כשהייתי בכיתה ב' על כל מיני דברים ברחבי בית הספר היו דבוקים פתקים מנויילנים עם מילה אחת מנוקדת. על הלוח היה כתוב 'לוח', על הדלת 'דלת', על המעקה היה מודבק …חכו לזה….'מעקה'.  לא הבנתי למה זה נחוץ. זה לא הוסיף שום מידע חדש.
הייתי מספרת שבילגאנתי וערבבתי בין המסמנים והמסומנים, שכל בית הספר קרס כי ה'פח' היה מודבק על הלוח אבל הייתי אז ילדה טובה בתוך המסגרת ולא עשיתי כלום.

…

בשבוע שעבר קניתי פתקים דביקים בשני צבעים ובשני גדלים. למדתי נפלא באותו יום. לא רק שיכולתי לסמן מליון דברים בספר שקראתי, כשישבתי בספריה וכל פעם שראיתי שמישהו קם והשאיר את המחשב שלו יתום, מהר רצתי והשארתי לו מסר מעודד או מפגר על המקלדת. הייתי על תקן סיירת מצוות. אפילו כמה ניגשו אלי ואמרו – גם אנחנו רוצים! חילקתי לאנשים ניירות צהובים וורודים עם מסרים מגוחכים וברגע חזרה להם הרוח למפרשים. עד שהיא יצאה שוב כמה דקות אחר כך.

פתקיות לא מלחיצות כמו דף חלק. אולי כי הן בצבעים משמחים, כי יש הרבה מהן, הן חד פעמיות והן לא להגשה. הן לא מאד גדולות, יש בהן מקום למעט וזה דווקא מרגיע. הן תחומות בתוך מסגרת, אין ציפיות. אפשר לחשוב על עוד סיבות. אולי כי הן מאד הווה וכרגע מודבקות על איזה קיר.

הרבה פעמים מתלהבים מהלימה של תוכן וצורה, אבל פתקית זה בדיוק להפך, הציפיות נמוכות. זה כולה פתקית, מה כבר יכול לקרות. כל הקטע שאת מצפה ממנה לאפס ואז היא מפתיעה. אפשר לכתוב הכל על פתקיות. רשימת קניות, מטלות, תזכורות, שירים. אפילו מרדית' ודרק באנטומיה של גריי התחתנו כשהם כתבו את הנדרים שלהם על פתקית. מתי התלהבתן כשראיתן רשימת קניות בנויה לתלפיות על דבקית? אתן פשוט לא. זה לא משהו שעושים, לא מתלהבים מהתוכן או מהצורה של פתקיות ותכלס חבל.

[עבודה להגשה לעומת זאת, צריכה להתאים להנחיות. היא צריכה לטעון משהו, לחדש, לסכם מידע או הכל ביחד. עכשיו לדוגמא, יש לי במחשב שני קבצי וורד אחד עם 3488 והשני עם 1717 מילים ואני לא יכולה להיות בטוחה שהמילים האלה אומרות משהו. המון מילים על דף, בדיויד 12 רווח כפול, עמוד שער וביבליוגרפיה. מילים שאני לא בטוחה שאני עומדת מאחוריהן].

מה שיפה גם בפתקיות, שהן יכולות להפתיע. נניח הייתי כותבת 'קוראים לי בוב, יש לך טישו?' ומדביקה על המקרר? או 'אני אישה חזקה ועצמאית' על הדלת? חפצים מתחילים לדבר, קולות נוספים נשמעים בחלל. החיים ממשיכים להפתיע. פתקיות זה קסם, אני אומרת. הן יכולות לשנות תפיסה, לעשות סדר, שזה פחות או יותר הכל. גלומה בהן אפשרות עצומה לנונסנס. ונונסנס זה משמח.

לעומתן יש כל כך הרבה ציפיות מקובץ וורד חדש (בואו נקרא לו 'מסמך 1'). או פוסט חדש. טיוטות הן מלחיצות. אבל פתקיות דביקות? אני הייתי חותמת עליהן. מה כבר יכול לקרות.