במדעי הרוח מגיעים לחקור ולגלות דברים איזוטרים. אני חושבת שהאיזוטריות הזאת קריטית, לפחות לפעמים.

אני נמצאת בישורת הראשונה של תקופת עבודות ומבחנים. אני לא מתכוונת להתבכיין לכן עכשיו על כמה זה קשה ומורכב משתי סיבות:

א. סיימתי חלק משמעותי ממה שהקצבתי לי לעשות השבוע ואני במצב רוח טוב בעקבות זה. ואני כותבת את הפוסט הזה עכשיו ולא במשבר המחקרי שבו הייתי נתונה לפני עשרים וארבע שעות.

ב. החלטתי שאני מפסיקה לקחת ללב ושומרת על ארשת מסויימת של אדישות. לא בתוכן של מה שאני לומדת וכותבת עליו, אלא במסגרת. כלומר – לא משנה מה, יהיה בסדר.

המטרה שלי לתקופת העבודות הקרובה היא לא למצוא את הנושא הכי משמעותי זהותית שישנה את כל עולמי (שזה פחות או יותר המקבילה של מדעי הרוח לתרופה לסרטן) אלא למצוא נושא כלשהו שיהיה מספיק. לכתוב עבודות טובות דיין.

אני גם אגיד את זה בקול כי זאת התחייבות לעולם:

אני אגיש את כל העבודות בזמן ויהי מה.

אמרתי את זה בקול ובפונט גדול יותר כי אני מבינה שיש כוח בלהוציא לעולם הצהרות סבירות שאפשר לעמוד בהן. אז הנה אמרתי: אני רוצה להיות שם. שזה בדיוק סנטימטר רחוק יותר ממה שאני מצפה מעצמי. אתן עדותי.

תתחשבו במזלג

מסתבר שהמזלג תופס מקום די רציני בתרבות המערבית ופחות או יותר שינה את העולם. אם הייתן ניגשות לאדם בעת העתיקה ומציעות לו להשתמש במזלג במקום ללכלך את היידים, ככל הנראה הוא היה לועג לכן שאתן מעדיפות להשתמש במקל הדוקרני הזה תוצרת אדם במקום במתת האל שהיא הידיים שלכן. הראשונים שאימצו את המזלג היו האיטלקים במאה ה-14. מה טובים האיטלקים יותר משאר העולם? אפשר לתת כל מיני סיבות, כגון זה שזו ארץ עשירה בהיסטוריה קלאסית, שגם היוותה נמל מרכזי ומפגש בין תרבויות וכל אלו שימשו כסביבה מעוררת השראה. אבל יש מחקר שמסביר שהאיטלקים אימצו את המזלג דווקא בגלל הפסטה.

אשכרה פסטה. היא זו שגרמה למזלג לתפוס דווקא שם. כי הם היו צריכים למצוא דרך לאכול את הדבר החלקלק והמשביע הזה. מסתבר שהמזלג, לפני שנהיה פופולארי באירופה במאה ה-17 נשאר נחלתם של אלה שהתחילו לאכול פסטה, בעיקר באזור איטליה וספרד. מגניב לא? 300 שנה שבהן האיטלקים ידעו משהו שכל העולם עוד לא עלה עליו.

שלא לחשוב על זה שהקיסם המוזר הזה שהפך לפופולארי רק לפני כ-300 שנה. זה אזוטרי, זה קטן, אבל תראו כמה הוא משמעותי. תחשבו כמה תילי תלים של תרבות נימוסין בנויים על המזלג. איזה מפעים העולם הזה, שמתחדש ומשתנה כל הזמן שלדברים כ"כ קטנים יש עליו השפעה. ואיזה תזמון.

זה כמו שוק התעסוקה. לפני עשרים שנה הומצא גוגל. לפני 14 שנה הומצא הפייסבוק ואיך הם שינו את היום יום שלנו. אני לא מתכוונת להתלונן חלילה על תרבות הצריכה וה-FOMO. רק רציתי להצביע על הופעתן של הרשתות החברתיות כשינוי קריטי בהיסטוריה שאנשים רגילים לשים לב לאדוות שלו. אתן מבינות למה אני מתכוונת? נסו לחשוב על מעצב גראפי שלפני 30 שנה ניסה לשווק את עצמו, תחשבו על כל הפקידים שמתייתרים ועל כל הפרילנסים שמקיפים אותנו חדשות לבקרים. תחשבו על תזמון. למה דברים קורים מתי שהם קורים, על איזה מצע הם מונחים. איך השינויים מוטמעים וזה מרגיש כאילו הם היו כאן תמיד. עד כמה נחמד יותר להסתכל לצדדים ולנסות לנחש מה יהיה הקיסם התלת-שיניים הבא שישנה את העולם.

נניח עכשיו אני שמחה, אז יש לי אדוות – וניצלתי אותן כדי לכתוב. הרקע לאדוות שלי הוא שעמדתי במשימות שהקצבתי לעצמי. הקשר הרחב יותר הוא תקופת עבודות (ותרבות המערב שמשדלת אותנו לרכוש תארים כדי למצוא עבודה כדי להיות מאושרים). בעוד רגע אבדוק את המייל ואגלה שהמרצה שלי לא בטוח אישר לי את הצעת המחקר על המזלג. אבל לאדוות שלי היה תזמון ואולי יהיה להן המשך. כמו זה שאני שומעת על עוד ועוד נשים ואנשים שמה שכתבתי גרם להן לאכול צנונית. אילו אדוות משמחות.

עדכון:

בדקתי את המייל והמרצה אכן קטל את הצעת המחקר. מה עכשיו?