, אולי יש מזגן אבל אין אוויר.

בחודש אלול האחרון חזרתי ללמוד קצת תורה וזה היה אחרת מכל מה שזכרתי. החלונות תמיד היו פתוחים. לימוד תורה מתוך אהבת ה' ואהבת אדם עם עיניים פקוחות לעולם. חבורה של אנשים ונשים שהתכנסו כדי ללמוד ביחד עם דלתות פתוחות לרווחה. הרגשתי שאני זוכה להציץ לעתיד, למקום בו נשים וגברים לומדים יחד ורואים עין בעין. חלק מהקסם היה שלא כולם היו באותו המקום ובאותו השלב, המכנה המשותף שלנו היה הבחירה – כולם לקחו הפסקה קצרצרה מהחיים שלהם והתכנסו לבית המדרש ואחר כך החיים ימשיכו והם יקחו את התורה הזאת הלאה. היתה קהילה שבאה ועטפה, היו בוגרים ובוגרות שחזרו להשתתף. היו אנשים שהפכו את התורה לחלק מהחיים שלהם, תורה ששימשה תירוץ למפגש עם אנשים נוספים, ללימוד מהחיים.

חיים בוואקום

כששמים פרח בתוך קופסאת לוק-לוק סגורה בארבעה כיוונים הוא נרקב. אבל כאן, בבית מדרש של הדר הרגשתי שחיברו אותי לאדמה ונתנו לי אור ומים. יכולתי לצאת מהעציץ שבו הייתי ולחבר את מה שניחשתי בתיאוריה אל המציאות הממשית, כפי שאני תופסת אותה, כפי שאני בוחרת לחיות. זה היה טבעי, להיספר למניין, להתפלל בציבור, בכלל, להיות ציבור. ניסיתן פעם? בזמנו עשינו על זה סרט, וזה היה נחשב מהפכני. הופתעתי לגלות עד כמה זה פשוט. לעבוד את ה' בציבור. להיות שליחת ציבור, הפרט שמייצג את השלם. 

קראתי בתורה קודם, אבל זה היה מול ציבור של יחידות שאמרו את אותן המילים ביחד ועדיין היו אחת ועוד אחת. כאן היתה התכנסות של אנשים שרוצים לחיות יחד, לתקן עולם, להכיל את חוק הכלים השלובים בין היומיום לבין העולם הדתי שלהם. אנשים ונשים שסימנו מטרה, השתמשו באותם המקורות ואותם "שקלות וטריאות" כדי לחיות אחרת. ליצור עולם כפי שהיה צריך להיות ולא רק איך שמקובל לתפוס אותו. תגידו שזו הנחת המבוקש (שווה לדבר בהזדמנות אם השימוש בכלים לוגיים מסורתיים יכול להוכיח הכל ומה זה אומר בכלל על הכלים עצמם ועל מי שמשתמש בהם), תגידו מה שתרצו. אבל תניחו לזה רגע, זה עובד.

בכלל, החיים יפים, נסו פעם להסתכל על גלגלי השיניים שלהם ואיך הם זזים. תנו לי סיבה אחת למה להחמיץ אותם על התבחבשות, על כללים של אחרים. כל החודש הזה ניסיתי להבין איפה הקטש, איך יכול להיות מקום אחד שלוקח את כל הטוב מהמקומות בהם למדתי עד כה, איפה הבאג. איך יכול להיות מקום רציני שהלב פועם בו, שהוא גם אינלקטואלי, מעורב, שוויוני וביקורתי. ואיך זה עובד. כמו שעון, כמו דופק, כמו חיים. יש עבר ובעז"ה יהיה גם עתיד.

מחר נתייצב שם כולנו, ונתפלל ביחד את תפילות יום כיפור אחדות ואחדים שחברו יחד לציבור. לקהילה.