ארבעה דברים שאני לא אוהבת: ריבת חלב. פלפל שחור טחון, קרטיב לימון ו…טסטר צ'ויס.

(כן, אמרתי טסטר צ'ויס… אתן עוד פה?)

באחת מתוכניות הבישול שלו, בעודו קוצץ שום ומשליך אותו למחבת, ישראל אהרוני הזכיר את הסלידה שלו מאבקת שום ומשום גבישי. הוא הסביר את הסלידה לאורח המופתע במילים האלה פחות או יותר: "כשאתה רוצה אבטיח, אתה אוכל אבטיח או אבקת אבטיח?".

…

לפני שנתיים בערך אחותי שלחה לי את הקישור הזה. זאת הדרך שלה להגיד לי: פליז תכיני ותשלחי לי צנצנת. פתחתי את הקישור וגיליתי שמדובר במתכון לריבת חלב, שכאמור לעיל – אני לא אוהבת. הייתי סקפטית. אממה, היה שם פטנט מגניב שלא מצריך בחישה אינסופית בסיר. משהו עם גולות וכוח צנטריפוגלי ונפלאות העולם הזה. מה שאומר שזה רק דרש ממני זה להכניס כמה חומרים לסיר, למצוא את נקודת הרתיחה ולתת לפיזיקה לעשות את שלה.

בגלל שאני אוהבת לקבל קרדיט על דברים שלא אני עשיתי – בישלתי לפי המתכון ולמרבה הפלא נוצרה לי ריבת חלב. אחרי שהבאתי לאחותי צנצנת גיליתי שאפילו אהבתי את מה שיצא. כשניסיתי להבין ממתי אני אוהבת ריבת חלב, חשבתי שהבעיה היתה בהגדרות: אולי מה שקראתי לה עד עכשיו ריבת חלב לא היתה באמת ריבת חלב, אלא קלישאה שמוכרים בקופסה בסופר.

[*עוד מילים על קלישאות בקופסאות

אני זוכרת שקיבלתי מתנה לאפיקומן בובת ברבי והשיער שלה הריח ממשהו שמזכיר אפרסק. נניח רגע בצד את ענייני החינוך המגדר ודימוי הגוף של ילדות, לא הבנתי מה לאפרסק ולברביות אבל עברתי הלאה. בפעם אחרת חילקו קרטיבים באיזה קייטנה ולא שפר עלי מזלי וקיבלתי קרטיב לימון. הוא היה בטעם של הריח של 'פנסטיק' – חומר לניקוי כללי שאתן יכולות לנחש למה הוא משמש. אני מניחה שוויתרתי על התענוג הקר לטובת מישהי אחרת. כמה שנים אח"כ, בחדר אוכל בטירונות היתה בארוחת ערב סלסלת פירות. התלהבתי למראה אוכל אמיתי שאף אחד לא הניח בתבנית נירוסטה, לקחתי אפרסק וכשנגסתי בו הבנתי שהוא בטעם של קלישאה, כלומר – בטעם של הריח של השמפו של הברבי מהמערכה הראשונה. אם פעם נתקלתן בפרי כזה, אתן יודעות על מה אני מדברת. זה עובד אותו הדבר גם עם פטל ואקמולי, או וודקה אננס, שלא נדע.]

לחיים יש טעם אמיתי. לדברים עצמם, לפני כל התיווכים שהתרגלנו אליהם.
אנשים אוהבים קפה נמס כי זה מה שהם התרגלו לשתות בבוקר, לא כי הם אוהבים קפה [אפרים פעם סיפר לי שהוא לא שותה שתייה חמה בבוקר כדי לא להיות תלוי במשהו חיצוני ומכני כדי להתעורר]. טסטר צ'ויס זו קלישאה, ועוד אחת שעושה חצי דרך: אנשי הטסטר צ'ויס מלגלגים על אנשי הקפה-נמס-עילית. אנשי הקפסולות מלגלגים על אנשי הטסטר צ'ויס, ואנשי האספרסו מזלזלים באנשי הקפסולות. ומי מלגלג עליהם? אנשי הקפה שחור, הם מכירים את העולם הזה מבפנוכו.

סבתא שלי, היתה אומרת שאוכל לא צריך שום תיבול מעבר למלח ופלפל. אומנם היא היתה יקית, וספרה לי כמה עלי חסה אני מכניסה לסלט, ורמזה לי שעגבניה שלמה זה קצת יותר מידי (וכמובן שחלקתי עליה, אין דבר כזה יותר מידי עגבניה). אבל בסוף אני מסכימה איתה לגבי המשפט הזה, לא צריך יותר ממלח ופלפל כל עוד אנחנו מסכימות שפלפל טחון זה כדורים בתוך מטחנה שאני טחנתי לאבקה, בניגוד למה שהיה לה בזמנו בארון התבלינים.* פלפל זה לא האבק השחור שמוכרים בשקיות שאנשים נוטים לפזר מתוך איזו חובה על הסלט שלהם ולצאת-ידי-חובת-תיבול. לא, זה גם לא החצץ שאנשים קוראים לו פלפל גרוס. זו הפעולה של לטחון את הגרגירים הנעולים למשהו פתוח שיש לו ריח וטעם וחריפות עצורה. זה לטחון את החיים לממשות. זה הטעם עצמו, לא הד קלוש שלו, לא קלישאה שמשווקים כריח.

היופי והקושי בחיים האלה, זה לקחת את חומרי הגלם שסביבנו ולהכניס אותם לכלים, כלומר, ללמוד איך ובאיזה כלים להשתמש כדי לנצל את חומרי הגלם שסביבנו ולתת להם מקום. כשאני אומרת חומרי גלם אין הכוונה לסוכר ושמנת וחמאה או דברים מתוקים ופשוטים שקשה לשבש. גם, אבל אלו לא העיקר, זו לא חוכמה גדולה. אני מדברת על הדברים עצמם, מצרכים טריים, ממשיים: קראו להם קפה, פלפל שחור, שום או אבטיח. כמובן שאם אתן קוראות להן לימונים, תזמינו אותי ללימונדה. או לקלישאה אחרת.

{*המטחנה הכי פשוטה ועמידה, שעולה בין 50-30 שקלים. אחרי שעברתי כמה והתאכזבתי התלבטתי אם להמליץ כאן על האחת ספציפית שאני אוהבת אבל אני מרגישה שזה פרסומי מידי. אז אם אתן מחפשות כבר זמן מה מטחנה ועוד לא מצאתן אחת שמתאימה לכן אתן מוזמנות לשאול אותי כאן בתגובות.}