לפני שנה עומר תפס אותי באחת הכיכרות של בנימינה ודיברנו על איך עבר הקיץ ושאלנו זה את זו שאלות ששואלים אנשים קרובים שלא התראו משך זמן שכבר אי אפשר לכמת או להיות ספציפיים לגבי מה שהתרחש בו. מיהרתי להספיק לחזור למשפחה שלי לפני שבת והוא הזדרז להגיע לבית הקברות לפני השקיעה. הוא לא נתן לי ללכת לפני שדחף לי חופן של זרעים בכל יד ואמר לי – זה תורמוסים. אני רוצה שתזרעי אותם. לזכר אבא שלי, הוא הוסיף, גם אני בדרך לטמון אותם מסביב לחלקה שלו, אני מחלק זרעים למשפחה ולחברים, להנצחה.
ניסיתי להגיד לו שגינה זה לא התחום שלי, עליו מופקדים אחרים במשפחה, או שלמי יש זמן בעולם הזה לדאוג לעציצים בין הלימודים לקניות ובכלל. הוא ענה שכל מה שאני צריכה זה לשים אותם בעציץ ושהגשם מספיק להם. אפילו שלף את הכרטיס של "אבא שלי נפטר", והטיעונים האלה בשילובה של השבת שבפתח גרמו לי לקחת את הזרעים ולהתניע מהר תוך כי שאני תוהה מה לעזאזל לקחתי על עצמי.
בשלהי החורף הזרעים עדיין נחו בשידה שליד המיטה שלי, כשסוף סוף טמנתי אותם בעציץ במרפסת, כבר הייתי די סקפטית שהגשם ידאג להם ובכל זאת – עומר אמר לא להשקות, אז רחלי לא משקה. למי יש זמן ואחריות לגדל צמחים.
למרות הכל הגשם עשה את שלו ואני הופתעתי מהקסם הזה שפורח לי במרפסת. איך גוש קטן אפרורי ומוכתם הופך להיות קטניה ירוקה שמתפצלת לשני עלים שמצמיחים חמסות שעירות ירוקות של עלים מסוג אחר לחלוטין מהעלים הראשונים ואיך פתאום מופיעה לה פריחה סגולה ולבנה. איך כל מה שהיה צריך לעשות זה להניח גוש אפור באדמה.
הבהרה: אני מרגישה שהמילים שמשתמשים בהם לתאר צמיחה וגדילה של צמחים כבר הפכו לקלישאה ואיבדו את הקסם שלהם מרוב כרטיסי ברכה ותעודות עם פוטנציאל של פריחה וצמיחה. כשאני אומרת שהזרע החום הצמיח משהו ירוק וחי, אני מתכוונת שאני בפליאה גמורה.
במרפסת בדירה ההיא היו עציצים של שותפות שלי מ"מר בחור" כזה או אחר, פעם היו בהם פרחים, אז, היה בהם רק אדמה. העניין היה שלי היה מצע ויכולתי לנסות, בלי להתחייב, הרי מה כבר יש לי להפסיד. פיניתי מקום עם האצבע לקצוות של בצל ירוק ושל סלרי. התרגשתי שהדבר המסכן הזה שנרקב לי במקרר הופך להיות עוף חול שמניב ירוק בלתי נדלה. אל התורמוסים ואל הבצל ירוק הצטרף עציץ נענע מהחתונה של שירה ושאול, ואליהם הצטרף שתיל של אפונת שלג מעדן ומנעם. האפונה תיפסה על כל השלבים שחיברתי לה לגדר והניבה שלושה תרמילים פריכים וקסומים.
שלושה תרמילים וכוס תה
הבנתי שאבד עלי הקלח כשקניתי במחנה יהודה שתיל של בזיליקום-סגול. אז הבנתי שזהו זה, נשבתי בירוק שרק גדל עם כל יום. שיש תוצאות, ויש סיפוק מלחזור אחרי יום לימודים ארוך מידי ועוד לפני שאני מורידה את התיק ללכת לכיור למלא את המיכל ולהשקות את כל הירוקים האלה שהיו לבד עם השמש עד עכשיו. כשהתורמוסים התייבשו, אספתי את הזרעים בשקיק שהמתין לי שוב בשידה. עד השבוע.
לדירה החדשה לקחתי איתי רק את הבזיליקום הסגול. הייתה כאן רק אדנית עצובה מהדיירים הקודמים שמצאה את עצמה ממלאת את מקום המאפרה. בשלב די מוקדם החזרתי עטרה ליושנה. שוב קצוות שלבצל ירוק חזרו לשכון באדמה שחזרה לחיים. את הסלרי הפעם אפילו השרשתי בצנצנת, כמו שעמנואל ומעין לימדו אותי. פתאום יכולתי לראות את שליחת הזרועות, הסלרי חשף קולטנים לעולם כדי לינוק ממנו את מהשהוא רק יכול. המרפסת מתחילה לרמוז על החזון שהיה לי כשראיתי את הדירה בפעם הראשונה.
כאמור, לפני שבוע קניתי אדמה (איזה דבר מוזר להגיד. ויקר.) ושתילים. לקחתי עציצים מהמחסן של אבא הרמתי אותם לקומה השלישית, והקדשתי כמה שעות במרפסת ולכל עציץ עד שכולם זכו ל-"דיג'יגדל". את הלואיזה והאלוורה הנחתי בפנים, ליד הבזיליקום הסגול שלא יצטננו בחורף. את הלימונית והטימין הנחתי בחוץ ליד האדנית שכבר לא משמשת כמאפרה. אפילו זרעתי צנוניות בתוך מגירה. בתוך מיכלים ריקים ומחוררים של שמנת חמוצה טמנתי זרעים של ברוקולי שינבטו להם.* אחר כבוד הוצאתי את זרעי התורמוס מהשקיק שבשידה ושמתי אותם בשני עציצים בקצה, שיחכו לגשם.
התורמוס האב
[*אגב, את הזרעים קיבלתי ביחד עם הלוח "שנה בגינה" שרכשתי כבר בקיץ, תראו כזהו תרצו גם. אילנה הצליחה לצייר הוראות לעשיית קסמים, וגם למצוא להם זמן במציאות.]
😊😘
איזה כיף, איזה מילים טובות ומנחמות לחורף.
תיארת לי בדיוק וביופי את התחושה הזאת של ללוות צמחים שגדלים, עשית לי עוד מלא חשק לשתול כבר ולזרוע את כל אלו שמחכים 🙂
מחכה לעדכונים. ולעגבניות בקיץ 🙂
מקסים ומרגש!
שהפלא הקטן ימשיך לצמוח, ויניב פירות וזרעים (מקווה שזה לא נשמע כמו קלישאה מכרטיס ברכה 🙂 כי זו ברכה אמיתית, ועוד צפויה התרגשות אמיתית לשמור זרעים מצמח שגידלת במו ידייך….)
אמן.
תודה!